האם ישראל היא עדיין מקום בטוח?

גל הטרור והמהומות האחרון פוגע בתחושת הביטחון האישי. אך האם הנתונים מצדיקים את התחושות הקשות?

פגיעה בתחושת הביטחון. צילום: סטרינגר /פלאש90

בעקבות אירועי השבועות האחרונים התחושה בציבור קשה. התגברות התקיפות והטרור מחזירים רבים מאתנו לאחור, לשנות הפיגועים ההמוניים הקשות והמדממות, עד שלא מעטים סבורים ש"דם יהודים במזרח התיכון נעשה הפקר" וכי אנו עומדים בפני מצב אולי חסר-תקדים של אלימות לאומנית מסוכנת.

קשה שלא להיות שותף לדאגה. פרויקט גדול של 'מידה' בשנה החולפת סקר את מה שכינינו "משבר הריבונות" והצביע על כמה וכמה חזיתות בהן ישראל מתמודדת עם אתגרים קשים. במסגרת זו התרענו ודיווחנו על האלימות בירושלים, על קשירת ידיהם של חיילי צה"ל, ואף על הסכנה של התפתחויות חמורות במגזר הערבי בנגב ובגליל. בתחקירים הללו הצבענו על שורה של צעדים שיש לנקוט בהם ועל כך שממשלות ישראל בשנים האחרונות לא עושות די למגר את האיומים.

ואכן, אבדן השליטה בשטח שאנו עדים לה בזמן האחרון (בעיקר בהתפרעויות ההמונים והטרור ה'פרימיטיבי', חסר התשתיות המאורגנות), יוצרת – ובמידה רבה בצדק – תחושה ציבורית של אבדן הביטחון האישי הפוגעת באמון במוסדות השלטון ובאכיפת החוק.

לשמור על פרופורציות

יחד עם זאת, אסור לאבד את חוש הפרופורציה ואת הכרת המציאות. להלן מספר נתונים רלוונטיים: בשנים האחרונות הטרור מכה בישראל בשיעורים נמוכים באופן אולי חסר-תקדים בכל בחינה היסטורית: 9 הרוגים עד עתה בשנת 2015, 19 בשנת 2014 (לא כולל 'צוק איתן'), 7 בשנת 2013 ו-9 בשנת 2012. למעשה, צריך לחזור כמעט עשור לאחור כדי להגיע למספרים העולים על 30 לשנה.

אין כאן "דם יהודי הפקר" ואין כאן חזרה לתקופת הפיגועים הגדולה או למשהו שדומה למאורעות תרפ"ט או תרצ"ו. סקירה של ההרוגים היהודיים מטרור ערבי ופלסטיני של מאה השנים האחרונות, מגלה כי המספרים נמוכים גם בקנה-מידה אבסולוטי. מאז קום המדינה ניתן להצביע רק על שנים ספורות בהן נפלו פחות מ-20 חללים קרבנות לטרור ולשנאה הערבית לישראל. הממוצע השנתי של נפגעי הטרור הערבי בישראל מאז 1929 הוא 42 הרוגים לשנה. הרבה מעל מה שהתרגלנו לו בשנים האחרונות.

יש משהו קר ומנוכר בסטטיסטיקות של הרוגים, באשר כל קרבן הוא עולם ומלואו, אך כאשר מדובר על התוויית מדיניות והבנה נכוחה של המציאות אין דרך אחרת.

12119442_531918570300271_880943123_o
אפשר להרגע. משתעשעים ברמת הגולן

מהמקומות הבטוחים בעולם

תאמינו או לא, גם כאשר מחשיבים את הטרור, בחינה בינלאומית מוכיחה כי ישראל היא אחד המקומות הבטוחים בעולם.

מחקר בינלאומי של הרוגים מרצח בכוונה-תחילה שפרסמה לשכת הסמים והפשיעה של האו"ם מדרג מדינות לפי שיעורי ההרוגים מרציחות. במדינות מערביות רבות, השיעור עומד על הרוג אחד למאה אלף אזרחים: כך בבריטניה, צרפת וצ'כיה; במדינות אחרות מדובר על מעט פחות: גרמניה, לוקסמבורג ודנמרק רושמות 0.8 נרצחים על כל מאה-אלף איש; ושבדיה (0.7), שוויץ (0.6) ויפן (0.3) מציגות תוצאות טובות יותר.

מנגד, בחלק ממדינות המערב מדובר במספרים גדולים יותר: בקנדה, בלגיה ופינלנד נהרגים 1.6 על כל מאה אלף אזרחים; בנורבגיה 2.2 ובארצות-הברית – שיאנית הרציחות בעולם המערבי – 4.7.

