הסיבה האמיתית להתרחקות יהודי ארה"ב מישראל

המשבר בין ישראל ליהודי ארה"ב עמוק מכפי שנדמה. התבוללות ונישואי תערובת משנים את הקהילה מן היסוד והיחס לישראל משתנה בהתאם. מאמר חודש אפריל של מגזין 'מוזאיק', בלעדי ל'מידה'

"ערכים יהודיים - מנוחתם עדן". הפגנה נגד ישראל. צילומסך

המאמר המקורי פורסם במגזין 'מוזאיק'. אנו מודים למערכת על הרשות לתרגמו.
מאנגלית: צור ארליך.

להורדת גרסת PDF להדפסה, כנסו כאן.

כולם יודעים שיהודי אמריקה מתרחקים מישראל – ולכולם גם ברור למה. ישראל, כך אומרים, נעשית לאומנית וימנית יותר ויותר; "הכיבוש" מחלל את הערכים הליברליים; ו"הממסד" היהודי-אמריקני, עם ארגוני ההגנה הישנים והמוכרים שלו והאפולוגטיקה הישנה והמוכרת שלהם, איבד מגע עם הדור הצעיר הסולד מהסיסמאות הציוניות העבשות ומהדרשות המקשישות על אחווה יהודית. בקיצור, הבעיה נעוצה ביסודה במדינת ישראל ובמדיניות ממשלתה, הכורות תהום בין הישראלים לבין דודניהם שמעבר לים.

זוהי, לפחות, החוכמה-המקובלת. היא שגויה. אבל במה בדיוק היא טועה, ומדוע, ובשל מה היא מתעלמת מעומק המציאות – את כל אלה ראוי לבחון ברצינות. שני ספרים חדשים, מאת שני אנשי מדע-המדינה, עושים זאת: 'הכוכב והפסים: תולדות מדיניות החוץ של יהודי אמריקה' מאת מייקל בַּרְנֶט מאוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון, ו'שֶבר בַשֵבט: העימות סביב ישראל ביהדות אמריקה' מאת דב וקסמן מאוניברסיטת נורת'ווסטרן. שני הספרים הופיעו כמעט בו-זמנית בהוצאת הספרים של אוניברסיטת פרינסטון, מן הסתם מתוך הנחה שהנושא חשוב וראוי לעיונם ולהתעניינותם של מומחים ושל הקהל הרחב גם יחד. ואכן כך הוא.

הניתוח בספרו של ברנט קפדני מזה שבמשנהו. אך היות שווקסמן מגלם ביתר שאת את החכמה בת הזמן – שכן הוא יוצא מגדרו להבהיר לנו שעמדתו כלפי ישראל "התפתחה מתמיכה נטולת ביקורת במדינה זו ליחס ביקורתי יותר כלפיה" – הוא מספק לנו נקודת התחלה מצוינת.

להתראות קונסנזוס, שלום התפכחות

דב וקסמן, יהודי בריטי שחי זה מחצית שנות חייו בארצות-הברית, משתבח בספרו 'שבר בשבט' בנקודת המבט המיוחדת שיש לו על הקהילה היהודית האמריקנית ועל מסתרי נפשה. אבל הוא גם מודה שאיננו בדיוק משקיף מנותק. "עמדתי הפוליטית ודאי מבצבצת לפעמים", הוא כותב בגילוי לב – וצודק לגמרי. עמדה זו מוכרת לכל מי שקרא (והאמין) בכתביו של פיטר ביינרט.

הנרטיב של וקסמן וביינרט הוא כזה בערך: "הקונסנזוס הפרו-ישראלי שאיחד פעם את יהודי אמריקה נשחק", ו"העימות סביב ישראל ביהדות אמריקה שם קץ לעידן הסולידריות". למעשה, "פעם ישראל ליכדה את יהודי ארצות-הברית", ואילו עתה היא "שוסעת בהם שסע".

זאת כיצד? ועד כמה הבעיה הזו חדשה? וקסמן, ייאמר לזכותו, מציין שלסיפור שהוא מסַפֵּר יש תקדימים היסטוריים. שעה שהוא סוקר (בקצרנות יתרה) את תולדות היחסים בין הקהילה היהודית-אמריקנית לבין ישראל, מראשית התנועה הציונית דרך תקומת ישראל ומלחמותיה, הוא מודה שהציונות העמידה תמיד דילמה בפני יהודי ארצות-הברית, משום שהם לא ראו את עצמם נתונים "בגוֹלה". מבחינה זו, לפחות, "עידן הסולידריות" הישן שווקסמן מזכיר היה מורכב מכפי שהוא מנסה לרמוז.

אבל הבה נתמקד בהווה, שהוא עיקר עניינו של 'שבר בשבט'. כיום, הוא אומר, "רווחת תחושה של התפכחות" כלפי מדינת ישראל, שלטענתו ניזונה לא מבורות אלא להפך, מהתרחבות הידע. ככל שיהודי אמריקה יודעים יותר על ישראל, הוא כותב, כך הם משתחררים מתפיסות-שווא שרבים מהם מבינים עתה שהיו נאיביות. ארגונים כגון 'ג'יי סטריט' ו'קול יהודי לשלום' שוטחים את ביקורתם על ישראל בכיכר העיר של דעת הקהל, והמחלוקת שהדבר מבטא "קורעת" את הקהילה. כמובן, הממסד התאמץ לדכא את ההתנגדות ולרמוס את הארגונים הללו, אבל "מתקפת-הנגד הימנית" לא תצלח.

בעיני וקסמן, חרדתו של הממסד אינה במקומה כלל. ה"התרחקות" מישראל שתועדה היטב בסקרים היא לאמתו של דבר אות לתקווה, ובעצם אינה התרחקות כלל. נכון, כמה צעירים ליברלים, הרואים כי "ישראל הופכת בהדרגה למדינה לא ליברלית ובידודה בקהילייה הבינלאומית גובר", אכן "יפנו עורף לישראל בייאוש ואפילו בגועל". אך לרבים אחרים, כגון וקסמן עצמו, הדבר יגרום לפנות ל"מעורבות ביקורתית". ליהודים אמריקנים אלה אכפת מאוד מישראל, והם פשוט רוצים להציל אותה מֵעצמה.

מנהיגי ישראל, כותב וקסמן, צריכים אפוא לצפות "ללחץ גובר מצד הקהילה היהודית האמריקנית לשנות את מדיניות ישראל, בעיקר כלפי הפלסטינים בשטחים הכבושים". המיזם להצלת ישראל מעצמה צובר תאוצה, ועל כן "קשה להאמין שממשלה ישראלית כלשהי, אפילו זו הנוכחית, תהיה חסינה לגמרי מביקורת, ושהתגברות ביקורת זו, מצד יהודי אמריקה ומכיוונים נוספים, לא תעודד או אף תאלץ את מעצבי המדיניות בישראל לשנות את מגמת פניה". או אז אפשר יהיה לשכנע או לחייב את המנהיגים קשי העורף הללו, "ובראשם את ראש הממשלה נתניהו", "להתחייב מחדש ליעד של הקמת מדינה פלסטינית מהר ככל האפשר".

 

יהודים קוסמופוליטיים ויהודים שבטיים

כפי שאולי כבר הבחנתם, 'שבר בשבט' מרשה פה ושם לאידיאולוגיה להחליף את הניתוח האמפירי הזהיר. האומנם יש ליהודי אמריקה "ידע רב יותר" על ישראל מזה שהיה להוריהם ולהורי הוריהם? למה שיהיה כך, ומהיכן באות להם התובנות המאוזנות והמעמיקות – מקריאת הניו-יורק טיימס? האם ישראל באמת "פחות ופחות ליברלית"? האם יהודי אמריקה באמת חושבים שישראל סובלת מ"בידוד גובר" בעולם, שעה שהם יכולים לקרוא חדשות לבקרים על היחסים המשתפרים והסחר הצומח בינה לבין הודו וסין, או על הידוק קשריה הביטחוניים עם מדינות ערביות במזרח התיכון, שלא לדבר על הפופולריות הגבוהה והיציבה שלה בקרב רוב העם האמריקני?

ומעל לכול, כלום יש ולו שמץ של ראיה לכך ש"התנגדות למדיניות ממשלות ישראל, ואפילו שדלנות פוליטית נגדה … נעשתה בעיני יהודים אמריקנים רבים לדרך לתמוך בישראל"? וקסמן חוזר על טענה זו שוב ושוב; אלא שהחזרתיות היא כמדומה אסטרטגיית השכנוע העיקרית בספרו. התזות העיקריות שלו משוננות לקוראים פעמים אחדות בכל פרק, כתחליף עלוב להצגת עובדות.

