התכנית להקצות רחבת תפילה רפורמית בכותל המערבי לא תפתור דבר, מכיוון שהמאבק הוא לא על מקום תפילה אלא על הכרה וסמלים.
ההסדרים החדשים בכותל המערבי אינם קטסטרופה, אבל הם גמל. מה זה גמל? סוס שתוכנן על ידי ועדה. ההסדרים הללו הם מסורבלים, גולמניים, יקרים מאוד, יוסיפו דבשת מיותרת לאזור רגיש, ולא יפתרו את הבעיות שדחפו לניסוחם.
קודם כל, כדאי לזכור שאין מדובר על הקמת רחבת תפילה רפורמית בכותל, מהסיבה הפשוטה שרחבה כזו כבר קיימת. כל מי שמבקר בכותל יכול לראות, סמוך לקשת רובינסון, בצמוד לאבני הכותל, רחבת תפילה שהוכשרה במיוחד לתפילות יהודיות לא אורתודוקסיות. בדרך כלל לא שמים לב לקיומה של הרחבה הזו ("עזרת ישראל"), משום שהיא כמעט תמיד שוממה וריקה מכל נפש חיה.
המעטים שמתפללים ברחבה הזו טוענים שההמונים נמנעים מלפקוד אותה רק משום שהיא קטנה וצדדית. זו טענה תמוהה, בהתחשב בעובדה שאת רחבת התפילה המסורתית של הכותל פקדו יהודים גם כשהייתה סמטה טחובה. גם היום, אם שליט עריץ יגביל חלילה את התפילה היהודית המסורתית לאזור מצומצם ברחבת הכותל, היו סמוכים ובטוחים שהפינה הזו תהיה תמיד מלאה מפה לפה. התירוץ הזה קלוש למדי. ובכל זאת, ההסדרים החדשים בכותל הם למעשה ניסיון להיענות לתירוץ זה, ולהפוך את הרחבה הלא אורתודוקסית למרכזית ודומיננטית.
גם אז, הרשו לי לנחש, הרחבה הזו תוסיף לעמוד בשיממונה. אחרי עשרות שנים של פעילות בארץ, הצליחה התנועה הרפורמית להקים בישראל רק כארבעים בתי כנסת פעילים. זה בערך גם סדר הגודל של מספר בתי הכנסת הקונסרבטיביים בארצנו. לעומת זאת, לפי ההערכות יש בישראל כ-15,000 בתי כנסת אורתודוקסיים. סקרים מראים שחילונים לא מעטים בישראל מזדהים עם התנועה הרפורמית, כנראה מתוך מחאה נגד מה שמכונה "הממסד הדתי". אך מחאתם לא חורגת מעבר לתשובה טלפונית לסקר, ולכדי שותפות ממשית בקהילה רפורמית אינה מגיעה. כיוון שאין מתפללים רפורמים בבתי הכנסת, קשה לשער שיהיו מתפללים רפורמים רבים בכותל.
אז לְמה יובילו ההסדרים החדשים? עשרות מיליוני ש"ח מכספי הציבור יושקעו במיזם מיותר, שלא ישרת כמעט איש, ושגם לא יועיל למנוע סכסוכים. כשם שהקמת "עזרת ישראל" שאינה אורתודוקסית לא פתרה את הסכסוכים סביב הכותל, כך גם שדרוּגה לא יפתור את הסכסוכים הללו. ראשי התנועות הלא אורתודוקסיות ימשיכו להתעמת עם רב הכותל, כדי לתרץ את הנוכחות הדלה בחלקתם, וגם כדי להעצים את קיומם בישראל. הרי הנכס הגדול ביותר של הרפורמים והקונסרבטיבים בישראל הוא העימות המתמשך עם הרבנות הראשית, המאפשר להם לשאת את דגל חופש הפרט והמאבק בכפייה דתית. משום כך אין לי ספק שהעימותים יימשכו, ביתר שאת. איפה יושבעו חיילי צה"ל? איפה יבקרו בתי הספר? איפה החריצים יותר נוחים לקבל פתקים? למה ראש הממשלה, למחרת בחירתו, הלך לפקוד את הרחבה ההומה מאדם ולא את מתחרתה השוממה? וכן הלאה, כי כשמחפשים לריב – קל למצוא על מה.
