לא טרור חסר הבחנה

גל הטרור הפוקד את טורקיה אינו מקרי. בין הכורדים לדאע"ש, אל מול שורה של כישלונות מדיניים מבית ומחוץ, ארדואן משחק באש – ונכווה

מי שהולך לישון עם דאע"ש; ראש הממשלה הטורקי דבוטאלו בזירת הפיגוע. צילום מסך

טורקיה הנחשבת לאחת המדינות החזקות והמובילות במזרח-התיכון ניצבת כיום בפני אתגרים מהחמורים בתולדותיה. הנשיא רגפ טייפ ארדואן בעל השאיפות מרחיקות הלכת עומד בפני שוקת שבורה בעקבות שורה ארוכה של כישלונות מהדהדים הן בתחום מדיניות הפנים והן במדיניות החוץ.

הניצחון הגורף שמפלגתו, ה-AKP, הצליחה להשיג בבחירות האחרונות בנובמבר 2015 נטע בו את התקווה שיוכל לממש סוף סוף את חזונו להפיכת המשטר בטורקיה למשטר נשיאותי. אולם שרשרת המשגים שראשיתה לפני כחמש שנים במדיניות החוץ כלפי משטר אסד בסוריה מרחיקה אותו יותר ויותר ממימוש החזון הזה ומכניסה את טורקיה למעגלי איבה פנימיים, אזוריים ובינלאומיים בעת ובעונה אחת. מה שמסבך את התמונה ביתר שאת היא העובדה שהזירות השונות הללו הפכו להיות קשורות ותלויות זו בזו, ומקשות בכך על מציאת פתרונות הולמים.

האתגר הכורדי

מבית, האתגר הכורדי הוא החמור ביותר, והוא עולה בעוצמתו על הרמה שעמד עליה בשנות התשעים.

תפישת האיום בטורקיה בשנות התשעים הייתה נוכח שני גורמים מרכזיים: האסלאמיזם והכורדים. אולם מאז שעלתה לשלטון ב-2002 מפלגת ה-AKP בעלת הנטיות האסלאמיות המובהקות, תפישת האיום הטורקית מתמקדת סביב השאלה הכורדית. תפישת האיום הזו התעצמה בעקבות הטלטלה בסוריה והשתלטות הכורדים הסורים על שטחים בגבולה הדרומי של טורקיה בלי יכולת מצדה של אנקרה למנוע זאת. בראייתה של טורקיה הסכנה הטמונה במהלך האחרון הזה כפולה ומכופלת. ראשית בתוך זמן של פחות מארבע שנים הלכה והתפתחה ישות כורדית אוטונומית על גבולה הדרומי של טורקיה, מהלך שהגיע לשיאו במרץ השנה כשהוכרז על הקמת פדרציה כורדית בסוריה. שנית עקב הקשרים האידאולוגיים, הפוליטיים והארגוניים בין שתי הקהילות הללו קיים חשש הולך וגובר באנקרה מזליגת ההשפעות הללו לכורדים בטורקיה. כמה אירוני הדבר שהכורדים בסוריה ששאבו את ההשראה והתפישות הארגוניות והצבאיות שלהם מהאחות הבכירה בכורדיסטאן הטורקית, הפכו עתה לדגם חיקוי על-ידי זו האחרונה.

טורקיה מנהלת כיום מאבק נגד הכורדים בשלוש חזיתות נפרדות אבל קשורות קשר הדוק זו בזו: בחזית הפנימית, בדרום מזרח טורקיה, בהרי קנדיל שבכורדיסטאן העיראקית – מבצרו של ארגון הPKK – וכן בכורדיסטאן שבסוריה. לאחר התמוטטות שיחות השלום עם הכורדים בקיץ 2015, שנמשכו כשלוש שנים, פתחה ממשלת טורקיה במלחמה עקובה מדם בשתי החזיתות הראשונות, ובעיקר באזור הכורדי בדרום-מזרח טורקיה. מטרתה של טורקיה היא למגר אחת ולתמיד את הבעיה הכורדית, ובכך גם לנתק את הקשר הגורדי בינה לבין הכורדים בסוריה. אולם מלחמת החורמה הזו, המתנהלת נוכח התעלמות העולם, עלולה להביא לתגובה הפוכה מהמצופה ולהתחזקות תנועת ההתנגדות של הכורדים בטורקיה. שני הפיגועים האחרונים שהיו בלב לבה של אנקרה, ושזעזעו עד היסוד את תחושת הביטחון הטורקית, מהווים דוגמה לכך. מי שנטל אחריות לפיגועים הללו הוא ארגון כורדי קיקיוני, אבל זו בדיוק הסכנה כאשר עלולים לקום ארגונים כאלה שאין להנהגה הכורדית האזרחית או הצבאית שליטה של ממש עליהם, ולעשות דין לעצמם.