'הכוכב והפסים' של מייקל ברנט הוא ספר ארוך יותר ומקיף יותר. הוא מציע סקירה היסטורית נרחבת, המגוללת לא רק את קורותיהם של יהודי ארצות-הברית אלא את סיפור יחסי העם היהודי בגולה עם ארץ ישראל ויהודיה בתקופות קודמות. בניתוח ההתרחקות בין יהודי אמריקה וישראל – התרחקות שברנט מפקפק בעצם קיומה  – הוא מתמקד בשוני בין נקודות המבט בתוך הקהילה: מצד אחד, היהדות מן הזן ה"קוסמופוליטי" או ה"נבואי" שהרוב הלא-אורתודוקסי אוחז בה – ומנגד, הגישה המסורתית יותר, ה"שבטית", שלאורך הדורות שמה את הדגש בהגנה על יהודים המצויים בסכנה ובטיפוח רווחתם של היהודים.

זה כבר סיפור ישן. האמנציפציה ומתן זכויות האזרח ליהודים במערב אירופה, כותב ברנט, עוררה אצל היהודים שתי מגמות חדשות אל מול הבדלנות הישנה: ההתבוללות והלאומיות. בארצות-הברית, התנועה הרפורמית נתנה פירוש מחודש לרעיון העם הנבחר, שהלם את הפלורליזם האמריקני. היהודים נבחרו לא לשכון לבדד ובנפרד, אלא "לפעול לשיפור האנושות".

מבחינה זו, ענן של חשד רבץ על הציונות בעיני היהודים האמריקנים, לא רק בגלל החשש מהאשמה בנאמנות כפולה אלא גם מפני שהתמקדות בלעדית במצוקותיהם של יהודים ובהבטחת עתידם סתרה את האתוס של האוניברסליזם הליברלי. כפי שברנט מראה, הקהילה היהודית באמריקה, ומנהיגותה עוד יותר ממנה, הגיעו אל הציונות מאוחר – וגם לאחר מכן נותרה הציונות בסימן שאלה גדול בקרב האליטות של היהודים יוצאי גרמניה, שעד מלחמת העולם השנייה ובמידת מה גם אחריה הנהיגו את רוב הארגונים היהודיים הגדולים. למעשה, אומר ברנט, "ישראל נשארה בשולי היהדות האמריקנית בשנות החמישים ואף במעבה שנות השישים". בעשורים ההם, "למרות מוראות מלחמות העולם והשואה", יהודי אמריקה היו עסוקים "במעבר מהערים אל הפרברים, … במימוש החלום שלהם. החלום האחר, בדבר שיבת היהודים לארץ ישראל, מעולם לא היה חלומם".

אך מציאות זו החלה להשתנות. בשנות השישים השואה כבר נעשתה "סמל מכונן ומקור זהות", ואחרי סף-החורבן והניצחון האדיר במלחמת ששת הימים, גם ישראל "נעשתה בהדרגה לאחד ממוקדי הזהות היהודית" האמריקנית. שני עניינים אלה אף התמזגו: "לקראת אמצע שנות השבעים, כבר היה כמעט בלתי אפשרי לחשוב על ישראל בלי להיזכר בשואה, ולהפך". הייתי מוסיף כאן עוד התפתחות בת-התקופה שברנט מחמיץ את חשיבותה בהתפתחות הסולידריות הקהילתית והרוח הציונית: המאבק למען יהודי ברית המועצות. לזמן מה בשנות השבעים, ובמיוחד בנות השמונים, התלכדו סביב מאבק זה כמעט כל חלקי הקהילה היהודית-אמריקנית המאורגנת.

אך לא רק השבטיות אמרה את דברה. כזכור, וכפי שמגדיר זאת ברנט, ישנה גם המגמה הליברלית-אוניברסלית, שכוחה ביהדות ארצות-הברית נותר רב – וההתעסקות בצרות ובגאולות של העם היהודי לא הלמה אותה. הוועד היהודי-אמריקני (AJC) וארגונים בולטים נוספים יצרו סינתזה שנועדה להציע חלופה לסתגרנות היהודית. על פי תפיסה זו, הדרך הטובה ביותר להגן על האינטרסים היהודיים איננה שבטיות, כלומר התמקדות בלעדית במלחמה באנטישמיות ובפעולות הצלה, אלא יצירת חברה צודקת יותר, שתמגר את העוול לצורותיו ותכונן עולם חדש על אדני השלום, הצדק והמשפט. וכך החליט הוועד היהודי-אמריקני, בתזכיר פנימי שברנט מצטט, כי "האינטרס העצמי הנאור שלנו הוא להתעניין במצבם של מיעוטים אחרים, גם אם אינם קשורים בעיקרם ליהודים". לאורך שנות השישים, כותב ברנט, נטה תכופות שנתוֹן הוועד, 'ספר השנה של יהדות אמריקה', "לתת לתנועה לזכויות האזרח בולטות רבה מזו שנתן לישראל".

חזון קוסמופוליטי זה עלה בקנה אחד עם עקרונות "היהדות הנבואית" שהיו זה מכבר עמוד האש של התנועה הרפורמית. כיום, הוא הופך בהדרגה לדָתָם של כל היהודים האמריקנים הלא-אורתודוקסים. "תיקון עולם", באמצעות פעולה למען "צדק חברתי", הוא בעיני יהודים אמריקנים רבים דבר חשוב יותר מקיום מצוות ומנהגים יהודיים ומתמיכה בישראל. יש מתח מובנה, לעתים חזק יותר ולעתים פחות, בין תפיסה זו של תיקון עולם לבין הצורך והרצון להגן על יהודים הנתונים בסכנה. כאשר ישראל, או קהילת יהודים אחרת, נמצאה בסכנה – כגון בימי מלחמת יום כיפור, או בתקופה שהמשטר הסובייטי שלח לעבודת פרך בסיביר יהודים שחטאו בלימוד עברית וברצון לעלות לישראל – דומה היה שהאינסטינקט השבטי גובר, לפחות לזמן מה. אבל אפילו הדחף הזה ממוסגר תדיר בסוגיה אוניברסלית, כגון זכויות אדם, זכויות הגירה, הזכות לחופש דת וכן הלאה.

כיום, כותב ברנט, כשמספר היהודים הנתונים בסכנת כליה אינו רב, ודאי לא בארצות-הברית, וכשישראל נחשבת מעצמה אזורית, יהודים אמריקנים רבים אינם רואים עוד כל צורך בגישה השבטית. ככלות הכול, "ב-1914, שבעים ושישה אחוז מהיהודים בעולם חיו במדינות לא ליברליות", ואילו "כיום רק שיעור זעום מהעם היהודי, 3.5 אחוזים, חי במשטרים סמכותניים, ויתר 96.5 האחוזים חיים בדמוקרטיות ליברליות". אין תמה, אפוא, שהחזון ה"נבואי" או ה"קוסמופוליטי" מתחזק, ושבמידה מסוימת (שוב, ברנט מגלה זהירות מפני אימוץ אוטומטי של "החוכמה המקובלת"), יהודי ארצות-הברית "מאבדים את אהבתם לישראל". הוא מנסח זאת כך: "בארצות-הברית ומחוצה לה פועלים כוחות המובילים את היהודים האמריקנים לשיבה אל התיאולוגיה הפוליטית של היהדות הנבואית; וישראל הנוהגת יותר ויותר כמדינה אתנו-לאומית אינה היעד המושלם לכיסופים קוסמופוליטיים שכאלה".

לא כל הסיפור. צעירים אמריקניים המשתתפים בתכנית 'תגלית'. צילום: יוסי זלינגר /פלאש90
לא כל הסיפור. צעירים אמריקניים המשתתפים בתכנית 'תגלית'. צילום: יוסי זלינגר /פלאש90

התכווצות הקהילה היהודית באמריקה

אם לסכם: דב וקסמן ב'שבר בשבט' ומייקל ברנט ב'הכוכב והפסים' מסכימים שהביקורת על ישראל בקרב יהודי ארצות-הברית גוברת, אך מזהים סיבות שונות להתגברות זו. לדעת וקסמן, הבעיה היא בעיקר התזוזה הפוליטית ימינה בישראל. לדעת ברנט, הבעיה נעוצה במציאויות השונות שחווים היהודים בישראל ובאמריקה. הוא מחזק את עמדתו זו בציטוט מפי סטיבן כהן וצ'רלס ליבמן ז"ל: "למעשה, כל קבוצה בחרה לייחס את הערכים היהודיים לסביבתה שלה. בעיני הישראלים, היהדות היא העם היהודי, הארץ והמדינה; לדידם של היהודים באמריקה, ערכי היהדות מכוונים לחברה כולה, היהודית והגויית כאחד".