לא הכל אפשר לחלק
יש עוד סיבה שבגללה ההסדרים החדשים לא יפתרו סכסוכים, אלא יסכסכו פתרונות. ההסדרים הללו מבוססים על סוג מסוים של היגיון בנוגע להסדרת המרחב הציבורי: הגיון הזכויות. כביכול, זכותו של כל זרם לקבל את הנתח שלו בכותל. חשיבה במושגים של זכויות מולידה בהכרח פיצולים ופילוגים של המרחב הציבורי והתודעה הציבורית, עד אין קץ. שהרי אם לרפורמים ולקונסרבטיבים יש זכות לרחבת תפילה משלהם – למה לא לרקונסטרוקציוניסטים? ולמה לא ליוצאי מזרח ורשה או דרום צנעא? ולמה לא לאלף תת-זרמים וקהילות-משנה, שידרשו לממש את זכותם למרחב תפילה משלהם?
הדיון הציבורי במונחים של "זכויות" נראה לנו טבעי ובלתי נמנע, עד שחושבים כמה הוא לא טבעי בהקשר של המרחב הציבורי. בניגוד למרחב הפרטי, הפרהסיה הציבורית בדרך כלל אינה ניתנת לחלוקה פשוטה. כאשר חרדי הגיש לבג"ץ בשנת 2013 עתירה כנגד הצפירה ביום הזיכרון לחללי צה"ל, והציע שהחפצים בכך יצפרו בביתם הפרטי, ענו לו השופטים שלקבוצת הרוב בחברה יש זכות לעצב את הפרהסיה המשותפת, אף אם זה לא מוצא חן בעיני המיעוט. המרחב הווקאלי של הצפירה אינו ניתן לחלוקה, וזכותו של אותו חרדי להימנע מלשמוע צפירה אינה רלוונטית כאשר הוא ברשות הרבים.
כך הוא לגבי היבטים רבים של חיינו הציבוריים. פעם התווכחתי עם פרופסור לפילוסופיה, שטען שלוח החופשות השנתי של מדינת ישראל צריך להכיר בחגי האיסלם, ביחס שווה לחלקם של המוסלמים באוכלוסייה. שאלתי אותו האם לדעתו צריך לצמצם גם בעשרים אחוז את המגן דוד שבדגל ישראל, כדי לפנות מקום לסהר מוסלמי קטן. סמלים שמתחלקים מאבדים את משמעותם. למוסלמי הפרטי יש הזכות להניף או שלא להניף בביתו את דגל ישראל. לשום איש או קבוצה אין זכות לדרוש את חלקם בדגל.
כך גם לגבי הכותל המערבי. אין לאיש זכות לדרוש נתח מן הכותל המערבי. זהו נכס לאומי וסמל יהודי וישראלי, שאי אפשר לחלק אותו. חצי כותל ועוד חצי כותל אינם כותל שלם. וממילא, כפי שטענתי, הכותל לא באמת יתחלק באופן שוויוני. רק הריב והמדון יהיו שוויוניים. הישראלים שיבואו לבקר בכותל יעדיפו לגשת לכותל המסורתי הומה האדם ולא למתחרהו השומם. אלא שבג"צים יוגשו, ובשם זכויות המיעוט יחויבו החיילים והתלמידים לחלק את זמנם בשווה בין כל נתחי-הכתלים, וכדי ביזיון וקצף.
