מה סתיו שפיר רוצה מהחטיבה להתיישבות?

הרוחות סוערות בוועדת השקיפות, ושוב החטיבה להתיישבות על הפרק. על איזו שקיפות בדיוק שסתיו שפיר נלחמת, והאם היתה לה טעות מביכה בקריאת הנתונים?

אובססיה נגד החטיבה להתיישבות; ח"כ סתיו שפיר. צילום: יונתן סינדל, פלאש 90

כן, עיניכם רואות נכון. בדיון שנערך אתמול בוועדת השקיפות של ח"כ סתיו שפיר התגלעה מחלוקת חריפה שכללה צעקות רמות בין האחים לנשק, חברי האופוזיציה. גם הפעם, הנושא הבוער היה החטיבה להתיישבות שעלתה לכותרות שוב בימים האחרונים, בעיקר בשל הצעתו של ח"כ בצלאל סמוטריץ' (הבית היהודי). סמוטריץ', בהצעה שנידונה לפני כשבועיים בוועדת חוק חוקה ומשפט, ביקש להסדיר את עצמאותה של החטיבה להתיישבות בחוק, וחברי הוועדה אישרו ברוב דחוק את ההצעה.

אז כותרות כולם מקבלים, וכל ח"כ זוכה להון פוליטי בקרב קהל הבית שלו. אך רבים בציבור ודאי שואלים את עצמם: על מה הסיפור בכלל? למה טרח ח"כ סמוטריץ' להסדיר את מעמד החטיבה בחוק? ומדוע סתיו שפיר התייצבה בראש "ועדה מיוחדת ליישום הנגשת המידע הממשלתי ועקרונות שקיפותו לציבור"?

המשפטנים מודאגים

החטיבה להתיישבות היא גוף שמתנהל תחת ההסתדרות הציונות, ומשמש זרוע ביצועית שאינה כפופה באופן ישיר לממשלת ישראל. ראשית דרכה של החטיבה לפני קרוב לחמישים שנה, תחת ממשלת לוי אשכול. מטרותיה המוגדרות הן לעסוק בהתיישבות ציונית בכל חלקי הארץ, ועיקר פעילותה בפיתוח יישובים כפריים ברמת הגולן, בגליל ובבקעת הירדן, בנגב וביהודה ושומרון.

המבנה המפותל של החטיבה הוא אילוץ שהממשלה נדרשה לקחת בחשבון, שכן השקעות ממשלתיות באופן ישיר באזורים הנתונים במחלוקת בינלאומית עשויים להוות אתגר לא פשוט מבחינה מדינית. כך נוצר יצור הכלאיים הזה שמקבל את תקציבו מהממשלה אך לא כפוף לסמכות המדינה באופן ישיר. דרך הפעולה של החטיבה הופך אותה לגוף יעיל ביחס למשרדי הממשלה, ואתגרים רבים החשובים להתיישבות ממומשים באמצעותה.

אולם, הניתוק של החטיבה מהממשלה מטריד מאוד את המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, עורכת הדין דינה זילבר, שהורתה לפני כמה חודשים לעצור את פעילות החטיבה להתיישבות. זילבר טענה שאי כפיפותה של החטיבה למשרד היועץ המשפטי לממשלה מהווה פגם, ובהמשך לעמדה זו, הגדילה לעשות ושלחה מכתב לחברת הכנסת מרב מיכאלי בו למעשה הורתה לה להתנגד למהלך שיאפשר את הסדרת מעמד החטיבה.

הסיפור שמרתיח את זילבר, כך מספרים לנו משפטנים המעורים בעניין, הוא בכלל היעדר היכולת לשלוט בחטיבה שלא כפופה לסמכותה. מאבקי כוח ושלטון מצד פקידות משפטית שלא עוצרת לרגע מלנגוס בעוד ועוד סמכויות שלטוניות, היא המנוע להצעת החוק של סמוטריץ' – והרעש מסביב הוא של טרמפיסטים שמתכוננים לפריימריז.

שליש לצפון, שליש לדרום, ושליש למרכז

תקציב הבסיס של החטיבה עומד על כ-60 מיליון שקלים בשנה, ולכך מתווספים סכומים נוספים בהתאם להחלטות הממשלה. ניתוח התקציב מלמד שחלוקת הכספים בין הגזרות השונות נשמרת, שליש לכל גזרת פעילות. בשנת 2013 למשל, השקיעה החטיבה להתיישבות 86 מיליון שקלים בצפון, סכום דומה הושקע בדרום הארץ, וביהודה ושומרון השקיעה החטיבה להתיישבות כ-80 מיליון שקלים.