בחתימת ספרו תוהה ברנט אילו איומים על ביטחון היהודים יצליחו לשנות את תפיסת המציאות של יהודי אמריקה. הנה רשימת תרחישי האימה שלו: "אירופה שנטשה את יהודיה לטובת האנטישמיות החדשה; ישראל שכותרה בכוחות אסלאם רדיקלי הפועלים להשמדתה; ישראל שהפכה את אזרחיה הערבים לאזרחים סוג ב' או ניסתה לעשות טיהור אתני בשטחים".

הפריט האחרון ברשימה זו צורם, וכמדומה גם חסר יסוד; ואילו שני הראשונים ייראו בעיני ישראלים רבים ויהודים רבים בתפוצות תמוהים, שלא לומר הזויים, באשר הם מציירים כתחזית ספקולטיבית דברים שהינם מציאות קיימת. האומנם האיומים הקיומיים על היהודים פוחתים והולכים בעולמנו? בסוריה, הגובלת בישראל מצפון, יושב ארגון המדינה האסלאמית, דאעש, ארגון טרור אסלאמי חסר עכבות שכבר עושה שמות ברחבי העולם. ירדן, שלגבולה המזרחי של ישראל, מוצפת בכ-1.3 מיליון פליטים מסוריה שבינתיים אין לשער את ההשפעה הכלכלית והפוליטית של נוכחותם. הלאה משם מזרחה שוקדת איראן על תכנית הטילים הבליסטיים שלה, שנועדה לשרת את תכנית הגרעין שקיבלה בנובמבר האחרון צ'ק פתוח בהסכם שש המעצמות. במקביל שולחת איראן את חיילי חזבאללה ואת חיילי משמרות המהפכה שלה אל תוככי סוריה, עד קרבת הגבול עם ישראל. בדרום נמצא חצי האי סיני, השורץ עכשיו אנשי דאעש וארגוני טרור אחרים למרות מאמצי המשטר בקהיר. מדי שבוע, כמעט מדי יום, מתבצע פיגוע טרור פלסטיני, ורק בסבב של החודשים האחרונים נרשמו יותר ממאתיים דקירות, יותר משמונים מעשי ירי, יותר מארבעים תקיפות דריסה, עשרות הרוגים ומאות פצועים. ואירופה, שבה עיר אחר עיר מזהירה את יהודיה לבל יסתובבו ברחובות עם סימנים גלויים של דתם – האם אין היא "אירופה שנטשה את יהודיה לטובת האנטישמיות החדשה"?

ברנט משער שהתפתחויות כגון אלו ישנו את תפיסותיהם שליהודי אמריקה. אך לא כך קורה: לא עליית דאעש, לא אינתיפאדת הסכינאות בישראל, לא איום האנטישמיות בלב אירופה הדמוקרטית והליברלית, אפילו לא גל האנטישמיות הגואה בקמפוסי האוניברסיטאות בארצות-הברית, שיהודים אמריקנים רבים כל כך מפקידים בהם את ילדיהם – אף לא אחת מההתפתחויות הללו השפיעה על האופן שרוב יהודי אמריקה שופטים בו כיום את ישראל בפרט ואת מצב העם היהודי בכלל.

שינוי זה גם לא צפוי לקרות. כי הבעיה האמתית בניתוחים של וקסמן ושל ברנט כאחד היא ההתמקדות שלהם בתופעות חיצוניות – בעיקר ישראל ומדיניות ממשלתה – כמקורן של ההתפתחויות שהם בוחנים. אף לא אחד מהם שוקל ברצינות מַספקת את החלופה: שההסבר לביקורתיות ולהתרחקות טמון לא בהתנהגות הישראלית, שהיא למעשה גורם משני, אלא בהִשתנוּת אופייה של הקהילה היהודית האמריקנית עצמה.

שאלו את עצמכם: במה שונים היחסים בין ישראל לבין הקהילות היהודיות באוסטרליה, בקנדה ובבריטניה מהיחסים בין ישראל לקהילה היהודית בארצות-הברית? אם תחפשו תשובה הניתנת לכימות, שימו לב לזאת: גם אם מביאים בחשבון את משתתפי תכנית 'תגלית', שעד כה הביאה לביקור בישראל 400 אלף צעירים יהודים אמריקנים, עדיין רק כארבעים אחוז מיהודי ארצות-הברית טרחו לבקר בישראל. ואם לא נספור את משתתפי תגלית – רק שליש מיהודי ארצות-הברית ביקרו בישראל. לעומת זאת, כ-70 אחוזים מיהודי קנדה, 80 אחוזים מיהודי אוסטרליה ועל פי ההערכות 95 אחוזים מיהודי בריטניה ביקרו בישראל. ובקהילות גדולות במערב שאינן דוברות אנגלית – 70 אחוז מיהודי צרפת ביקרו בישראל, וכמותם גם 70 אחוז מיהודי מקסיקו ויותר ממחצית יהודי ארגנטינה.

מבחינות רבות, הקהילות היהודיות בבריטניה, באוסטרליה ובקנדה הן בעלות חוסן פנימי רב משל הקהילה בארצות-הברית, אף כי הן קטנות ממנה בהרבה. הן גם ציוניות יותר. נוסף על כך, יהודי הארצות הללו נוטים להצביע למפלגות התומכות בישראל. הם שינו הרגלי הצבעה קודמים וכך תרמו לניצחונות של המפלגה הליברלית באוסטרליה ושל מנהיגים פרו-ישראלים כגון מרגרט תאצ'ר בבריטניה וסטיבן הארפר בקנדה. לעומת זאת, אצל יהודי ארצות-הברית הניידות המפלגתית זעומה. ב-2012 הצביעו, על פי האומדנים, 70 אחוזים מהם לברק אובמה והכניסו אותו לבית הלבן בשנית, למרות המתחים בין הממשל הדמוקרטי בראשותו לבין ישראל. ב-2004 הצביעו 76 אחוזים מהם נגד בחירתו המחודשת של נשיא רפובליקני, ג'ורג' וו' בוש, למרות היחסים המצוינים שהיו בזמנו בין וושינגטון וירושלים.

מדוע יהודי ארצות-הברית מגלים אכפתיות פחותה כלפי ישראל, וחשים, כך לפחות נראה, סולידריות פחותה כלפיה, יחסית ליהודים ביתר המדינות דוברות האנגלית? טוענים לפעמים שהיות ששתי המפלגות הגדולות בארצות-הברית מביעות תמיכה נמרצת בישראל, דפוסי ההצבעה של יהודי ארצות-הברית אינם נוגעים למידת דאגתם לישראל. אולם קשה ליישב זאת עם העובדה שבין ממשל לממשל יש פערים של ממש באשר ליחסים עם ישראל, ובכל זאת הדבר כמעט שאינו משפיע על דפוסי ההצבעה היהודיים.

חריג חֶלקִי להרגלי ההצבעה הללו נמצא בקהילה האורתודוקסית. הנה לנו קצה חוט להסבר משכנע  להתרחקות הגוברת בין יהודי אמריקה ולישראל ולביקורתיות שהללו מפתחים כלפיה. הבה נשאל תחילה: מי הם היהודים האמריקנים? דווקא ספרו של וקסמן, למרות הטייתו האידיאולוגית, מספק את התשובה. כאשר הוא מונה את הדרכים האפשרית לניתוח העמדות כלפי ישראל בקהילה היהודית באמריקה, הוא מתחיל ב"חלוקה הזרמית", דהיינו אורתודוקסים מול לא-אורתודוקסים, ורק אז עובר ל"חלוקה אידיאולוגית ומפלגתית". כפי שהוא מציין בצדק, יהודים שמרנים מבחינה דתית "נוטים להיות קשורים רגשית לישראל" יותר מיהודים ליברלים מבחינה דתית. גם כשמגיעים לקשת הפוליטית החלוקה המפלגתית מדברת: "אם לומר בפשטות, בעוד תומכי הדמוקרטים נעשים יותר ויותר ביקורתיים כלפי ישראל, תומכי הרפובליקנים מצדדים בה הרבה יותר מבעבר".