היכן ממוקמת ישראל? על-פי מדד האו"ם, בשנת 2012 בישראל נרצחו 134 איש, כולל 9 הרוגי טרור. 1.8 איש על כל מאה אלף אזרחים.

מספר מקרי הרצח בשנת 2012 שיעור מקרי רצח ל-100,000 תושבים מדינה
46 0.6 שוויץ
68 0.7 שבדיה
47 0.8 דנמרק
662 0.8 גרמניה
105 1 צ'כיה
653 1 בריטניה
665 1 צרפת
80 1 ישראל – יהודים בלבד
543 1.6 קנדה
89 1.6 פינלנד
182 1.6 בלגיה
134 1.8 ישראל – כולל פנים-ערבי
111 2.2 נורבגיה
14,827 4.7 ארצות הברית

זוהי רמת ביטחון סבירה בהחלט, המציג את ישראל כפי שהיא: מדינה מערבית ומתקדמת, אך בעלת אתגרים ובעיות בלתי-פתורות בתחום השלטת הריבונות ואכיפת החוק.

יש לתת את הדעת על כך שלישראל יש כמה מאפיינים ייחודיים, בעיקר בשל העובדה שהיא כוללת בתוכה מיעוט ערבי גדול בו מתקיימות נורמות לא מערביות שונות המקשות על אכיפת החוק. לפיכך ננסה לדייק מעט את מדד האו"ם, כדי לקבל תוצאות רלוונטיות ליהודים בישראל.

ובכן, דו"ח 'מדד אלימות לאומי' לשנת 2014 של המשרד לביטחון-פנים פילח את העברות במגזר היהודי והלא-יהודי, והגיע למסקנה ש"במרבית המקרים התוקף והקורבן הם מאותו המגזר". המשמעות היא שכדי לקבל תמונת מצב נכוחה על חשיפתם של היהודים במדינת ישראל לרצח, יש צורך לנטרל את האלימות החמולתית והפנים-ערבית, ולערוך חישוב מחדש.

מסיבות שונות, לא נמצא בנתונים הזמינים פילוח מדויק של עבירות הרצח בשנה נתונה בחלוקה לרוצחים ערבים ויהודים. יחד עם זאת, באמצעות נתוני נוספים אודות דפוסי הפשיעה בישראל ניתן להגיע למסקנה כי בין 40 ל-50 אחוזים ממקרי הרצח בישראל הם פנימיים למגזר הערבי.

כך, על-פי הלמ"ס, בשנת 2012 בוצעו 277 עבירות כלפי חיי אדם (קטגוריה הכוללת גם ניסיונות לרצח, הריגה וכדומה), מהן 148 בוצעו על ידי ערבים, דהיינו: 53 אחוז. בדו"ח של מחלקת המחקר של הכנסת בו נבדקו תיקי הרצח שנפתחו בכל שנה, צוין כי 50 מתוך 78 תיקי רצח שנפתחו בשנת 2012 היו של "לא יהודים". דהיינו: 60 אחוז. מכיוון שבקטגוריה זו נכללות גם קבוצות של "אחרים" שהם לא יהודים ולא ערבים (עולים מברית המועצות, פועלים זרים ומסתננים), אפשר להניח בזהירות ששיעור התיקים שנפתחו לחשודים ערבים ברצח פנים-ערבי פחותים מכך.

נניח, אם כן, כי כ-40 אחוזים מכלל הרציחות בישראל הן פנים-ערביות. מכאן נובע כי בשנת 2012 (השנה לגביה יש נתונים זמינים במחקרי האו"ם), הציבור היהודי בישראל היה חשוף לכ-80 מקרי רצח. בערך הרוג אחד למאה-אלף נפשות. בדומה לנתונים בבריטניה, צרפת וצ'כיה.

חישוב זה מקבל אישוש מנתונים נוספים של הלמ"ס, המרכזים את סיבות הפטירה בישראל בחלוקה לקבוצות האוכלוסייה. 58 יהודים (כולל "אחרים") נפטרו בשנת 2012 כתוצאה מתקיפה, לעומת 70 ערבים. ובחישוב יחסי: 0.9 הרוגים יהודים על כל מאה אלף אזרחים.

ישנם פערים מסוימים בין נתוני האו"ם לבין נתוני הלמ"ס והמשטרה, אך מדובר בפערים זניחים יחסית (134 מול 128). לפיכך ניתן להניח כי המסקנות שהוסקו כאן מדויקות למדי:

החיים בישראל בשנים האחרונות, גם בצל הטרור, הם מהבטוחים ביותר בעולם.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

9 תגובות למאמר

  1. אני מסכים עם המסקנה אבל השיטה של לספור רק הרוגים היא לא נכונה. בן אדם שחווה אישית בתדירות גבוהה (נגיד פעם בשבוע) ירי טילים או זריקת אבנים או אפילו אלימות מילולית לא ירגיש בטוח גם בלי שמישהו נהרג.

