טורקיה: האיום העולה

בחצי השני של המאה הקודמת התנהלה בין ארצות הברית לברית המועצות "המלחמה הקרה" – מאבק ארוך על הגמוניה עולמית, שבו המנצח נקבע לא על ידי קרבות טנקים אלא באמצעות תחרות על עליונות טכנולוגית, כלכלית ומדעית. פחות מיובל אחרי, תהליך דומה להפליא מתרחש כאן, אצלנו בחצר האחורית.

בזמן שאת רוב הקשב הציבורי והצבאי של ישראל תופסת המלחמה ה"חמה" והישירה מול איראן ושלוחותיה, מתחת לרדאר מתחולל מרוץ חימוש עם השלכות מסוכנות לא פחות. ברוכים הבאים לעימות האסטרטגי של המחר: המלחמה הקרה בין טורקיה לישראל.

צבא, אנרגיה, מזון

בהיבט הצבאי, טורקיה היא עוף מוזר ועוצמתי. מדובר בצבא השני בגודלו בנאט"ו ואחד החזקים בעולם, שמחזיק בצי צוללות, נושאת כטב"מים ותעשיות ביטחוניות עצמאיות. צבא טורקיה משלב מערכות נשק מערביות ומזרחיות עם נשק מתקדם מייצור עצמי, כולל מטוס קרב חדיש מהדור החמישי ומערכת הגנה אווירית מתקדמת בשם "כיפת פלדה" (נשמע לכם מוכר?).

אבל הסכנה האמיתית שטורקיה צופנת, טמונה דווקא ביחסי החוץ שלה. הנשיא רג'פ טאיפ ארדואן הצליח לייצר תלות מוחלטת של המערב במדינתו, באמצעות שלוש סחורות מרכזיות:

מהגרים ואנרגיה: טורקיה היא השער היבשתי לאירופה, וארדואן כבר הוכיח בעבר שהוא לא מהסס לאיים בפתיחת השערים ובהצפת היבשת במיליוני פליטים ומבקשי מקלט מהמזרח התיכון כדי לסחוט את האיחוד האירופי. מעבר לכך, רוב צינורות הגז והנפט נכנסים לאירופה דרך טורקיה המהווה את שער הכניסה האנרגטי של היבשת. החרם האירופי על רוסיה בעקבות המלחמה באוקראינה רק הגדיל את התלות הזו: הטורקים הפכו בפועל לתחנת הלבנה ענקית של נפט וגז רוסי ואיראני, ומאפשרים לאירופאים להעמיד פנים שהם מטילים חרמות בזמן שהם ממשיכים לצרוך אנרגיה איראנית ורוסית דרך הצינורות הטורקיים.

 נשק ומזון: בעקבות המלחמה באוקראינה והחשש האירופי משאיפות ההתפשטות של פוטין, מדינות רבות ביבשת רוכשות מטורקיה נשק מתקדם וכטב"מים. במקביל, הפגיעה האנושה בחקלאות ובייצוא האוקראיניים בשנים האחרונות ביססה את מעמדה של טורקיה כאחת מספקיות המזון המרכזיות של אירופה (הן של מזון המיוצר בטורקיה עצמה והן של מזון המיוצר ברוסיה או במדינות אחרות ומיובא לאירופה דרך טורקיה). מנגד, טורקיה רוכשת נשק אירופי באופן שיוצר תלות הפוכה, והופך מדינות כמו איטליה וצרפת לתלויות בה כצרכנית קבועה.

המלכוד הגיאופוליטי: התמיכה הטורקית באוקראינה אפשרה לה למצב את עצמה כמגינת המערב והעולם החופשי, למרות שמדובר במדינה איסלאמיסטית שהולכת ומקצינה. באקלים הדמוגרפי החדש שנוצר, שבו אירופה מתאסלמת מיום ליום, אף שליט מערבי לא רוצה להרגיז את המדינה המוסלמית הגדולה ביבשת. השמאל האירופי חושש ממנה, הימין חושש מהמגרים ומחפש את עסקאות הנשק והאנרגיה, וארה"ב רואה בה שותפה אסטרטגית מול רוסיה ובסיס קדמי חיוני במזרח התיכון. הכוח הגיאופוליטי הזה, לצד ריבוי מקורות המים שלה, מאפשר לטורקיה לתפקד כמעט כמשק אוטרקי – חסין ועמיד יחסית לחרמות וללחצים בינלאומיים.

המגמה הולכת לכיוון אחד

כדי להבין לאן כל זה הולך, צריך לחזור אחורה 700 שנים: באמצע המאה ה-13 ג'ינגס חאן כבש את איראן והחריב את הערים שהיו המרכז התרבותי והמדעי של עולם האסלאם. נפילת איראן ועיראק בידי כח זר, פינתה את הדרך לשושלת מוסלמית חדשה שצמחה במערב טורקיה – בית עות'מאן. נשמע לכם מוכר? גם לארדואן. הרודן הטורקי מקווה שמה שעבד למייסד האימפריה העות'מאנית יעבוד גם לו והוא חולם על הפיכה מחודשת של ארצו לאימפריה (ואולי גם של עצמו לסולטאן).