מודה לחטיבה להתיישבות; חיים ילין עם בצלאל סמוטריץ'. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90
מודה לחטיבה להתיישבות; חיים ילין עם בצלאל סמוטריץ'. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

כידוע, הביורוקרטיה המאפיינת את פעולת משרדי הממשלה גורמת לתהליכים פשוטים להתארך, והאפקטיביות של הביצוע נפגמת. אם ממשלת ישראל היתה צריכה לפזר מיגוניות בעוטף עזה לדוגמא, היה צריך להגדיר קריטריונים למיגוניות, לפרסם מכרז, לבחור זוכה במכרז, ולנסח הסכם עבודה. עד שהמיגוניות היו מגיעות הן כבר לא היו רלוונטיות. במובן הזה, "החטיבה ידעה לפזר מיגוניות בזמן אמת, ואנו חייבים לה המון", הודה חבר הכנסת ילין.

אולם, חברת הכנסת סתיו שפיר זיהתה את נקודת התורפה הזו והתחילה כבר בכנסת הקודמת להתנגח בחטיבה להתיישבות. בין השאר טענה להעברת כספים במחשכים למימון עמותות פוליטיות המזוהות עם הבית היהודי, ולתקציבי ענק לטובת ההתיישבות ביהודה ושומרון. מרבית הוויכוחים התרכזו סביב ההעברות התקציביות בוועדת הכספים, אותה ניהל חבר הכנסת ניסן סלומינסקי, ושפיר ביקשה ליהנות מתדמית הלוחמת נגד שחיתות בכספי ציבור.

כיום אמנם נמשכות ההעברות התקציביות בוועדת הכספים באותה מתכונת, אך תחת יו"ר ועדה אחר: ח"כ משה גפני, ובכבודו צריכה שפיר להיזהר – שהרי אם יש סיכוי לקואליציית שמאל, החרדים יהיו מרכיב הכרחי בממשלה. ולמרות זאת, כנראה שמה שעבד טוב נגד סלומינסקי בוועדת הכספים, חושבת שפיר, צריך לעבוד טוב גם בוועדת חוק חוקה ומשפט בראשה הוא עומד כיום.

כך קרה שגם בקדנציה הנוכחית בחרה סתיו שפיר להעלות על סדר יומה של הוועדה את בעיית החטיבה להתיישבות. טענותיה של שפיר מעלות לכאורה סוגיא אמיתית: חלוקת כספים למטרות עמומות, בחוסר שקיפות מצד נבחרי הציבור. ברור לכל בר דעת כי חוסר בהירות מהווה פתח לפרצות רבות, ובזמן שמדובר בכספי ציבור ראוי להיזהר עשרות מונים בשקיפות התהליכים. רק לאחרונה נודע על פרשת העברת כספים ממשרדי הממשלה לרשויות המקומיות באופן פסול, וכתבי אישום ראשונים יוגשו בקרוב כנגד בכירים לשעבר בממשלה.

זה לא על שקיפות

ועדיין, למרות השבחים לשפיר, האמת היא שהסיפור מורכב יותר וזעקותיה לא ברורות, בלשון המעטה.

חוק חופש המידע שחל על משרדי הממשלה אמנם לא מחייב את החטיבה להתיישבות, אך החלטת ממשלה שנדונה גם בפסיקת בית המשפט העליון, קובעת כי "העקרונות והכללים של חוק חופש המידע" חלים בכל זאת על החטיבה. מה שאומר שעליה לנהל תקציב שקוף באופן דומה למשרדי הממשלה.

ואכן – למרות היות החטיבה חלק מתקציב הסוכנות היהודית – בהתאם להחלטת בית המשפט חשפה החטיבה להתיישבות את תקציבה, ולוחמת השקיפות שפיר יכולה ליהנות מהנתונים כמו כל אחד אחר.