אשר לחזית הכורדית שבסוריה, כבר ביוני 2015 הזהיר ארדואן כי לעולם לא ירשה הקמתה של מדינה כורדית בסוריה. אולם למגינת לבו הכורדים שעל גבולה הדרומי של טורקיה נמצאים בתנופה גדולה נגד המדינה האיסלאמית כאשר הם מקבלים תמיכה הן מהמערב והן מרוסיה שאף פתחה להם נציגות במוסקבה. יתירה מזאת הכורדים שואפים לחבר את שלושת הקנטונים שבכורדיסטאן הסורית ולהשיג רצף טריטוריאלי שאף יקנה להם גישה לים התיכון. ארדואן ניסה לחבל במאמצים הללו על ידי סיוע לארגונים איסלמיסטיים ובראשם המדינה האסלאמית, אם בשתיקה ואם בפועל ,אלא שכאמור ידם של הכורדים הייתה על העליונה. עתה נאלץ ארדואן לאכול את פרי הבאושים כאשר ארגון המדינה האסלאמית החל לבצע פיגועים בתחומי טורקיה' שהאחרון שבהם היה הפיגוע בתיירים הישראלים באיסטנבול ב-19 במרץ השנה. מעבר לפגיעה באנשים חפים מפשע יש כאן מכה קשה לתיירות בטורקיה.

יישות בהתהוות; שטחים בשליטת הכורדים ודאע"ש. למעלה: ינואר 2015. למטה: אוקטובר 2015
יישות בהתהוות; שטחים בשליטת הכורדים ודאע"ש. למעלה: ינואר 2015. למטה: אוקטובר 2015

אופוזיציה מבית

ממשלת ה-AKP והעומד בראשה ארדואן עשו את ההון הפוליטי שלהם מההצלחות הכלכליות בעשר השנים השמנות. אולם מזה כמה שנים שההישגים הכלכליים הללו החלו להיבלם. תעשיית התיירות שתרמה תרומה נכבדה להכנסות המדינה ספגה מכה קשה עקב שורת הפיגועים שהחלה בקיץ האחרון, ומהמשבר ביחסים עם כמה מדינות ובראשם רוסיה. הידרדרות היחסים עם רוסיה והיחסים המתוחים עם כמה מהמדינות השכנות, בנוסף להאטה הכלכלית הכלל עולמית, פגעו גם הם במשק הטורקי.

אתגרים אחרים במישור הפנימי נוגעים לכך שהנשיא דהיום רג'פ טאיפ ארדואן הצליח לגרום לאנטגוניזם הולך וגובר בקרב שכבות נרחבות של החברה הטורקית. קבוצת הליברלים שדווקא תמכה בעלייתו בתחילת הדרך ספגה מכה קשה עקב אירועי" גזי פארק" באביב הטורקי ב-2013, כאשר השלטונות דיכאו בכוח את כל גילויי האופוזיציה של החברה האזרחית. לכך יש להוסיף את גלי המעצרים של עיתונאים והשתלטות על עיתונים אופוזיציוניים שהעזו למתוח ביקורת על מעשי השחיתות של ארדואן ותומכיו. הדיכוי הנרחב של בני טיפוחיו הגולניסטים בעלי השקפת עולם אסלאמית רדיקלית מבטיח גם הוא קיומו של גורם תוסס ומתסיס, שעלול לפעול ביום מן הימים נגד ארדואן ולפגוע ביציבות הפוליטית המתערערת בטורקיה.

