בני ציפר, הפירומן מרחוב שוקן

ונפתח כמתבקש וכיאות – הגילוי הנאות: בני ציפר ואני מכירים היטב, אולי אפילו… מיודדים משהו. במהלך השנים נפגשנו מעט; העלנו רעיון של טור משלי במוסף אותו הוא עורך שנים רבות, בעיתון חשוב אליו יש לי בעיקר כבוד (אבל לא רק), שאף פרסמתי בו מאמרים ורשימות הרבה.

'הארץ'. תל-אביב, רחוב שוקן. גם בטבורה של הסערה, ולאחריה, לא אסתלק מחיבה והערכה שאני חש לאיש. אינטלקטואל אמיתי, סופר מוכשר ואדם מלא הומור ותרבות. אין להבין את בני ציפר ללא אותן רוחות-פרצים שהוא נושף, בתדירות עולה, מהבמה שניתנה לו.

בשנתיים האחרונות סיגל האיש לעצמו – גם לעדותו שלו – מסיכה/ישות חדשה, זו של הפרובוקטור המצפצף, המרגיז, המשתולל ובועט בחדווה, משל היה פירומן החוגג על ניצוצות ולהבות שהוא מעורר. זוהי, לדעתי, בעיקר חדוות-האש, וציפר בוודאי משכנע עצמו שהוא מתגלם גם כמעצב דעות או לפחות מטלטלן בעוצמה.

אה, כן, הפרובוקציה. לא יתכן ממש להגזים בחשיבותה של הפרובוקציה; מחולל רב-עוצמה, וקטור חיוני ביותר שההיסטוריה לא הייתה זזה מבלעדיו. ציפר היטיב להפנים זאת.

אבל גם לפרובוקציה, כמו לכל דבר אחר, יש גבולות. היא חייבת לבחון את עצמה, באפקטיביות של מתכנני פצצות ומטיליהן. כשהפרובוקציה היא אך ורק פרובוקציה (דגלנות, אם תרצו) לשם עצמה, היא הופכת מצחינה ומקוממת ומשיגה בדיוק את ההיפך שלשמו התפרצה.

הטור על זכויות-היתר של האמנים הדגולים, על העלמת העין מהפרזותיהם, יתרה מזו – אי הכלת אמות-מוסר ארציות ביחס למעשיהם, לרבות בתחום המיני – היה אש אחת יותר מדי.

ציפר, בחושיו המחודדים, מיהר להבין זאת. אני מאמין כי גם ללא האקדח הטעון שעורך 'הארץ', אלוף בן, כיוון אליו, או הניח על שולחנו, היה ציפר ממהר לבצע פליק-פלאק לאחור ומכה על חזהו ב"מיאה קולפה" לאו-דווקא אופייני. נכון לעכשיו ציפר 'הודח', או אולי הושעה זמנית (עוד מטבע נפוצה במיוחד, למעשה ניב ישראלי שגור) מלכתוב ולפרסם את טורו בעיתון, אך עדיין הושאר על כנו כעורך המוסף לספרות. יש כבר זעקות והתלהמויות מאורגנות לסלקו מהעיתון לחלוטין, העונש הראוי על פשעיו. וגם כאן, בלהט ישראלי רב-עונתי שכיח, יש הגזמה ונטייה (מובנית?) לחיסולי-חשבונות.

המוסף של ציפר, על אף נפיחות מסויימת והענקת משקל יתר לעבר, לקלסיקונים, הוא במה ספרותית מעניינת וראויה. וראה זה פלא: באתר שלו, בזירתו הטבעית, הפרובוקציות הציפריות הרבה יותר מבוקרות, מאוזנות אפילו. נראה לי שכך גם בפרוזה האישית שלו, בספריו המעניינים.

