יש דירות, אין דיירים

"אני מחפש דיירים – יש דירות מוכנות וריקות", בישר השבוע שר הבינוי גלנט לזכאי הדיור הציבורי • הבעיה? הדירות נמצאות בדימונה, והביקושים לדיור ציבורי הם דווקא במרכז • אבל אל תדאגו, לשר האוצר יש פתרונות מן המוכן

בעיה מתמשכת

בצד העיסוק הנרחב במחדלי חברת החשמל נמשכו כסדרם דיוני ועדות הכנסת, וחלק משמעותי מהדיונים אתמול הוקדשו לנושא הדיור הציבורי. אתגר הדיור לסוגיו מלווה את הכנסת כסוגיה המרכזית ביותר כבר ארבע שנים, אבל למרות שפע הרצון הטוב והחשיבות של הנושא קשה לומר שהמצוקה קרובה לפתרון. אם הקושי של הציבור הישראלי בכללותו מוכר וידוע, אתגריהם של בני השכבות החלשות – משתמשי הדיור הציבורי – מורכבים הרבה יותר.

בוועדה לביקורת המדינה בחרו אתמול לרכז מאמץ סביב דו"ח מבקר המדינה על כשלי הממשלה בפתרון משבר הדיור, ומספר חברי כנסת התמקדו בנושא הדיור הציבורי שהוזנח לדבריהם.

אין מה להיתמם, דו"ח המבקר חשף מספר תופעות תמוהות; ייעוד הכספים ממכירת דירות הדיור הציבורי, מכירת דירות לעמותות, טענות על ייבוש חברת עמידר, ואפילו העלמת הכנסות.

במהלך סקירת מלאי הדיור הציבורי שאינו בשימוש, ציין שר הבינוי יואב גלנט כי עם כניסתו לתפקיד היו כשבע מאות יחידות דיור המיועדות לדיור הציבורי אך עומדות ריקות. משפט שנעלם מעין התקשורת והוצנע בדברי השר לימד כי בחודשים האחרונים אוכלסו כשלוש מאות דירות, מאה שמונים דירות נוספות בתהליך אכלוס, ועוד מאה דירות פנויות ומוכנות לשימוש, אך קשה למצוא להן דיירים.

מי צריך דיור ציבורי?

אחת הדוגמאות שהביא השר הייתה העיר דימונה, שם לדבריו יש דירות אך אין זכאים שעומדים בקריטריונים. "מאה דירות שחלק גדול מהן נמצא בשתי ערים: בדימונה יש כשישים ועוד עשר נדמה לי במצפה רמון, והשאר זה בבודדים, אנחנו עדיין מחפשים קליינטים. בדימונה הגענו למצב שאנחנו כבר מגרדים את השכבות האחרונות של כל מי שיכול להיות זכאי".

אמירה זו באה במקביל להצהרה של השר בדבר השקעות כבדות נוספות של משרד הבינוי ברכישת דיור ציבורי, ונראה שמשהו צולע בקשר שבין צרכים לביצוע.

בתשובה לשאלת 'מידה' אמר שר הבינוי כי המשרד מתח את רף המינימום ככל הניתן כדי להחיל את הזכאות לדיור ציבורי על ציבורים נוספים, אך עדיין נותרו כשישים דירות פנויות ומוכנות לאכלוס – אולם אין זכאים לדירות אלו.

אם יש זכאים לדיור ציבורי מדוע לא לשכן אותם בדירות שממתינות לדיירים? ומאידך, אם אין דיירים מדוע לרכוש עוד דירות? לשאלות הללו ניתן אולי למצוא מענה בהערה של שר האוצר תוך כדי הדיון: "אם יש לו דרישה ברמת גן, אנחנו לא נגיד לאותו זוג שצריך דיור ציבורי סעו לדימונה יש לנו שם דירה, אלא נקנה לו ברמת גן בעוד מאתיים אלף שקלים". בהמשך דבריו הוסיף השר גלנט כי כספים רבים הושקעו מטעם המשרד בשיפוץ ושיקום מלאי הדירות, ולכך יתווספו עוד השקעות מטעם המשרד.

אם כן, תכנית משרד הבינוי לפי דברי השרים היא לרכוש דיור ציבורי במאות מיליוני שקלים מדי שנה, כאשר קיים מלאי דירות ריקות בפריפריות. כלומר, את כספי הציבור החליטו קברניטי הדיור הציבורי להוציא על רכש לנזקקים דווקא באזורי הביקוש היקרים. ומה בשלב הבא? רכישת רכבי קאדילק לאזרחים הנזקקים לשירותי תחבורה ציבורית?

דיור ציבורי – מדיניות שגויה

אם מובילי קבינט הדיור בישראל לא לומדים מניסיון המדינה עצמה על כישלון מיזם הדיור הציבורי היה ניתן לצפות שילמדו מניסיונן של מדינות אחרות. שבדיה היא דוגמא למדינה שחוותה על בשרה עודפי דיור בדיור הציבורי. לאחר שהשבדים הקימו בבולמוס יותר ממיליון דירות, הצביעו אזרחי המדינה ברגליים והעדיפו לחיות באזורי הביקוש ולא במתחמי הדיור הציבורי. הדירות לא נשארו ריקות, הן התמלאו באוכלוסיות מהגרים.

מצד שני, על תכניות גרנדיוזיות לבניית עשרות אלפי יחידות דיור ציבורי בבעלות המדינה כבר שמענו, אז על סמך ניסיון העבר אפשר להירגע, ככל הנראה גם הפעם לא יקרה דבר.