גם הצבא שהוצא מהמשחק הפוליטי והוחזר לקסרקטינים נמנה על נפגעי אראדואן, כאשר רבים מהגנרלים בפיקוד הבכיר הושלכו לבתי הסוהר ומייחלים ליום שבו יוכלו להחזיר את מאזן הכוח לטובתם. לאחרונה היה ניסיון בקרב מפלגת השלטון בראשות הנשיא לשעבר עבדוללה גול להביא לבלימת כוחו של ארדואן, אלא שהדבר לא עלה יפה. טורקיה ממשיכה לשעוט לעבר משטר אוטוקרטי.

אובמה איכזב    

גם במישור יחסי החוץ טורקיה מסובכת בבעיות כפי שלא הייתה מעולם, וזה גם מסביר את להיטותה לנרמל את היחסים עם ישראל אחרי המשבר על רקע המאווי מרמרה ב-2010.

בזירה האזורית, בנוסף למשבר חסר התקדים עם סוריה, טורקיה הסתבכה ביחסיה עם המדינה הערבית הגדולה ביותר – מצרים – על רקע תמיכתו של ארדואן ב'אחים המוסלמים' וקריאת התיגר המתמשכת על ממשל סיסי. גם היחסים עם מדינות ערביות אחרות לא הניבו את הפרות הרצויים, של הגמוניה טורקית במרחב. בנוסף על כך, התמיכה הכלכלית שזכה לה ארדואן ממדינות המפרץ, ובראשן סעודיה, הידלדלה עקב הירידה התלולה במחירי הנפט. איראן, שכנתה של טורקיה ממזרח, הפכה גם היא לגורם מאיים על רקע הקרע ההולך ומעמיק בין העולם הסוני והשיעי, חדירתה המתעצמת של איראן לעיראק ולסוריה וכן ההתקרבות הצבאית של טהרן לרוסיה. על כל אלה יש להוסיף את הסרת הסנקציות מעל איראן בתחילת 2016 כשכל הגורמים גם יחד הביאו לחידוש המאבק על ההגמוניה בין שתי היריבות ההיסטוריות.

בזירה הבינלאומית ההסתבכות הגדולה ביותר של טורקיה הייתה עם רוסיה בעקבות הפלת המטוס הרוסי בנובמבר 2015, זמן קצר אחרי ניצחון ה-AKP בבחירות. אפשר שהביטחון העצמי שהקנה לארדואן הניצחון בבחירות עמד מאחורי הצעד ההרפתקני שלו בהפלת המטוס. אין ספק שמעורבותה של רוסיה במלחמה בסוריה לצדו של אסד הייתה לצנינים בעיני טורקיה, אבל ספק אם אנקרה הייתה נוקטת בצעד זה לו יכלה לצפות את תגובתו של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין. החישוב המוטעה הביא לפגיעה חמורה ביחסים בתחום הכלכלי והפוליטי כך שהחשש ההיסטורי מרוסיה התממש עם מעורבותה הצבאית של זו בסוריה. עתה נמצאת טורקיה מאוימת על-ידי רוסיה בשתי חזיתות, הן מצפון והן מדרום.

טורקיה גם לא זכתה לנחת גדולה מעמדתה של ארה"ב בסוריה, ובעיקר בכל הנוגע לנושא הכורדי. טורקיה קיוותה שהנשיא אובמה, הידיד הקרוב של ארדואן, ימגר את משטרו של אסד ויעמוד בקווים האדומים שהציב לו, ואף יבלום את חדירתה המעמיקה של רוסיה לסוריה. דבר מכל זה לא קרה, ומבחינתה של טורקיה ארה"ב הציגה עמדה רופסת ובלתי אמינה לחלוטין בכל הנוגע לסכסוך בסוריה. יתירה מזאת, למורת רוחה של טורקיה, ולמרות בקשות והזהרות חוזרות ונשנות, ארה"ב סירבה להכיר בכוחות הכורדיים הלוחמים נגד המדינה האסלאמית כגורמי טרור. היא אף הרחיקה לכת בהגישה סיוע לכוחות הכורדים הלוחמים במדינה האסלאמית, מתוך אמונה שזהו הגורם היחיד שיכול לבלום את זו האחרונה. מעבר לכך, ארה"ב מנעה הקמת אזור חיץ בצפונה של סוריה שהיה יכול לתת לטורקיה לגיטימציה להתערב ולבלום את הכורדים. ארה"ב גם לא ראתה בעין יפה את הפגיעה באושיות הדמוקרטיה בטורקיה, וכל הדברים הללו יצרו תשתית לחיכוכים קשים בין שתי המדינות.