כך נוצרה אתמול בוועדה סיטואציה מביכה: בעוד שפיר מתעקשת על חשיפת נתונים מסתוריים כביכול, למעשה הוצג אתמול תקציר המנהלים של התקציב – שכבר נחשף מזמן. אך במקום להסתמך על טבלת התקציב השקופה, כפי שהוצגה בתקציר, שפיר הסתמכה על נתוני ההעברות ממשרד האוצר. הבעיה? נתוני ההעברות של האוצר כוללות גם גלגולי כספים משנים קודמות ומשיכת יתרות, מה שמסביר פער של ארבע מאות ושישים מיליון שקלים בין הנתונים. שפיר זעקה על הפער הזה, אך פקידי החטיבה להתיישבות ונציגי המוסדות הלאומיים לא ממש הבינו מה חברת הכנסת רוצה.

נתוני החשבת הכללית באוצר עליהם מסתמכת שפיר מרכזים גם כספים לא מנוצלים משנים קודמות שמועברים להוצאה בשנה הנוכחית, לכן הם לא מופיעים בתקציב השוטף. למעשה הדבר דומה למשק בית שמתייחס לדפי הבנק כאילו הם תקציב המשפחה, כלומר, התעלמות מעודפים של חודשים קודמים בחשבון הבנק שלנו.

בתגובה לפנייתנו בנידון, ענתה ח"כ שפיר: "אני מציעה לאתר 'מידה' לערוך בדיקה של הנתונים עם החשבת הכללית במשרד האוצר, ולהיווכח בעובדות".

בזכות החטיבה להתיישבות; מיגוניות בעוטף עזה. צילום: הדס פרוש, פלאש 90
בזכות החטיבה להתיישבות; מיגוניות בעוטף עזה. צילום: הדס פרוש, פלאש 90

תדמית הנהלת החטיבה מושכת אש

אם כן, סתיו שפיר זעמה וקיבלה כותרות של חושפת שחיתויות, בצלאל סמוטריץ' מתקרב לעיגון מעמד מוסדר לחטיבה להתיישבות, ואפילו יעל גרמן וחיים ילין קיבלו את הכותרות שלהם בוויכוח על שום דבר. כך יוצא שמרבית הכותרות עסקו בבעיית השקיפות, שכאמור – אינה בעיה אמיתית – והבעיות העקרוניות נזנחו לצד. ויש בעיות כאלו.

בראש ובראשונה החטיבה להתיישבות משמשת את המדינה לבצע פעולות שהיא מעוניינת להצניע. בניה בשטחים שבמחלוקת מקשה מאוד על יחסי החוץ של ישראל והצינור לביצוע המשימות עובר דרך החטיבה להתיישבות שאינה גוף ממשלתי מובהק. למעשה במקום שהממשלה תצהיר בגלוי על יעדיה החטיבה מאפשרת לה להסתתר.

נקודה חשובה נוספת שראוי להתייחס אליה, היא מינוי הנהלה לחטיבה להתיישבות. אנשי הבית היהודי שאמונים על מינויים אלו כבר מייעדים לתפקיד יו"ר החטיבה את גאל גרינוולד, שהיה בעברו מזכ"ל בני עקיבא העולמית. גם המינויים האחרים על הפרק מזוהים ככל הנראה עם אנשי יהודה ושומרון. וכך, למרות שרוב תקציב החטיבה מיועד לשרת את הפריפריות, את הנגב ואת הגליל, ההנהלה המתהווה יוצרת תדמית של גוש אמונים. החטיבה להתיישבות היא גוף ציוני חשוב, וכדי לשמור אותו יעיל ורחוק מחשד, ראוי לשדר במינוי בעלי התפקידים חזות כלל ישראלית. לא צריך להיתמם – פוליטיקה היא פוליטיקה, אך לא חסרים אנשי עשייה גם בציונות הדתית שחיים את הפריפריות.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

14 תגובות למאמר

  1. כתבה לא ממש נכונה… יש במה לבקר את סתיו שפיר, אבל פה זה לא נכון

  2. קשה לי להתלהב מסתיו שפיר.
    אני גם סקפטית לגבי יושרה ומניעיה לאור תמיכתה הנלהבת במינוי פואד בן אליעזר לנשיאות ודני עטר לראשות קקל. אנשים שלא תלויה על גבם קופת שרצים אחת בלבד.
    גם תמיכתו של נוני מוזס בסתיו שפיר אינה נתפסת בעיני כהמלצה ראויה,