קצת שכל ישר וסובלנות
איך אמורה להתעצב רשות הרבים הקולקטיבית של הכותל המערבי? מתוך הדרך שבה מעצבים רוב הישראלים את מפגשם עם המסורת היהודית. רוב הישראלים אינם דתיים, אבל מלבד המספר הלא מבוטל של דתיים וחרדיים, גם רוב מכריע של שאר הישראלים בוחרים לציין את מפגשיהם עם המסורת בדרך האורתודוקסית. בעירי מודיעין יש בבית העלמין חלקה המאפשרת קבורה לא אורתודוקסית. מאז הקמת העיר בחרו להיקבר בה רק 11 תושבים, ששמונה מתוכם אינם יהודים. עדיין תקפה האמרה השחוקה על אודות הישראלי, שרוצה בית הכנסת שכף רגלו אינה דורכת בו יהיה בית כנסת אורתודוקסי.
רחבת הכותל התנהלה כל השנים על פי סדרי תפילה אורתודוקסיים, מתוקף שלוש עובדות. ראשית, אלו סדרי התפילה המסורתיים, ולמנהג יש כוח רב עוצמה בהקשר זה. שנית, רוב הישראליים נמשכים לסדרים המסורתיים הללו במפגשם עם הרגעים הדתיים בחייהם. שלישית, רוב גדול של פוקדי הכותל הם יהודים דתיים וחרדיים, הרוצים להתפלל על פי המנהג המסורתי. אם זרמים אחרים רוצים בשינוי המצב, שיתחילו מלמטה ולא מלמעלה; בסחיפת המונים לתפילותיהם, ולא בלחץ משפטי ופוליטי על הנהגת המדינה. אם אלפי רפורמים יפקדו בכל יום את הכותל המערבי, אין שום ספק שיהיה צורך להתחשב בהם באופן משמעותי. הייתי מצפה מראשי התנועות הלא אורתודוקסיות שישקיעו שם את מאמציהם. התנהלות כזו היא הנאותה מבחינה מוסרית, אך יש להודות שקל להבין מדוע המוסר נדחק כאן לקרן זווית. הרי את ההמונים הם אינם מצליחים לסחוף, ומנגד הלחץ של ידידיהם באמריקה על ראש הממשלה הניב להם פירות לא ישוערו.
לאחר כל זאת, צריך להזכיר עוד דבר. אכן, הפרהסיה הציבורית אינה צריכה להתחשב ב"זכויות" משפטיות-כביכול של המיעוט. ועדיין, קברניטי רשות הרבים צריכים לדאוג לעצב אותה באופן גמיש ומכיל ככל האפשר, כך שיהיה בה מקום גם למיעוט. הצפירה תושמע ביום הזיכרון ברחובותינו המרכזיים, שאותם חולקים חרדיים עם חילוניים, אך ראש עיר נבון לא יתעקש להשמיע אותה בשכונה חרדית, ויאפשר לחרדים החפצים בכך מרחב נטול צפירה. לוח החופשות הרשמי אינו כולל חגים מוסלמיים, אך המוסלמים עצמם זוכים לחופשה בימים הללו. הצהרת העצמאות מזכירה את "צור ישראל", אך בנוסח מעורפל שגם האתאיסטים יכולים לחיות עמו.
גם הכותל, כסמל לאומי וכאתר מכונן, צריך לאפשר לכולם לחוש בו בבית. היה אפשר למצוא מקום בכותל גם לקבוצות הקטנות החפצות בתפילה לא אורתודוקסית, בלי לפגוע בהסדרי התפילה המסורתיים. הרי כל ההסדרים החדשים החלו בעקבות התנגשויות תקיפות עם נשות הכותל, שרצו לקיים בעזרת הנשים של הכותל תפילה כרצונן, פעם אחת בכל חודש. הגיבורים אדירי העוז שהחליטו למנוע מהן בכוח את התפילה הזו, הביאו במו ידיהם להאדרת הקבוצה הזעירה המקורית של נשות הכותל, ובסופו של דבר לחלוקת הכותל המערבי. אומרים: הן חיפשו פרובוקציה. אולי; אבל למה צריך היה לתת להן אותה? קצת פחות התעקשות על זכויות, קצת יותר שכל ישר משני הצדדים, והיה נחסך מאתנו הגמל הזה.
