למסות את גוגל? הצעתו של ח"כ קיש מסוכנת עוד יותר

הבלון המעופף שהפריחו ח"כ יואב קיש (ליכוד) ועו"ד גיא אופיר ביום א' מול משרדי גוגל בישראל, כשעליו הכתובת "גוגל חייבת לשלם מסים", נראה מבטיח מאוד. עו"ד אופיר גרס כי חברות זרות, כמו גוגל, פועלות בישראל "בלי לשלם מס חברות ומע"מ" והבטיח ש"רק מגוגל לבד יש אבדן של מיליארד שקל בשנה לקופת המדינה". אלא שמאחורי ההכרזות הפופוליסטיות של אופיר את קיש, אורבת מזימה צינית מאוד ומסוכנת מאוד — ניסיון נוסף של המדינה להשתלט על האינטרנט, לא פחות.

נסביר: הצעת החוק של קיש — כלומר, של עו"ד גיא אופיר; קיש רק חתום עליה כח"כ — היא סוג של העמדת פנים. ישראל חתומה על אמנות למניעת כפל מס, בהן מול ארצות־הברית (מעונן של גוגל, אמאזון וחברות בולטות אחרות), מה שמונע מהרשויות בישראל לגבות מס חברות, מס הכנסה או מס רווחי הון בנוסף לאלו שנגבים במדינת המוצא של החברה. חשוב לציין כי כאשר לחברה זרה יש נציגות פיזית בארץ, עובדיה משלמים מסים, כמובן, ומשולמים מסים גם על כל הרכישות שאותה נציגות מבצעת. למעשה, אם מרכזי המו"פ של חברות זרות בישראל היו רושמים רווח והפסד, הם היו רושמים בדרך כלל הפסד, שכן מחקר ופיתוח הם בדרך כלל סעיפי הוצאה.

גם היקף הגבייה האפשרית שנוי במחלוקת. ברוח העתים, עו"ד אופיר מנסה לגרות את התיאבון הפופוליסטי באמצעות הבטחה למלאנתלפים כסף. מיליארד שקל, לא פחות(!). בכסף הזה, הוא אומר, "אפשר יהיה לעלות [כך במקור] את משכורות המורים ב-20%, או להקים בית חולים נוסף בפריפריה". הבסיס לקביעה זו אינו ברור וסביר להניח כי נקבע באמצעות שיטות חישוב מתוחכמות כמו קריאה בקפה, פתיחה בקלפים, חלומות באספמיה, ומה שנשמע כמו סכום גדול ויפה.

מה שעובד באירופה לא יעבוד בישראל

אולם המספרים האמיתיים מרשימים פחות. שירות הידיעות רויטרס מדווח מפי מקור אנונימי בצרפת כי רשויות המס שם תובעות כמיליארד אירו מגוגל עבור תשלומים בעשר השנים האחרונות, בתוספת ריבית, הצמדה וקנס פיגורים. עוד מדווח כי ממשלת בריטניה הגיעה באחרונה לעסקה עם גוגל על תשלום מסים בשיעור של כ-130 מיליון ליש"ט (כ-700 מיליון שקל). לפי "פורבס" האמריקני גם רשויות המס באיטליה תובעות את שלהן מגוגל, והפעם בשיעור של 300 מיליון אירו על שש השנים האחרונות.

רשויות המס מוחות כאן בעיקר על שיטות תכנון המס (החוקיות) של גוגל. כלומר, בשורה התחתונה, הן פועלות ב"שיטת כלפון": הן מביאות את החליפה של האיומים, ומנסות לנער את גוגל כדי לקבל משהו שהן אינן זכאיות לו כלל, וזאת בזכות גודל השוק שלהן, שלטעמן מאפשר להן להפעיל שיטות סחיטה מעין אלו.

ספק אם לישראל יש יכולת דומה של סחיטה, אבל גם אם הייתה יכולת כזו, מיצוע של ההכנסות השנתיות ממס שהמדינות תובעות או קיבלו והתאמה לגודל האוכלוסייה ולרמת החיים בישראל מעלים אפשרות לתוספת הכנסה במס בגובה של כ-26 מיליון שקל לשנה בממוצע. הנתון הזה חביב, אבל קשה לראות בו מה שיאפשר "לעלות את משכורות המורים ב-20%, או להקים בית חולים נוסף בפריפריה".

מה שמשאיר אותנו עם המע"מ. כפי שמודה גם קיש, כוונת הצעת החוק אינה לא למסות חברות זרות ישירות כי אם לגבות מע"מ: "ישראל כפופה לאמנות בינלאומיות [ולכן לא יכולה לגבות מסים ישירים]… אבל מע"מ אפשר לגבות". זו גם רוח הדברים העולה מתזכיר חוק של רשות המסים, הנסקר ב"גלובס". הרעיון נשמע על פניו תמוה למדי. רוב צרכני הפרסום בגוגל הם עסקים וחברות המזדכים על מע"מ, מה שמאפס את המונים: על כל אגורה שתיגבה מגוגל במע"מ, יזדכו החברות באותה אגורה ממש בזיכויי מע"מ.