    למרות זאת, הניהול המשוחרר מכבלי ביוקרטיה של גופים כמו החטיבה
    להתיישבות, קקל, הסוכנות היהודית ודומותיהם, מהווה בעיני הזמנה לשחיתות. אפילו שיטת המינויים של ראשי ארגונים אלו, בדילים מפלגתיים חשאיים, נתפס בעיני כמושחת וכמסוכן

    שחיתות אינה רק נזק כלכלי בשל גזירת קופונים. שחיתות היא גם פתח לסחיטה. מי שחושב לטווח ארוך אמור לנסות לייבש את הביצות בהן גדלים המושחתים של כל המחנות הפוליטיים. איני משוכנעת שעומק הנסיגה הוא כעומק החקירה, אך אני תוהה כיצד מי שכן משוכנע בכך מוכן לתת יד לביצור חממות שחיתות במחנהו

  3. טיעוני מחבר הרשימה סותרים אלה את אלה: אם הממשלה רוצה להסתיר את מעשיה מפני הגויים ואם הכותב מצדיק את התנהגותה, כיצד אפשר .להשתבח בגילוי הנתונים שראוי להסתירם

    1. זו באמת סתירה – אבל זה קורה לכל אדם בעל דעה בעל תפיסה דמוקרטית. כל כך נדיר במחנה השמאל…

  4. מתוך 2 פוסטים שלי על החטיבה:
    https://www.facebook.com/unapologizer/posts/200336786964225
    https://www.facebook.com/unapologizer/posts/201818880149349
    בסיס תקציב החטיבה קבוע כבר 10 שנים על 58 מיליון ₪, ומחולק שוויונית בין הגליל, הנגב ויו"ש. בחינת "מפתח התקציב" של שנת 2014 מראה, כי תקציב החטיבה להתיישבות (הבסיס + חלק לא ברור מתקציבי הפרויקטים השונים של משרדי הממשלה שמפעילים אותה לצורכיהם) עמד על כ-497 מיליון ₪. מתוך תקציב זה הוציאה החטיבה בפועל על יו"ש רק כ-5.7% מתקציבה (כ-28 מיליון ₪ הכוללים כספים שיועדו לפינוי בכוח של יישובים במחלוקת), וכל שאר התקציב הופנה לפרויקטים בפריפריה בתחומי הקו הירוק (כ – 469 מיליון ₪) – נוסף על 453 מיליון ₪ שהועברו לפריפריה דרך "המשרד לפיתוח הנגב והגליל". אם כן, הטענה שהמתנחלים ביו"ש מקבלים תקציבים גדולים יותר מהפריפריה הינה מופרכת לחלוטין, ונובעת ככל הנראה מחישוב מוטה פוליטית, המתייחס לכלל הכסף שמועבר לחטיבה כ"כסף למתנחלים", בעוד שבפועל, רוב רובו מושקע בפרויקטים מיוחדים בפריפריה בתוך תחומי הקו הירוק.

    בעניין סגירתה של החטיבה להתיישבות אציין, כי ממשלות ישראל לדורותיהן העדיפו להשתמש דווקא בחטיבה לביצוע משימות הממשלה מסיבות של יעילות, מהירות ויושרה, וגם מכיוון שאין גוף מתחרה או אחר שמסוגל לפעול היטב ביו"ש. מאז היווסדה היו אלה דווקא משרדי הממשלה השונים שבחרו מרצונם החופשי להעסיק את החטיבה להתיישבות כגורם הביצוע של הפרויקטים המורכבים, הדורשים לעיתים גם מומחיות בין-משרדית, ולצורך כך העבירו ומעבירים אליה עד היום כספים מתוך תקציביהם הגדולים.