כאן פונה וקסמן ל"חלוקה הדורית", וקובע כי "היהודים האמריקנים הצעירים ביקורתיים יותר מהוריהם ומהורי-הוריהם" כלפי ישראל. "ובאופן נחרץ אפילו יותר, יהודים צעירים הם גם ביקורתיים יותר מהמבוגרים כלפי תמיכתה של ארצות-הברית בישראל" – ו"יהודים אמריקנים צעירים שאינם אורתודוקסים הם חשדנים פחות כלפי הפלסטינים". כך קורה אפוא שרבים מן "היהודים האמריקנים הצעירים, הליברלים והמשכילים … התאגדו והקימו ארגוני סטודנטים כגון 'ג'יי סטריט האוניברסיטאי', 'הִלל הפתוח', ועוד שמאלה משם 'קול יהודי לשלום'", פלג רדיקלי אנטי-ציוני ותומך בי-די-אס.

הרקע הזה מוביל אותנו אל לוז הסוגיה. ייתכן שהסיבה העיקרית לנטייתם של הצעירים היהודים בארצות-הברית לעמדות יוניות יותר וביקורתיות יותר כלפי ישראל היא ששיעור ניכר מהם, הרבה יותר מכפי שהיה אצל הוריהם, הם ילדים לנישואי תערובת. לנישואים בין-דתיים יש בלי ספק השפעה על העמדות הפוליטיות והשקפת העולם של הילדים הנולדים מהם. יהודים אמריקנים צעירים שרק אחד מהוריהם יהודי הם לא רק ליברלים יותר מיהודים אחרים, אלא גם קשורים לישראל הרבה פחות. אין תמה אפוא כי העמדות כלפי ישראל והסכסוך הפלסטיני-ישראלי בתת-קבוצה זו באוכלוסייה היהודית האמריקנית שונות מאלו הרווחות אצל יתר היהודים בארצות-הברית.

הדבר אינו מפתיע. כפי שכתב לורנס הופמן, רב רפורמי ידוע ואיש סגל בהיברו יוניון קולג', "היעלמותה של הסולידריות האתנית מן הסוג שהיה מובן מאליו בדורות קודמים … ושיעור נישואי-התערובת הגבוה בקרבנו … פירושם הוא שיהודֵי הדור היהודי הבא יהיו, במידה גוברת והולכת, נטולי זיכרונות ילדות יהודיים ונעדרי דחף טבעי להעדיף חברים יהודים, התאגדויות יהודיות ועניינים יהודיים על פני אחרים".

אחד ה"עניינים" הללו הוא ישראל. הנקודות שהופמן העלה מסבירות מדוע, וממצאי הסקר המקיף של מכון פְּיוּ בקרב יהדות ארצות-הברית, ב-2013, מאשרים זאת. השיעור הגואה של נישואי התערובת הוא אולי ההסבר העיקרי לתופעה. על פי סקר פיוּ, כמעט שישה מכל עשרה יהודים אמריקנים שהתחתנו מאז שנת 2000 התחתנו עם לא-יהודים (בקרב האורתודוקסים שיעור נישואי התערובת זניח; באותו סקר הוא מוערך בכשני אחוזים). בקרב נבדקי הסקר שהם בעצמם ילדיהם הנשואים של זוגות מעורבים, שיעור הנשואים לשאינו-יהודי גבוה אף יותר: יותר מ-80 אחוז.

ואכן, בסקר נמצא כי בקבוצת "בעלי רקע יהודי", קטגוריה הכוללת בעיקרה אנשים שרק הורה אחד שלהם יהודי, רמת התמיכה בישראל נמוכה באופן מובהק מזו שבקבוצת "יהודים על פי דתם". בקרב הראשונים, 41 אחוזים דיווחו כי הם "לא כל כך" או "בכלל לא" קשורים רגשית לישראל, ורק 13 אחוזים מהם ביקרו בה אי פעם.

ממצאים דומים נוגעים לתחושת העמיות היהודית. על פי המחקר של פיו, רק עשרים אחוזים מן היהודים הנשואים לגוי מגדלים את ילדיהם כיהודים לגמרי. רק 59 אחוז מבני קבוצה זו ענו "כן" לשאלה אם יש להם תחושת השתייכות חזקה לעם היהודי, לעומת 92 אחוזים מאלה הנשואים ליהודים – ורק 49 אחוזים מהם אמרו שהם חשים אחריות מיוחדת כלפי יהודים במצוקה, לעומת 80 אחוזים שענו כך בקרב היהודים הנשואים ליהודים.

תופעה זו היא שהובילה למסקנה שהצעירים היהודים באמריקה מתרחקים מישראל. המסקנה נתמכת בנתונים מספריים, אך הללו חסרי משמעות כל עוד אין מבינים מה עומד מאחוריהם. וקסמן חושב שהגורם להתרחקות הצעירים הוא "הכיבוש" ומדיניות ממשלת הליכוד, ודעתו של ברנט דומה למדי. אך ניתוח מעמיק יותר מראה שעניין לנו כאן בתופעה רחבה הרבה יותר, שבה האדישות גרידא היא גורם מרכזי לפחות כמו ההתנגדות העקרונית למדיניות ישראל או הרצון להיפטר מהמבוכה הכרוכה בַּזיקה ל"מדינה אתנו-לאומית".

שחיקת הסולידריות האתנית בקרב יהודי אמריקה היא במידת מה, אך בלי שום ספק, פרי הפתיחות הייחודית של החברה האמריקנית, היחלשות האנטישמיות והיטמעות היהודים שם – היטמעות מהירה ויסודית יותר מאלו הזכורות בתפוצה יהודית כלשהי בעבר. כשם שהאירים, האיטלקים והפולנים בארצות-הברית איבדו את רוב המאפיינים האתניים הייחודיים להם, וכיום הם פשוט אמריקנים קתולים, כך קורה גם אצל האמריקנים היהודים: גרעין ה"יהודיוּת" שלהם התחלף, ועכשיו נמצאת בו, בדרך כלל, לא תחושת ההשתייכות לעם היהודי, אלא היהדות כדת, בין אם שומרים את מצוותיה ובין אם לא.

וזוהי בעיה. אם לצטט שוב את הופמן, "קבוצה המבוססת על אתניות בלבד, בלי ייעוד משמעותי, אין לה עתיד". לדעתו, ובהיעדר הזדהות אוטומטית עם ישראל, ייעוד משמעותי זה יכול להימצא רק בעזרת "אישורים טקסיים סדירים של הייעוד הדתי הנשגב", התובעים מחויבות דתית. במילים אחרות, פולחן דתי – בדיוק אותו סוג של שמירת-דת שרוב רובם של יהודי ארצות-הברית נמנעים או מתנזרים ממנו.

כאמור, לא רק שנתח גדל והולך מן הקהילה היהודית האמריקנית אינו מקיים כלל את מצוות הדת ואת מנהיגה, אלא רובם נישאים ללא-יהודים, ורוב זה גדול אף יותר אצל ילידי נישואי התערובת. כל עסקן בארגונים היהודיים וכל מגייס תרומות למטרות יהודיות יודע זאת, ויודע גם מה רבה השפעתה של התופעה על הזיקה הקהילתית; אותה זיקה שגרמה ליהודים בכל הדורות לחרוד לגורל אחיהם בכל מקום ואתר, גם בארץ ישראל.

60 אחוז נישואי תערובת. מקור: סקר מכון פיו על יהדות ארה"ב, 2013
60 אחוז נישואי תערובת. מקור: סקר מכון פיו על יהדות ארה"ב, 2013

הבעיה היא כאן, באמריקה

מה אנחנו יכולים לעשות? היפוך המגמות הדמוגרפיות הנוכחיות ביהדות אמריקה, העלאת שיעור הנישואים הפנים-יהודיים למשל, כנראה כבר אינו חלק מארסנל האפשרויות. מה כן? האם ישראל ותומכיה באמריקה צריכים להישען יותר על היהודים האורתודוקסים, שתחושת הקהילתיות והקרבה לישראל שלהם לא נפגעו? או אולי לפנות החוצה, ולהגביר את שיתוף הפעולה עם הנוצרים האוונגליסטים? או שמא לעשות נפשות לישראל בקרב קבוצות אוכלוסייה בארצות-הברית שמשקלן עולה, כגון ההיספנים והאסייתים? אולי להשקיע יותר בהסברה למען ישראל בציבור האמריקני הכללי?

לכל אחת מההצעות הללו יש ערך משלה ומגבלות משלה. אך ברור שראשית-חוכמה יש להבין שהבעיה אינה בישראל אלא אצלנו, בארצות-הברית. הקהילה היהודית בארצות-הברית קרובה לישראל פחות מבעבר מפני שהיא השתנתה, מבחינות רבות נחלשה – וכיום היא נוטה פחות, ולמען האמת גם מסוגלת פחות, להרגיש ולבטא סולידריות עם יהודים אחרים בארצה ובשאר העולם כאחד.