הקלפים של ארדואן

האם כל זה מבשר את נפילתו של ארדואן? לאו דווקא. כיצד הוא מנסה, אפוא, לחלץ עצמו מהמשברים הללו ומהם הקלפים העומדים לרשותו?

במישור הפנימי ארדואן מקווה למנף את הרגשות הלאומניים שהוא עצמו הצית בעקבות המלחמה נגד הכורדים והמאבק עם רוסיה, כדי להשיג תמיכה למשאל עם שיקנה לו את התפקיד הנכסף של מנהיג כל יכול. באשר למדיניות החוץ, יש לזכור שטורקיה הינה חברה חשובה בנאט"ו, עם הצבא הגדול ביותר אחרי זה של ארה"ב. כך שאם היא תסתבך בהרפתקה חיצונית נוספת בנות בריתה ייאלצו לבוא לסייע לה. ארה"ב בפרט ונאט"ו בכלל זקוקות לבסיס אנגרליק שבטורקיה כדי לבצע את התקיפות האוויריות בסוריה – דבר המהווה קלף לחץ חשוב בידי ארדואן.

קלף משמעותי אחר הוא עניין הפליטים שמציפים בימים אלה את אירופה. ארדואן נקט צעד מחוכם בכך שאיים להפנות את כל הפליטים לעבר היבשת המבועתת מפני השלכות מהלך שכזה. זה מסביר את הגישה הפייסנית של האיחוד האירופי, ובראשו גרמניה, כלפי ארדואן, וההחלטה להעניק לו 6 מיליארד יורו כדי לבלום את גלי הפליטים.

באופן אירוני, הניסיון להגיע לפיוס עם ישראל מהווה חלק מניסיונות השיקום של תדמיתה של טורקיה. אם בעבר ישראל הייתה שק החבטות הקבוע של ארדואן במגמה להשיג תמיכה פנימית והגמוניה אזורית, הרי שכיום הגלגל התהפך והפיוס עם ישראל הפך לעניין דוחק מבחינתה של טורקיה. הדבר ניכר בכך שההתבטאויות הבוטות שאפיינו את דבריו של ארדואן כלפי ישראל נעלמו. הוא אף שלח איגרת תנחומים לנשיא ראובן ריבלין על הנרצחים הישראלים בפיגוע באיסטנבול. כלי התקשורת הטורקיים ודוברים רשמיים מכריזים מפעם לפעם על חזרה קרובה לנורמליזציה ביחסים כאשר דוברים ישראלים דווקא מנסים לצנן את ההתלהבות.

האם ארדואן יהיה גם מוכן להרחיק לכת ולהקריב כמה מהעמדות הנחרצות שלו על-ידי סילוק מפקדת חמאס מטורקיה או וויתור על דרישתו מישראל להסיר את המצור על עזה? אם אכן כך יקרה הדבר יצביע הן על המצוקה שמצויה בה טורקיה והן על תפנית חשובה במדיניות החוץ שלה.

_______

פרופסור עפרה בנג'ו היא חוקרת בכירה במרכז משה דיין ללימודי המזרח-התיכון ואפריקה, ומרצה בחוג להיסטוריה של המזרח-התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל-אביב.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

1 תגובות למאמר

  1. ישראל צריכה להימנע מלנרמל א תהיחסים עם תורכיה של ארדואן. מדיניות חוץ היא לא רק תגובה חיובית אוטומטית לכל מי שמואיל לדבר אתנו, אסור לשכוח את הנזק העצום שגרם לנו ארדואן ב 2010 עם המארמרה והחרמות שהוביל. כפי שפורט בכתבה, תורכיה בצלילה מהירה ואין שום סיבה שנצטרף לצד שלה, מה שאוטומטית אומר להקים נגדנו את יריביה (רוסיה והכורדים למשל), למה לנו את זה? אפשר להמשיך עם יחסים צוננים שכרגע משרתים את האינטרס שלנו בצורה הכי טובה.