    עוד אציין, שלעומת משרדי הממשלה המשתמשים כמעט אקסקלוסיבית בשלטון המקומי כזרוע הביצוע, מומחי החטיבה יודעים כיצד לטפל ביחידות שאינן השלטון המקומי. לכן, כשהמשרדים מעוניינים לקדם פרויקט שהשלטון המקומי אינו מסוגל לתת לו מענה (בשל סחבת של שנים / סכסוכים פוליטיים, משפטיים או אישיים / היעדר יעילות וכו'), הפרויקט מועבר אחר כבוד לחטיבת המקצוענים הקטנה והזריזה, שמשמשת את משרדי הממשלה כ"לדרמן" – אולר מקצועי עם המון כלים שמתאימים בדיוק לטיפול במגוון רחב של פרויקטים ומצבי-קצה. כיוון שהחטיבה תמיד עומדת בזמנים ובמסגרות התקציב המוגדרים לה והיא לחלוטין אינה פוליטית, היא משמשת את המשרדים השונים לעקיפת חסמי הבירוקרטיה המשפטית והתקציבית, וכסכין חותכת בסבך הפוליטיקה המקומית. אין ספק שבשביל משרדי הממשלה, החטיבה להתיישבות היא כלי אופרטיבי עוצמתי ביותר. עדות לכך ניתן לראות בגב הרחב שנותנים חברי הכנסת ממפלגת המחנה הציוני – איציק שמולי, עמר בר לב, דני עטר, ובראשם איתן ברושי (מזכיר תנועת הקיבוצים לשעבר, ונציג הקיבוצים בכנסת), וכן במכתב התמיכה ש-15 ראשי המועצות האזוריות שלחו ליו"ר המחנה הציוני, בו הם קוראים לו לתמוך בחוק הסדרת מימון החטיבה, ולסגת מהתמיכה בסגירת החטיבה.

    בעניין החלת חוק חופש המידע ושקיפות החטיבה אומר, כי בדיון בנושא בוועדה לביקורת המדינה בסוף שנה שעברה, הסביר יו"ר הוועדה – חה"כ אמנון כהן (ש"ס), שפעילויות החטיבה מבוקרת על ידי מבקר המדינה, משרד האוצר ואגף החשב הכללי, ושהיא גם כפופה לחוק חובת המכרזים. עוד הוסיף אמנון, שאומנם החטיבה אינה כפופה לחוק חופש המידע, אך היא תמיד הקפידה לאמץ את כל הכללים הקבועים בחוק. כשארגון שמאל קיצוני תבע בזמנו את ההסתדרות הציונית העולמית על החלת חוק חופש המידע על החטיבה, פסק שופט העליון עוזי פוגלמן: "שר המשפטים לא קבע כי חוק חופש המידע יחול על החטיבה להתיישבות, וממילא הדבר לא אושר על-ידי ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת. משכך, החטיבה להתיישבות אינה נופלת בגדרה של הוראה זו". מקריאה של חוק חופש המידע עצמו, סעיפים 9 ו-14, ניתן ללמוד שהממשלה רשאית על פי חוק לא לחשוף גוף כלשהו אם יש לו "מידע אשר בגילויו יש חשש לפגיעה ביחסי החוץ שלה". עם זאת חשוב לציין, כי כל חברי הכנסת רשאים להגיע למשרדי החטיבה לעקוב מקרוב אחר כל התנהלותה, וכן לקבל כל דו"ח ומסמך בו הם חפצים, כפי שהוסבר להם חזור והסבר בדיון בוועדה לביקורת המדינה שהוזכר לעיל.

    עניין נוסף שהחטיבה מסייעת בו הוא בלימת האג'נדה של מאות עמותות שמאל זרות וקיצוניות, הממומנות היטב בכספים זרים ופעילים אירופאים אנטישמים במסווה "זכויות אדם", לפגוע בלגיטימיות ובחוקיות ממשלת ישראל שנבחרה בדיוק לשם ביצוע מדיניותה. היום בו החטיבה להתיישבות תידרש על פי חוק לחשוף היכן, מתי וכמה כסף מתכוונת מדינת ישראל להשקיע בבנייה כלשהי בשטחי המחלוקת, תהווה מכה אנושה לכלל המאמץ ההסברתי של מדינת ישראל. הלכה למעשה, זו דרישה ממדינת ישראל להתאבדות הסברתית. גם ידם של פעילי השמאל הקיצוני בארץ בוחשת בנושא, ומגיעה עד לדרגות הגבוהות ביותר. דוגמה לכך ניתן לראות בדבריו של אלון ליאל, ששירת בעבר כמנכ"ל משרד החוץ ומשרד הכלכלה, וכשגריר מדינת ישראל בטורקיה ובדרום אפריקה: "אי אפשר לסמוך על הציבור הישראלי. צריך לקדם את רעיון שתי המדינות, וזה יעבוד רק בלחץ מדינות העולם"… אם היינו עושים שלום עם סוריה ומחזירים את הגולן – אולי לא היינו רואים את מיליוני הפליטים הסורים".
    לסיכום אומר, כי זכותה של ממשלת הימין שנבחרה ברוב קולות ע"י הציבור הישראלי לקבוע כי היא מעדיפה את מקצועיותה של החטיבה על פני משרדיה וכי חוק חופש המידע לא יחול על החטיבה, שהיא כאמור אחד הגופים החוץ-ממשלתיים המקצועיים והיעילים ביותר בהוצאה לפועל של הפרויקטים הממשלתיים – הן ביו"ש והן בפריפריה, ועל כן זו תהיה שגיאה גדולה מאוד מצד מקבליה ההחלטות לפרקה או לפגוע בחסיונה.