צודקות ממשלת ישראל והסוכנות היהודית בחפשן דרכים שישראל תוכל לחזק בהן את הקהילה היהודית באמריקה. הדבר חשוב לנו, יהודי אמריקה, וחשוב גם לעתידה של ישראל. מנגד, יש להפסיק את הניסיונות המזיקים לצבוע את ההתפתחויות הללו בקהילה היהודית האמריקנית בצבעים פוליטיים ולהפוך אותן לנשק נגד ממשלת ישראל. אדם שבחר להתנתק לגמרי מהקהילה היהודית המאורגנת, אינו משתייך לבית כנסת, מחשיב עצמו (במינוח של מחקר פיו) "יהודי חסר דת", לא ביקר בישראל מעולם, התחתן עם גוי או גויה שלא התגיירו, אינו מגדל את ילדיו כיהודים – האם אנו באמת מאמינים שהסיבה לכך שאדם כזה מחובר לישראל פחות מהוריו היא ההתנחלויות ו"הכיבוש"? שדי בכך שמפלגת העבודה או מרצ ינצחו בבחירות כדי שהאיש ייעשה תומך נלהב של ישראל ויבלה בה את חופשותיו?

יהודים אמריקנים יכולים לקחת על עצמם, בהתלהבות ובמחויבות, להגן על ישראל ועל מדיניות ממשלתה. הם יכולים גם, באותה מידה, להגן על ישראל ותוך כך לנסות לשנות, או למתֵן, מדיניות או מציאות כזו או אחרת בה (כגון מדיניות ההתנחלויות, או היחס לזרמים הלא-אורתודוקסיים). כך עושות התנועות הרפורמית והקונסרבטיבית בישראל. למרות האפליה נגדן, הן לא נגררו "להפנות עורף לישראל בייאוש ואף בגועל", כלשונו של וקסמן. אלא שלעתים קרובות מדי, ברירת המחדל של יהודים אמריקנים היא לראות את ההגנה על מדינת היהודים כנטל נורא שהישראלים כפויי הטובה הפילו עליהם, ולסרב לקחת את המשימה הזו לידיים.

פגשתי יהודי כזה בסתיו שעבר, בוועידה השנתית של פורום סבן במכון ברוקינגס – ועידה שמשתתפיה הם אמריקנים וישראלים, אנשי ממשל בהווה ובעבר, נדבנים, פרשנים ועיתונאים, רובם המכריע יהודים. בפאנל בהשתתפותי קם אחד הנוכחים בקהל על רגליו ודיבר בכאב על החוויות של בתו בקולג'. יש שם כל כך הרבה ביקורת על ישראל, הוא קונן; המבקרים נוקבים, חריפים ופיקחים; סנגוריה של ישראל יורקים דם; והאווירה כל כך מכבידה. ישראל חייבת להיות מודעת לכך, הִפְגיע בנו האיש, ולשנות את התנהגותה הגורמת צרות שכאלו ליהודים אמריקנים צעירים.

בדבריו הדהדה עצתו של וקסמן להכביד את הלחץ על קובעי המדיניות בישראל באופן ש"יעודד את ישראל, או אף יאלץ אותה, לשנות את מגמת פניה". האב המודאג שדיבר בפנינו לא עצר לשאול מדוע וכיצד בחר הקולג' להיות אכסניה לאווירה כה אכזרית ועוינות, או לתהות שמא הדיקאנים והפרופסורים מזניחים את אחריותם הניהולית ונעשים שותפים לדבר עבירה. הוא גם לא שאל את עצמו אם בחר לבתו את הקמפוס הנכון, לא הרהר על כך שבתו וחבריה היהודים לא זכו להכנה מספקת לעימותים כגון אלה, ולא התעניין איך קורה שהסטודנטים האנטי-ישראלים מוכנים היטב כל כך. ולבסוף, נראה שהוא גם לא שקל את ההיגיון וההגינות שבשיפוט דרכי ההתגוננות של ישראל מפני הקמים עליה להורגה על פי מידת האי-נוחות שהתגוננות זו גורמת לסטודנטים אמריקנים שחבריהם קמים עליהם להתווכח איתם.

ייתכן שהשסע בין יהודי אמריקה לבין ישראל יוסיף ויתרחב, ושהביקורת שלהם כלפיה תחריף. יש לפעול, בכל האמצעים, לסיכול המגמות הללו או למזעורן. אבל הבעיות שאנו מתמודדים איתן לא תיפתרנה בהטחת האשמה בישראל או בפוליטיקה שלה. הבעיות מתחילות אצלנו בבית, וכך גם הפתרונות.

______
עו"ד אליוט אברמס הוא מומחה לביטחון לאומי ולמזרח-התיכון, אנליסט ועורך. הוא כיהן בעבר כיועץ בכיר בממשל רייגן ובוש הבן וחבר כיום בצוות היועצים של המתמודד הרפובליקני טד קרוז.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

46 תגובות למאמר

  1. פעם, בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל, היתה מעין שותפות בין יהודי ארה"ב (שאז היו בעלי רוח יהודית חזקה יותר משהיום) ובין מדינת ישראל והיהודים המיישבים את ארץ ישראל – יהודי ארה"ב יתרמו כסף והשפעה פוליטית (לא שההשפעה שלהם היתה שוה משהו, ע"ע האמברגו שהטילה ארה"ב על מדינת ישראל בזמן מלחמת העצמאות, כאשר 600 אלף יהודים ושארית הפליטה ממחנות ההשמדה היו צפויים להישחט), ומדינת ישראל תספק להם מקום מקלט בעת צרה. יהודי ארה"ב היו עדיין תחת ההשפעה של השואה שבוצעה ע"י גרמניה – הארץ הכה ליברלית שאיפשרה ליהודים להתקדם מעלה בסולם החברתי.
    אלא שזיכרון השואה התעמעם עם הזמן, ויהודים שעדיין זוכרים את הגולה וסכנותיה מסתלקים ונעלמים מהעולם הזה. צאצאיהם כבר רחוקים מהיהדות, וחלקם אף מתנכר למורשתו (במיוחד אלו שאינם יהודים עפ"י ההלכה).
    מה עוד שעם הסרת המסווה מעל האנטישמיות בארה"ב, אלו שיש בהם לחלוחית של יהדות ממהרים להתנער ממנה כי אחרת לא יתקבלו כחלק מה"אומה" האמריקאית. ומה יותר מציג התנערות מעול היהדות מאשר אנטי-ציונות ואנטי מדינת ישראל?
    דבר נוסף שגורם ליהודים (ובעיקר לאמריקאים שהוריהם התבוללו ומשום כך הם אינם יהודים עפ"י ההלכה) להתרחק ממדינת ישראל, הינו התיסכול – פעם ישראל היתה זקוקה ליהודי ארה"ב ולכספם, ללא קשר לאיכות ההשפעה שלהם על המימשל האמריקאי.
    כיום, ישראל יכולה לשרוד היטב ללא יהודי ארה"ב ואינה זקוקה להשפעה שלהם, אולם יהודי ארה"ב לא יכולים לשרוד ללא ישראל. יוצא מכך שיהודי ארה"ב תלוים בישראל וישראל אינה זקוקה להם, ואף מתנערת מהם מסיבות הלכתיות. פעם ליהודי ארה"ב היתה השפעה כלשהיא על מדינת ישראל. כיום אין להם השפעה והם מנסים לנכס אותה בכח (ע"ע דרישת הרפורמים לתפילות שלהם בכותל, ודרישתם לטבול במקוואות של חרדים).

  2. רוב האוכלוסיה מתחת לגיל 40.
    רוב יהודי ארה"ב ב40 השנים האחרונות נישאו לגויים.
    לרוב "היהודים" האמריקאים יש בן זוג או הורים שאינם יהודים.

    הם אינם יהודים אלא אמריקאים לגמרי שהמוצא שלהם כולל בין היתר שורשים יהודים.
    יוצאים מהכלל הם חצי מיליון האורתודוכסים רק שחבל שמרביתם משתייכים לסאטמר האנטי ציונית.

  3. יש קשר בין כתבה זו לכתבה "מדוע סנרדס חושב שישראל הרגה מעל 10,000 תמימים בעזה".