אני נזכר כעת כי באחת מפגישותינו הבאתי לציפר שי – מהדורה ראשונה של 'אריות וצללים', מעין אוטוביוגרפיה מוקדמת של הסופר הבריטי המשובח כריסטופר אישרווד – פרובוקטור איכותי ומרשים בזכות עצמו. (ציפר, אגב, פרסם רומן מרתק, 'ציפר ובני מינו', התייחסות ישירה ומושאלת מכותר האוטוביוגרפיה המאוחרת של אישרווד – 'כריסטופר ובני מינו', ספינת-דגל הומוסקסואלית שהשפיעה רבות). ציפר צלצל אלי לאחר ש'בלע' את הספר, כמעט נרגש, ואני זוכר שאמר בהטעמה: "…כמה מבריק הוא האישרווד הזה, שמצליח לטלטל ולזעזע בטעם טוב – ומשיג גם מכובדות וגם החדרה של רעיונותיו!".

בראוו בני, תפסת את זה. ואכן, לאורך השנים ידע ציפר לפרוט היטב על כמה מיתרים מתוחים במיוחד. כמו למשל בעיטותיו ברפיסותו של השמאל הישראלי, או אפילו התקרבותו (התיידדותו) עם שרה ובנימין נתניהו. ללמדך, אין איפה ואיפה אצל ציפר – גם ראשי ממשלות ורעיותיהן יקבלו את המגיע להם…

מדוע לא למד ציפר מ'רבו' את אמנות ההליכה על הטרפז? הוא יכול היה אף ללמוד שיעור או שניים מברטולד ברכט החד-פעמי (שאת שיריו הנהדרים הרבה לפרסם במוספו), או אפילו מג'ורג' ברנרד שו הגדול – שלפרובוקציות/מלחמות שלו אנו חבים לא-מעט. בייחוד המין הנשי, ששו היה מהלוחמים הנחושים ביותר על מעמדן וזכויותיהן…

אני מניח שלציפר פשוט קרה מה שקורה למרבית הפירומנים. הם מביטים בלהבות במעין טראנס היפנוטי, וידם רוטטת בהנאה מעל פח השמן… עוד! עוד! למה לא?! איזה כיייףףףף! אלא ששכח בני הלוהט שהאש יכולה, לפעמים, לשרוף גם אותך. וזה כואב.

ומה עם העורכים?

לא כאן המקום לקיים דיון בסוגייה הפאטלית של סקס וגבולותיו. הרי למתבונן מן החוץ נראית ישראל, בוודאי בשנים האחרונות, כמעצמת חרמנות מאין כמותה. והיו כבר שהציעו הקמת בית-דין מיוחד לנושא טעון זה. סומרסט מוהם קבע פעם כי בשני נושאים לעולם לא תקבל תשובות כנות מבני האדם – מין וכסף.  אני מדבר על כנות. לא על תאוות החשיפה והעירטול שמהם אנו טועמים חדשות לבקרים.

מה שכן צריך להיפתח לדיון – לאלתר! – הוא סוגיית ה ה ש ג ח ה. ציפר לא פועל/פעל בחלל סגור. הרי אלוף בן ו'הארץ' אינם רוצים להידמות לרגולטורים של ערוצי השידור הטלוויזיוני שלנו, שכה כושלים במילוי תפקידם ('הארץ' הרבה לתקוף – ובצדק! – את תועבות הריאליטי ו'שעשועונים' למיניהם – הקוליסאום בן-ימינו?).

מה עבר בראשו של אלוף בן, העורך הראשי, כשקרא את טורו האחרון, הדוחה, של ציפר?! האם שזפו את הטור עיניים נוספות? (אלון עידן עורך המאמרים? המו"ל המשכיל עמוס שוקן?).

משום שאם אכן כך, אין להימנע מהמסקנה כי גם 'הארץ' חובב להבות, מעת לעת, על אף מכובדתו גבוהת-המצח ונשואת-החוטם. ויעידו על כך גם הכנסים – למען השלום וקידומו – שהוא עורך לאחרונה, בהם קורים דברים מוזרים מאוד לדגל ישראל, למשל, שמוצא עצמו תחוב במקומות משונים למדי. שאלה של טעם, היה ציפר אומר על אריאל ברונז. אולי.

דומה ואיזו בהמיות כללית משתלטת על השיח הציבורי בארץ; לא רק ב'הארץ'. והמנהיגים המשגיחים,  לא רק שאינם עומדים בפרץ או משיבים מלחמה שערה, הם אף נוטלים כמה פחי שמן משלהם. מצטרפים לחגיגה.

בסוף הרי כולם בוכים. לא רק ציפר.