מול האתגר המתעצם הזה, ישראל שבויה בקונספציה המבקשת למנוע קרע מוחלט עם אנקרה, מתוך תפיסה אסטרטגית המבקשת להימנע מהפיכתה של מעצמה אזורית כטורקיה לאויב פעיל במעגל הראשון ומתוך רצון לשמר מרחב תמרון דיפלומטי, אנרגטי ומודיעיני במזרח התיכון. אבל גם בסרט הזה כבר היינו: ישראל שמרה על שיתוף פעולה צבאי ומודיעיני הדוק עם איראן עד שנת 1989 (עשר שנים לאחר המהפכה האיסלאמית ונפילת השאה!). וכפי שלמדנו באיראן, שותפות ביטחונית בעבר איננה ערובה לעתיד. ולכן, נוכח ההצהרות הלוחמניות והאיומים המפורשים של ארדואן ואנשיו יש להתייחס אל טורקיה כאל מדינת אויב.

מעבר לכך, האיום הטורקי קרוב מכפי שנדמה. בשנים האחרונות אנחנו עדים להידוק היחסים הצבאיים בין טורקיה למצרים ולשותפות אידיאולוגית עמוקה בינה לבין קטאר. הנוכחות הצבאית הטורקית בסוריה בחסות משטר א-שרע, לצד כוונות של אנקרה להגדיל משמעותית את כמות החיילים המוצבים בקפריסין הטורקית, מקרבות את הצבא הגדול במזרח התיכון לשטחה הריבוני של ישראל. חמור מכך: לטורקיה יש תוכנית גרעין אזרחית פעילה המפותחת בשיתוף רוסיה, וארדואן כבר הצהיר על כוונות להרחיב אותה למטרות צבאיות, לצד דיווחים על קשרים מדאיגים בנושא מול פקיסטן.

טבעת החנק הישראלית

עדיין לא הכל שחור. טורקיה סובלת מקשיים כלכליים ומתמ"ג לנפש נמוך המזכיר מדינות כמו רוסיה. לישראל אולי יהיה קשה לבודד את טורקיה בזירה הבינלאומית, אך היא בהחלט יכולה להקים ברית אסטרטגית שתכה בה בכיס ובמעמד הגיאופוליטי שלה באמצעות שלושה צעדים מרכזיים:

מלחמת האנרגיה והמסדרונות: קידום פרויקט צינור הגז מישראל דרך קפריסין ויוון לאירופה, לצד הקמת צינור נפט ממדינות המפרץ לישראל ומשם למערב, יערערו לחלוטין את מעמדה של טורקיה כשער האנרגטי של אירופה. גולת הכותרת בארגז הכלים הזה היא פרויקט IMEC – המסדרון הכלכלי השאפתני שאמור לחבר את הודו, דרך מדינות המפרץ וירדן, לנמל חיפה ומשם לאירופה, באמצעות רשת מסילות ברזל וצינורות אנרגיה. מימוש הפרויקט הזה, שמלחיץ את אנקרה כבר עתה, ינחית מכה אנושה על הכלכלה הטורקית ויעביר את מרכז הכובד והתלות העולמית אלינו.

טבעת החנק הישראלית: כשם שישראל מוקפת בידידות של טורקיה, כך גם טורקיה מוקפת בידידות של ישראל. קפריסין, יוון והחבל הכורדי בסוריה ובעיראק הן בנות ברית טבעיות ואמיצות של ישראל, היושבות על גבולותיה של טורקיה ממש. בנוסף, היחסים החמים של ארדואן עם פקיסטן מעוררים דאגה עמוקה אצל ידידה קרובה אחרת של ישראל – הודו. אפילו מדינות המפרץ המתונות מתייחסות להתחזקות של אנקרה בחשדנות עמוקה, ותנועת האחים המוסלמים, שותפתו האידיאולוגית של ארדואן, אף הוצאה מחוץ לחוק ברובן.

הקרב על המערב: המשטר באנרקרה רומס ברגל גסה את זכויות האדם של אזרחיו ומבצע מעשי אלימות ברוטליים בתוך גבולותיו ומחוצה להם (שואת הארמנים, הטבח בכורדים ובמיעוטים אחרים בסוריה). השקעה ישראלית מסיבית בקמפיין תודעה והסברה ברחובות אירופה ובערי המערב תחשוף את פרצופו האמיתי של המשטר, ותאלץ את דעת הקהל המערבית להקשות על מנהיגיהם את שיתוף הפעולה הדיפלומטי והכלכלי עם הרודן מאנקרה. בנוסף, מכירה של מערכות הגנה ישראליות מתקדמות כמו "כיפת ברזל" ו"חץ" למדינות אירופה מחזקת את התלות הביטחונית של היבשת בירושלים על חשבון אנקרה.

טורקיה היא האיום האסטרטגי הבא של מדינת ישראל. גם אם היא נראית לנו כרגע משנית או שולית לנוכח המערכה הקיומית מול טהראן, מדובר בסכנה ממשית שתלך ותתעצם בעתיד הקרוב. הדרך להסיר את האיום הזה לא עוברת בעימות צבאי ישיר, אלא בבריתות צבאיות וכלכליות בהודו, בים האגאי ובחצי האי ערב, ובמלחמת השפעה בערי המערב. אם נשכיל להתחיל את הקרב האסטרטגי הזה עכשיו – אנחנו גם ננצח בו. אבל עלינו להתחיל אותו לפני שיהיה מאוחר מדי.

ד"ר נמרוד מדרר הוא חבר חוג הפרופסורים לחוסן לאומי. בהכנת המאמר השתתף אופק אברהם.