    בעיני יהודים "מתקני עולם" המוסלמים והערביים הם חלק מהעולם השלישי, שעדין לא הצליח להתאושש מהסבל הקשה שהמיטו עליו הקולוניאליזם והאימפריאליזם. מכאן, הם נתפסים כקורבנות תמימים ומסכנים, הראויים להתחשבות, עזרה ותמיכה. הפלסטינאים השכילו ללהק את עצמם לתפקיד זה.
    ישראל היא מדינת עולם ראשון – ולפיכך יש לחרוד פן תנצח בעימותים בינה לבין הקורבנות התמימים. תיקון עולם הרי מחייב ביטול פערי הכוח בין חזקים לחלשים, והגעה ל"שיוויון" המיוחל.

    אם התנאי לאהדת יהודים "מתקני עולם" לישראל הוא שתהפוך לחלשה – נראה שעדיף לנו לוותר על אהדה זו.

    1. קמיליה!
      תגובותייך נוקבות ומצויינות.
      הגיע הזמן שתכתבי באתר בטור משלך, ולא תסתפקי בתגובות.
      בהצלחה!

  4. ארה"ב שוקעת. מדובר אמנם בתהליך איטי למדי אבל יש להעריך שב 2050 היא תחדל להיות מעצמה משמעותית והקהילה היהודית סה כבר לא תהיה רלבנטית עבור ישראל. עד אז ישראל חייבת לחפש אוריינטציה חדשה שתתאים יותר לאופיה הפרטיקולריסטי האתנו-לאומי ולהיותה דמוקרטיה לא-ליברלית. הכיוון המסתמן הוא אסיה (ומזרח אירופה). להתחבר למעצמות העולות הודו ו/או לסין. מה שנקראה "הערכים האסייתים" דומים יותר לערכי המדינה היהודית מאשר ערכי המערב השוקע שויתר על הערכים המודרניסטים לטובת ערב רב של רב תרבויות פוליטיקה של זהויות ותקינות פוליטית פשישטית.

  5. הדבר היחיד שמעודד אותי מהכתבה הזו הוא שהיהודים "מתקני העולם" האלה שגורמים לישראל נזק,
    הולכים ומתבוללים (לא ידעתי שאחוז נישואי התערובת כל כך גבוה בארה"ב) ולא יקח הרבה זמן והיהודים האלה פשוט יעלמו.

  6. לצערי התת כותרת מטעה – נישואי התערובת ואי תמיכה בישראל הם סימפטומים לאותה התופעה. יותר מזה זרעי האנטישמיות ברבות מהאונברסיטאות בארצות הברית, וגם בארץ, נזרעו על ידי יהודים מלאים, לפעמים אפילו יהודים בעלי זיקה כלשהי ליהדות.
    באשר לאורתודוכסים – אפילו הם לא חורגים מהמתרחשב בארצות הברית – הם מצביעים באופן דומה למצביעים רפובליקנים בכל אמריקה.
    נראה כי הסיבות לקרע של העם היהודי עם עצמו עמוקות יותר ממה שכותב המאמר חושב.

  7. יהודים היו מטומטמים ונשארו מטומטמים.
    האם היהודים הללו מגירים בכלל בזגות העם היהודי על הארץ הז? יהודים שמוחקין לגמרח את ההיסטוריה התנ"כית שלנו ונסחפים אחרי נרטיבים שקריים, משחקים לידיים של המוסלמים והשמאל הישקאלי.
    מה יש ליהודים שכ"כ מכים את עצם ומתכחשים לביסטוריה שלהם? מה יש ליהודים הללו שנלחמים למען מערבים ונזחפים אחרי השקרים שלהם?
    יהודים מטומטמים מתאבדים!

    1. לדעתי המקור לשנאה העצמית היהודית הוא הדגש שמושם על "אור לגויים" — ברגע שבן אדם בוחן את כל מעשיו ובחירותיו לפי המידה בה הם טובים יותר, צודקים יותר, נאורים יותר וכו' וכו' וכו', הוא מציב לעצמו רף מוסרי גבוה מדי. יש כאלה שציפיותיהם מעצמם ומסביבתם הן מציאותיות יותר, וגישתם סובלנית וסבלנית. לעומתם יש כאלה שנוטים לקיצוניות, ולפעמים התגובה ל"כשלון המוסרי" הזה היא שנאה עצמית, שמיתרגמת לשנאת העם כולו.

  8. יהדות ארה"ב לא הצטיינה מעולם בחיבה יתרה ליתר יהודי העולם.
    – בתחילת המאה ה-20 התנגדו יהודי ארה"ב להגירה של יהודי מזרח אירופה לארצם.
    – בשנת 1939 שתקו יהודי ארה"ב כאשר הממשל שלהם גירש את האוניה "סנט לואיס" על מאות היהודים שבה לגורלם המר בגרמניה.
    – בשנות מלחמת העולם השניה נאבקו יהודי ארה"ב בראשות הרביי סטפן וייז ובראשות הניו-יורק טיימס שהיה בבעלות יהודית בגל הידיעות על השואה באירופה. הם התנגדו לפרסום הידיעות וסירבו להפעיל את השפעתם בממשל.
    – בשנת 1948 מרבית יהודי ארה"ב לא עשו הרבה כדי למנוע את האמברגו שהטילה ארה"ב על מכירת נשק למדינת ישראל הצעירה ששיוועה לכל רובה. דווקא הגנגסטר מיקי כהן הוא שנרתם לעניין.
    – בשנת 1957 יהודי ארה"ב לא הפעילו את השפעתם כדי למנוע מהממשל לשתף פעלה עם ברית המועצות בהסגת צה"ל מחצי האי סיני.
    – במאי 1967 יהודי ארה"ב ישבו בשקט כאשר הממשל שלהם סירב לממש את הערבות שלו לפתיחת מיצרי טיראן בטינה שהם "לא מוצאים את המסמך".
    -בסוף שנות ה-70 נלחמו יהודי ארה"ב בסנטור ג'קסון שפעל רבות ליציאת יהודי ברית המועצות.
    וכך זה נמשך עד ימינו כאשר הם תומכים באחוזים גבוהים מאד בנשיא אובאמה שאינו חובב ציון גדול.

    אלו יהודי ארה"ב. כך הם התנהגו מאז ומעולם ומטומה לא השתנה כעת.

    1. יהודי ארה"ב התנגדו גם להקמת מדינה יהודית!!!!!!!

    2. על דוגמאות נוספות לעובדה כואבת זו ועל האווירה הנלווית אליה ניתן לקרוא ב'עם כלביא' מאת נפתלי לאו-לביא אשר כיהן בתפקידים דיפלומטיים ומדיניים בתקופות משמעותיות ביחסי ישראל-ארה"ב

    3. אבל היו גם יהודים ציונים גדולים. בינהם סבים שלי משני הצדדים. שעזרו להציל את יהודי השואה, והפעילו השפעתם, וגידלו קהילות יהודיות דתיות מאפס, והיתה בהם הרבה עזרה הדדית וחינוך יהודי. היהודים האלה, רובם עלו לארץ, או שצאצאיהם עלו לארץ. אין לזלזל בהשפעתם הם עזרו לארץ משם, וכשעלו, עזרו מכאן.
      יהודים הפעילים בבתי ספר או תנועות נוער של בני עקיבא וכדומה – יגדלו עם זהות יהודית חזקה יותר. אל לנו להתייאש. הכל מתחיל ונגמר בחינוך

  9. נקודה אחת לא מטופלת במאמר הזה. המעורבות האמריקאית במאבקים פנימיים של מדינות זרות במסגרת המלחמה הקרה, אחרי מלחמת העולם הייתה גם אלימה, במיוחד בוייטנאם. תנועות המחאה שהחלו בתחילת שנות השישים נגד הפליית השחורים, נגד רדיפות מקארתי,ובעיקר נגד ההרס שחולל הצבא האמריקאי בויאטנאם עוררו תפיסה ליברלית רדיקלית(כולל רעיונותיו של דר' לירי בנושא החופש בשימוש סמים) תפיסה זו התרחבה גם בסוף המאה העשרים במלחמת עיראק ואפגניסטאן. השמאל חדר במאבקים הללו לאוניברסיטאות והדור החדש רואה את ישראל כחלק מהקולוניאליזם שנגדו הם נלחמים. גם זכר "דוקטורינת מונרו" עולה בקשר לתמיכה במדינות ידידות. התעמולה מציגה גם את ישראל כסוטה מהערכים המשותפים לשתי המדינות. את המשברים האלו לא עברה קנדה, אוסטרליה ובריטניה, אלא במידה מועטה.