אך הכוונה האמיתית כלל אינה לגבות מע"מ מגוגל. הכוונה האמיתית, כפי שמבהיר תזכיר החוק, היא לחייב חברות זרות להירשם בישראל, להגיש דוחות מס, ולשלם מע"מ על הוצאות כמו אספקת תוכנות, מוצרי בידור, ספרים, מוזיקה, הימורים, משחקים, תוכניות טלוויזיה, סרטים, שידורי אינטרנט ושירותי הוראה מרחוק, שירותי טלפוניה, פקס, שירותי גישה לאינטרנט, וכדומה. וכאן העסק מתחיל לגלוש למחוזות אפלים.

האחראי על האינטרנט

עבור חלק הארי של החברות האלו — ובמיוחד ספקיות של שירותים בהיקף קטן יחסית — אין שום כדאיות להירשם כעסק בישראל. שירותי מלונאות, מוסיקה, מכירת ספרים, בידור, בגדים, סרטים, אתרים וכו' יעדיפו בדרך כלל פשוט לחסום את אזרחי ישראל מלהשתמש בשירותים אלו. חברות אחרות, שיש להן נציגות בישראל, עלולות לסגור את עסקיהן לרגל "החכמה היתרה" של המדינה המארחת ולמצוא להן מקום אחר בעולם. החברות שלהן יהיה כדאי להישאר פשוט יגלגלו את ההוצאה אל הצרכן הישראלי: החוק בישראל קובע, ולכן תשלם מע"מ.

לפי גרסה אחרת, זו של עו"ד אופיר, יחול המע"מ רק על תאגידים בינלאומיים ש"מקיימים מסחר בישראל, בעברית, תוך סליקת כרטיסי אשראי מקומיים, עריכת קידום מכירות ושיווק בעברית בישראל, חיוב לקוחותיהם בשקלים, רישום עשרות סימני מסחר בארץ, אחזקת לוגיסטיקה, רואי חשבון ועורכי דין בישראל". הגרסה המרוככת הזו תהיה אסון מינורי יותר, לכאורה, ותרומתה המידית העיקרית לתוצר תהיה, כך נדמה, קידום ענייניהם של עורכי דין העוסקים בדיני אינטרנט. למען הסר ספק: אין כמובן כל בסיס לחשוד בעו"ד אופיר, המתמחה בדיני אינטרנט, בקיומם של מניעים זרים. הייתי מזהיר כל אדם הנוטה לחשוב כך להפסיק תיכף ומיד.

אם כן, בטווח הארוך, זו הנעל בדלת. המסחר האינטרנטי הוא קוץ בבשרן של ממשלות העולם. המסחר המקוון מתנהל במובנים רבים מחוץ לשליטתן ופוגע בכוחן של מדינות לשלוט באזרחיהן ולמסות אותם כרצונן. ככזו, האינטרנט היא כלי של חירות המרסן את כוחו של השלטון.

חיובה של חברה אינטרנטית להירשם כעסק בישראל יוצר עבור השלטון כוח כפול: ראשית, הוא יאפשר למדינה לכפוף חברות זרות לכללים כרצונו, ובכך להגביל את החירות שהן מזמנות לצרכן. למשל, בפני המדינה תיפתח הדלת להטיל חובות נוספות על העסק הרשום כמו חיובו למכור ספרים ביוקר גם בחו"ל, אם עלה מלפני המחוקק בישראל שטוב יהיה אם ספרים ימכרו ביוקר גם בישראל. שנית, ואולי חשוב יותר, הפיכת הרישום כעסק לחובה חוקית תאפשר למדינה להרחיב במידה ניכרת את כוחה לתחום המקוון. כך, לדוגמה, ניתן יהיה להלכה לחסום גישה לאתריה של חברה לא רשומה, לצנזר פעילויות וסוגי פעילויות באמצעות איסור של רישומן, וצעדים עריציים דומים.

פופוליזם, וחבל

בהקשר רחב יותר, עצוב לראות את ח"כ קיש מתגלגל בביצה הפופוליסטית. בשנים האחרונות, ובמיוחד מאז "המחאה החברתית" מהלכת בכנסת רוח רעה בניחוח יחימוביץ-צ'אבס של שנאת עסקים, הסתה, קנאה, הטרדה, אקטיביזם-פח, הפצת שקרים סיטונאית וגישת תמות-נפשי-עם-עשירים. ח"כ יואב קיש, שעורר תקוות רבות בפעולתו המבורכת לביטול חוק הספרות, נסחף כאן שלא בטובתו לבוץ הטובעני של היחימוביצ'אבסים, עם הצעת חוק שכולה פגיעה בציבור הישראלי.

זה לא כדאי, ח"כ קיש, זה לא כדאי. בפופוליזם, אין לך שום סיכוי מול הסתיו שפירים של העולם. לעולם לא תצליח לתמרן את המציאות טוב כמוהן. בין הציפורים האדומות שעל חוט החשמל הפופוליסטי אתה תבלוט מיד בנוצותיך הזרות, מיד תזוהה כנטע זר וחושב, כמי שאולי רוצה להיות כמותן, אך יכולת ההבחנה שלו מונעת זאת ממנו.