  5. לפני כמה שנים אחותי שכרה קרוואן ב-"מאחז לא חוקי".

    כשהגעתי לשם התפלאתי מאוד שסביב כמה הקרואנים המסכנים שהיו מונחים על ראש הגיבעה היה כבר גינון יפה מאוד.
    ברור היה שזו לא עבודה של המתיישבים עצמם.
    נאמר לי שזו עבודה של החטיבה להתיישבות.
    אז הבנתי מה פשרו של "מאחז לא חוקי" ושל החטיבה להתיישבות.

    אירוני שהגענו למצב שהימין נמצא בשלטון מאז 2001 או 2009
    (תלוי איך מגדירים את קדימה), ובכ"ז הוא תומך בערוצים מחתרתיים בעוד שהשמאל קורא לשקיפות ולשלטון החוק.

    1. השמאל דורש שקיפות ושלטון חוק רק במקומות בהם הוא אינו מעורב.
      האם השמאל דורש שקיפות גם בקקל? בהסדרי קיבוצים על מחיקת חובות / וויתור על הפקדות לביטוח לאומי / ובזכויותיהם על קרקעות ומכסות מים מוזלים?

  6. איך אדם כסתיו שפיר, שדורשת לחסל את ישראל, בכלל בכנסת ובכלל אזרחית ישראל? מה זה משנה מה אומר מצורע? המשוררת רחל : ".. אני לא אובה בשורת גאולה / אם מפי מצורע היא תבוא/ הטהור יבשר, יגאל הטהור /..". סתיו המצורעת היא אחת הדוגמאות לאפשרויות שלא יאומנו בדמוקרטיה המוגזמת שלנו, לדורשי חיסול המדינה. אני אומרת כשמאל אמיתי. סתיו לא טורחת במיוחד להסתיר מי היא באמת. הכול מותר אצלנו.

  7. ״
    כיום אמנם נמשכות ההעברות התקציביות בוועדת הכספים באותה מתכונת, אך תחת יו"ר ועדה אחר: ח"כ משה גפני, ובכבודו צריכה שפיר להיזהר – שהרי אם יש סיכוי לקואליציית שמאל, החרדים יהיו מרכיב הכרחי בממשלה.
    ״

    הכותב לא מבין כלום וזה מורגש – בשנת 2015 נכון להיום (אמצע נובמבר) עדיין לא אושר תקציב המדינה (הידד למשילות!). לכן, לא היו ולא יכולות להיות העברות תקציביות כי אין תקציב מאושר! האמת העובדתית היא שגפני לא ביצע העברה תקציבית _אחת_ מאז שמונה ליו״ר ועדת הכספים.

    אבל אם אפשר להפריח ״עובדות״ שקריות, ותיאוריות קונספירציה מופרכות – אז למה לא בעצם?

  8. האם הכותב ראה אי פעם תקציב של גוף שמנהל חצי מיליארד שקל?

    האם שלושה דפים סרוקים מתוך מצגת עונים על ההגדרה?

    ״ בהתאם להחלטת בית המשפט חשפה החטיבה להתיישבות את תקציבה ״ – פשוט בדיחה אחת גדולה.

  9. ולסיכום אסופת השקרים הזו:

    תקציב החטיבה להתיישבות ב-2013 (הוצאה בפועל):
    מרחב צפון: 28 מיליון שקלים
    מרחב דרום: 39 מיליון שקלים
    מרחב מרכז והר חברון (יו״ש): 71 מיליון שקלים

    ב-2014:
    מרחב צפון: 37 מיליון שקלים
    מרחב דרום: 41 מיליון שקלים
    מרחב מרכז והר חברון (יו״ש): 82 מיליון שקלים

    1. שאינך יודע לקרוא תקציב. אולי תלמדו את הנושא לפני שצועקים. זו לא התייחסות לסתיו שפיר, לה אין זכות דיבור כי היא דורשת לחסל את המדינה.