  10. מאחר ויש לנו מליון יודעי דבר, שממש מתעלמים מהנקודה העיקרית, שהיא התבוללות. ומי ששכח את קיללת בילעם בן בעור, שכח גם מאיין באנו. ההבדל העצום בין יהדות התפוצות לישראל, נובע מההתבוללות, תופעה שלמעשה התחיל בגרמניה הנאצית, כאשר הרבה יהודים התחילו להאמין לפילוסופיה של גרטרוד סתאיין שכל מי שחי בגרמניה הוא גרמני. בארצות הברית היהודים אימצו את הרעיון שקודם לכל הם אמריקנים ואחר כך יהודים, ואחד הדברים שדוחים אותם במיוחד זה המגזר הדתי המפולג שלנו בישראל, כי הם למדו שלדת אין דריסת רגל בשילטון, אבל בישראל המגזר הדתי הופך לאבן נגף למדינה, ונראה שמנהיגנו עדיין לא מבינים את שורש הבעיה. קיללת בילעם הבה נתערבה בתוכו רודפת אותנו כל הדורות, ומי שלא רואה שישראל חיה מהיווסדה עם דו קיום עם ערביי ישראל שנהנים עד היום מכל הזכויות, ומי שמתעלם מזה חי בהזיות, שנאת הדורות בין יצחק לישמעאל לעולם לא תמחק. לכן כל ההיתפלספויות סביב נקות ההתבוללות מיותרת.

  11. יהדות ארה"ב עדיין לא הפנימה את העובדה שישראל היא מדינה ריבונית עצמאית והדעות של יהדות ארה"ב הן במיעוט. יהדות ארה"ב שתומכת ברובה (מעל 80%) בחוסיין אובמה לא השלימה עם העובדה שהוא אנטישמי שתומך ללא סייג באחים המוסלמים אף על פי שמתוכו צמחו הג'יהאד האסלאמי המצרי (שחבריו רצחו את אנוואר סאדאת), חמאס, אל־קאעידה וכמעט כל ארגון ג'יהאד סוני אחר בעולם.
    אבל יהדות ארה"ב לא מבינה שכאשר גל האנטישמיות ששוטף כעת את מרבית הקמפוסים בארה"ב יפרוץ (כמו שקורה באירופה) המדינה היחידה שתקבל אותם זו ישראל.

  12. כוחנו לא בכמות אלא במוסר.צוקרברג היתחתן עם סינית אמריקאית וככה שנטה שנטה יהדות ארצות הברית צועדת מעדנות לקראת ההיתבוללות וההיתמזגות.אז מה .שיהיה להם לבריאות.תמיד יצאו מעם ישראל לאורך ההיסטוריה כולה.היו אורחים לתקופה .למאה .לאלף.ביי ביי.מה שחשוב מי אנחנו.אני צופה שאולי מתוך חמש שש מיליון שבארץ ישארו שלוש בתהליך צרוף.כיום אנחנו ביכלל לא עיבריים.אנחנו איזה סתם עם מוזר שחי בארץ שטוען שהוא יהודי ושייך לארץ.ועושה ההפך.אם מה שקורה מסביבנו יגיע פנימה יהיה דלדול.הרבה יעזבו.ואז נוכל סוף סוף להיות מוסריים.בתהליך הכואב הזה לא תהיה לנו ברירה אלא להבין שאנחנו שייכים לבורא עולם האחד ויחיד אלוהי צבאות ישראל התנכי.לא הגמרתי תלמודי.בינתיים אנחנו סתם מין אנשים שהחליטו לחיות בארץ.לא ברור ביכלל מה אנחנו.כה גלותיים.אנחנו ביכלל לא ארץ ישראלים.לא במובן הדתי ולא במובן החילוני.אין חשבון נפש אין הסקת מסקנות.מאז ומתמיד כוחו של עם ישראל היה בזמן האידיאלים.כשהוא מוסרי.לא כשהוא המוני.

    1. אנו כבר לא שבט של נביאים. אנו מדינה מודרנית בעולם המודרני. ובעולם המודרני הכמות חשובה, חשובה מאוד. תפנים ותתמודד עם זה.

    2. לי. תמיר
      להיות נביא זה הדבר הכי מודרני שאפשר.זו המודרנה האמיתה.ארץ ישראל זה נבואה.לא כהונה ישיבתית.העולם הקוסמי כולו הפך למיצרים הפרעונית בהשפעת המיתחם האמריקאי.שנימצא,ביחסי גומלין עם העולם כולו.מה שאתה לא מבין שנפילת הפסלים הערבים הוא סימן לנפילת כל הפסלים בעולם.אמריקה העאלק מודרנית הפגנית החשוכה יחד עם יהודיה שלמרבה הצער פגנים אליליים הביאה את משבר החומרנות.שהביא את כל הציוויליזציה האנושית לשיא הפגניות.המאה 21 משחזרת למהדרין את מיצרים הפרעונית.מה שקורה בימינו מסביבנו זה מכות מיצרים.זוכרים דם צפרדע כינים….. קוראים לזה המישפט האלוהי הגדול.שיביא יציאה קוסמית של כל הנשמות בעולם לחרות.מי שמחליף את משה רבנו בתהליך הזה ,זה אלוהי צבאות ישראל. כן כן לנגד עינינו שחזור ענק של יציאת מיצרים בן המאה עשרים ואחד.תהליך איטי כואב .מה שאתה קורא לו מודרני מיתקדם הוא למעשה שיא הדרדור.

  13. ניתוח נכון ואמיץ. קומון סנס…
    ולסיום, רעיון העיוועים הזה, שישראל היא נטל על היהודים בגולה, חולני כל כך – שאני עומד ומתפלא כיצד אנשים יכולים להיות בורים כל כך בהיסטוריה ולשוב פעם נוספת על טעויות העבר…

  14. הנתון העצוב בכתבה (נתון שמסביר יפה יפה את ההתנגדות לרפורמיות) הוא שרק 20 מאלו שמתחת עם עם לא יהודים מגדלים את ילדיהם כיהודים. אלו גידולים שהרפורמה גידלה, ילדים ללא ערך עצמי, בלי כבוד להיסטוריה שלהם, ממש כמו בגולה.
    הייתי מצפה מהאמריקאי החדש שיהיה גאה ביהדות ויגדל את ילדיו כיהודים (לפחות במודעות).

  15. פעם הם היו מרכז היהדות, וישראל קטנה ומסכנה. עכשיו המרכז בישראל, תרבות, שלטון, תורה, הכל.
    אז זה לא מוצא חן בעיניהם.

  16. יש 2 צעדים שישראל צריכה לעשות:

    1. להפסיק את התלות בתרומות של יהודי ארה"ב. כך עשירייה יוכלו לסבסד את העלויות הגבוהות של לימודים בבתי ספר יהודיים.
    2. גיור ברוח היהדות הספרדית המתונה של פעם.

  17. אנחנוח ייבים להפסיק להתייחס אל הרפורמים כאל יהודים מהסיבה הפשוטה שהם לא יהודים!

  18. יהודי אמריקה מצליחים בטרוף.הם הגיעו לשיא ההצלחה.אנחנו הרי בעידן המוח .ההייטק ממש מיתלבש על המוח היהודי בשלמות.עמק הסיליקון מלא ביהודים במקומות הכי בכירים.וכנל האוניברסיטאות הוליווד וולסטריט עולם העסקים התיקשורת המישפט והמימסד השלטוני.היהודים שם בשיאי השיאים.מספיק לראות איך הם מריצים את שלושת המועמדים סנדרס קלינטון וטראמפ.מאחורי שלושתם עומדים מלא יהודים.קרוז שאני בעדו לא.חחחחחחחח.הם לא אוהבים אוונגליזם ולא שמרנות חזקה.אפשר קצת מהנצרות אבל לא יותר מדי.מה זה אומר.זה מעוור.הם כל כך עיוורים שזה מדהים.העושר הכח עיוור את עיניהם לגמרי.הם כל כך מצליחים שם שזה מדהים.השמנתה וסלטה של אמריקה מלאה ביהודים.מה שהם לא שמים לב ,שזה סגידה לתרבות החומרנית.אין שם הרבה נשמה.הם נטשו אותה את הנשמה.שכחו את לקחי ההיסטוריה היהודית.פה במיזרח הפירמידה הפוכה משלהם.המיזרח אומר ההפך.שהנשמה היא העיקר.לא השכלתנות ההצלחה.המישקולת במיזרח היא על הנשמה המיסטית.היא זו שתפיל את כל פירמידת החומר שהוזכרה למעלה.הם יהודי אמריקה לא משקיעים ברוחניות המיסטית.גם האורתודוקסיה שם לא מבינה ולא יותר טובה.עצוב מאוד על יהודי אמריקה המשועבדים לחומרנות ההרסנית הזו ועצוב על החרדים האמריקאים ששקועים בביצת הגלות האנכרוניסטית השכלתנית.אנחנו לא צריכים את עזרתם וגם לא לחקות אותם אלא להיות אנחנו.להבין מה אנחנו עושים פה בארץ למה חזרנו מי אנחנו ומה אנחנו.השמאל מכניס לפה המוני לא יהודים בגלל ניכורו לשורשים שלו.מנסה להפוך אותנו למדינת מהגרים כמו ארצות הברית.זה לא טוב.אנחנו לא סיימנו את הבשורה שלנו .טשטוש העיבריות רק משכיח מאיתנו את הבשורה האמיתית ומזיק ליעוד.הבשורה תבוא רק בבדידות ובניתוק מהקוסמיות האנמית הזו.בארץ יש מלא לא יהודים וזה משכיח מאיתנו מי אנחנו.צריך מיזמן להחזיר את המיסתננים הביתה.להיתנתק מהאוכלוסיה הערבית .ככה לפנות מקום לאנחנו לעצמי שלנו.ורק אז תצא הבשורה הזוהרת מכל.