    מנסיון העבר כששומרים על פרופורציות אין לחץ ציבורי לעשות משהו ואז המצב מדרדר ונהיה באמת חמור וקשה לתיקון. זאת מחלה ידוע של ישראל (ולא רק ישראל).

  2. מסקנה שגויה.
    במדינה שלא מוכת טרור נרצחים אולי יותר אנשים באופן יחסי, אך אלה אנשים שאורח חייהם מביא עליהם את הרציחה הזאת – מהם גנבים, מהם מהמרים, מהם שיכורים אלימים וכו'.
    בישראל, האדם הפשוט שיורד מהרכבת הקלה עם תינוקת יכול למצוא את משפחתו נדרסת בפיגוע. לפיכך כל האזרחים בישראל, ובאזור ירושלים ויו"ש בפרט, חיים בפחד מסוים שמא זה יקרה לי. במדינות האחרות זה לא קורה לאנשים רגילים.

    1. ומהם תלמידים שהלכו לבית ספר ביום הלא נכון

  3. מעניין מה היתה התוצאה בארה"ב אם בהתאמה לשיטה שלך היו מוציאים מהסטטיסטיקה את השחורים ובנוסף את ההיספאנים.

    1. אתה מניח משום מה שארצות הברית היא מדינת הלאום של הלבנים שיש להם סכסוך לאומי עם השחורים וההיספאנים. הטענה שלך הייתה נכונה אם הייתי טוען שצריך להוציא מהחישוב את כנופיות הפשע או הרציחות הפנים עדתיות בישראל. אבל העניין העיקרי במאמר הוא שאלת המאבק הלאומי וההשפעה שלו על הבטחון של היהודים בישראל. בהקשר הזה הרציחות בתוך המגזר הערבי לא רלוונטיות

  4. להפחית את האלימות הערבית החריגה זו המלכודת המוכרת של "בניכוי חרדים וערבים, מצבנו הכלכלי מצויין".
    משתי סיבות זה בעייתי:
    – וגם בארה"ב, צרפת ובריטניה יש ריכוזי אלימות בסלאמס של מיעוטים. יהודי בארץ משווה את מצבו לשכונה של המעמד הבינוני בארה"ב, לא למזרח לוס-אנג'לס או דטרויט. אם מותר להוריד מגזרים אלימים, יש להורידם משני צידי המשוואה.

    ובנוסף, האלימות הערבית הזו מפריעה לי; גם מכיוון שהם אזרחים כמוני, וגם כי היא זולגת אלי בעקיפין. ערבי שעלול לרצוח ערבי, עלול בהחלט גם לנסוע כמה ק"מ ולגנוב, לפרוץ, להטריד וכו'. כלומר, תחושת הביטחון שלי היא כאילו סיכויי להירצח הם בערך 1.3 למאה אלף, ולא 1 למאה אלף כפי שבמציאות..

  5. אולי עדיף לסכם את המספרים של 2012 כך: כמות קרבנות הרצח בישראל נמוך כמו בעולם המערבי, אך פחות טוב מרוב המדינות שם. מתוך סך הנרצחים, פחות מ-10 אחוז נפגעו באירועי טרור, היתר באירועים פליליים. מתוך האירועים הפליליים, כמחצית מתרחשים במגזר הערבי. המסקנה המתבקשת היא שב-2012, הטרור לא היווה סכנה משמעותית. עוד מסקנה, אילו האלימות בתוך המגזר הערבי תופחת לממוצע של יתר המגזרים, ישראל תמוקם במקום טוב באמצע.

    זה ממש לא הוגן להוציא מהחשבון את 2014 עם צוק איתן. צריך לעשות ממוצע של כמה שנים, לאירועים ביטחוניים יש אופי של הסלמה ממוקדת בזמן.

  6. מסקנה מטעה! מספר ההרוגים לא משקף את המצב בשטח, יהודים נסקלים באבנים בעודם נוהגים, חוטפים מכות ברחוב, מושפלים, נדקרים, נדרסים, ורק בנס לא מתים כל יום, אז מה בדיוק הפרופורציות? באיזה מדינה מערבית אדם נתון לסכנת חיים או גוף באופן כללי ע"י מרצחים ערבים?
    רק אם מתים יהודים זה נחשב?

  7. לשבעים הערבים בסוף יש להוסיף את מספר ההרוגים בפיגועים באותה שנה ואז התמונה קצת שונה. אבל יותר מדויקת.