  19. אם יהדות ארה"ב נסוגה מתמיכה בישראל בגלל שהיא מתרחקת מהשבטיות היהודית (ברמה הבסיסית ביותר- התבוללות),
    יש מקום לשאול האם ישראל מתרחקת מהקוסמופוליטיות היהודית.
    לא כדי לנגח מחנה פוליטי ולא כדי למצוא חן בעיני יהודי הגולה והגויים:
    מה התגובה היהודית לאגרסיביות בכבישי ישראל?
    לשחיתות פוליטית?
    לרמאות כלכלית?
    לאלימות בבית ספר?

    האם יש דרך לאכול את הרימון הקוסמופליטי ולא את קליפתו?

  20. הכי מוציא אותי מהכלים הבטוי "להציל את…..מעצמם" (מי בקש ממכם?) במקום לנסות לשכנע אנחנו נכריח אותם לעשות מה שנראה לנו. דיקטטורת דעות מקצה אחד של כדור הארץ לקצה השני שלו. אתם מקולקלים ואנחנו נתקן אתכם. כי הרי אנחנו בעלי "תקון העולם". ואיך הם מצליחים בכך? חפשו את דרך הכסף. זאת כמענה לוקסמן (עוד לא קראתי את דברי ברנט)

  21. מאמר חשוב ביותר, מחדש, מבוסס על נתונים, יישר כוחכם.

  22. הדעות מגיעות ממקום של כסף ואמצעים.
    כך גם הליברליות הישראלית באה ממקום של כסף ואמצעים.
    הליברלים הישראלים מוכנים "להסתכן" כדיי להגיע לשלום, רק ממקום של "אם תהליך השלום לא יצליח והארץ תשקע למלחמה, תמיד אוכל להסתלק למקום בטוח",
    הליברלים האמריקאים "מוכנים להסתכן" כי הם לא נמצאים במקום של סכנה, ובמקרה והתהליך לא יצליח, יוכלו למרק את מצפונם בכספי סיוע.
    חוסר הליברליות הן של השכבות דלות האמצעים שיודעים שכל הסיכון יהיה על הכתפיים שלהם ושל בניהם.

  23. מה החידוש בדבר?

    אחוז מסוים של יהודים מנסים לצאת ולשנות את העם היהודי לפי אופנות הגויים משחר הקיום היהודי. בין אם מדובר בזביחה לצלמים המקומיים, ההתבוללות המסיבית במאאה ה19 במזרח אירופה ,או יצירת "היהודי החדש", תוך לגלוג והשמדה של העקרונות שעליהם מושתת העם היהודי.

    ייתכן והם יצליחו. כיום בעידן המידע, העולם שונה מבאלפי השנים האחרונות, אבל העיקרון לא השתנה כבר זמן רב…

  24. ארגון הפת"ח נולד בשנת 1964 במארה להשמיד את מדינת ישראל. מדובר לפני מלחמת ששת הימים. מה הם רצו מאיתנו כבר אז? בדיוק מה שהם רוצים גם היום. להעלים אותנו מהמזרח התיכון. לכן כל יפי הנפש שדורשים מאיתנו לסגת מהשטחים. חיים בללה לנד. הם שם ימשיכו לרדוף אותנו עד שנעלם. הם אינם זוכרים את הפדאין שתק פ ו אותנו מעבר לח גבול דבר יום ביומו. ראו מה קרה כאשר פינינו את עזה. רקטות ופיגועים. את זה חייבת מחלוקת ההסברה ק העלובה שלנו להסביר בעולם.

  25. "קול יהודי לשלום" היא קבוצת שמאל קיצונית המהווה גורם מרכזי תומך של ה- BDS והם מהווים חלק מרכזי בפעילויות שלו בארה"ב, והיא בין השאר, הגורם שהוביל את החרם האקדמי לפני כשלושה חודשים בארגון האנתרופולוגים האמריקני זו. באתר של האיגוד האתרופולוגי בכנס האחרון בו התקבלה החלטה כמעט פה אחד, תמצאו רוב מכריע של שמות יהודיים וישראליים.

  26. לאורך ההיסטוריה, בקרב היהודים שחיים מחוץ לגבולות ישראל, היו לא מעט יהודים שתמכו באנטישמיות: יהודים – אינקוויזיטורים, יהודים – עוזרים קרובים להיטלר, יהודים – יועצים לנשיאים אמריקאים בזמן מלחמת העולם השנייה, שמנעו את קליטת אחיהם מאירופה. אותו הדבר נמשך עד היום, מפני שכל אדם בעל כורחו אינו רוצה להרגיש ייסורים ושנאה בחברה בה הוא חי. הוא רוצה להתמוסס בחברה הזאת, רוצה יחס נורמלי כלפיו, ולכן הוא תמיד יהיה בעד אמריקה או בעד אירופה ונגד ישראל.
    אף אחד מהיהודים שנמצא בממשל האמריקאי או במדינות אחרות, לא עושה דבר טוב למען ישראל. להיפך, רק רע, בכך שמראה עד כמה הוא אובייקטיבי. אף ארגון יהודי, חוץ מכמה יוצאים מן הכלל, אינו תומך בישראל. לכן, אין מה לצפות מהם לשום דבר טוב! בזמן האחרון, כמעט כל היהודים שחיים בחוץ לארץ, במיוחד בארה"ב, הפכו להיות שונאים של ישראל. הם אינם רוצים שנתקיים, מפני שאנחנו מובילים את העולם למצב בו שונאים אותם בגללנו. ואילו הם רוצים לחיות בשלווה: "תנו לנו לעבוד, לחיות ולהתפתח בשקט ובשלווה. בשביל מה לנו את ישראל? אנחנו אף פעם לא היינו שם וגם לא ניסע לשם". הם מרגישים שכביכול מחייבים אותם לבחור: או שאני אמריקאי ליברלי ומתקדם, או שאני בעד ישראל.
    האם היהודים שחיים בחוץ לארץ, יכולים לשאת מסר אחר?
    לא, הם לא יכולים, מפני שהכול קובעת החברה הסובבת. הם תמיד יהיו נגדנו, מפני שהם מרגישים עד כמה קיומה של ישראל אינו כדאי להם, לא נוכל אף פעם להפקיד את גורלנו אצלם. אם אין עם, זאת אומרת שאין שום תלות באחרים. ואילו עכשיו הם מרגישים שהם תלויים בנו, מאחר ומכל הצדדים נופלים עליהם גינויים נגד ישראל.
    עוד נראה כיצד הם יכוונו את כולם נגדנו.

  27. ה"יהדות הרפורמית" שיובאה ע"י יהדות גרמניה במאה ה-18 מבית מדרשו של ארטור היא מקור האשמה בשואה הלבנה של יהדות ארה"ב שגרמה בפתיחותה ו"נאורותה", המזויפת לנישואי תערובת של 60% מיהודיה כשמיליוני יהודים כבר נעלמו מהעם היהודי מתוך יהדות ארה"ב ומאז ההגירה הגדולה מאירופה הדרך העתיקה הנכונה והיעילה לשימור היהודי היא דרכה של היהדות הנאמנה והיא שתבטיח את קיומו של העם היהודי ומכאן נגזרת התמיכה במדינת ישראל ובקהילה היהודית בארה"ב ובעולם שלא על תנאי והדברים פשוטים אם יהודי ארה"ב הרפורמים ודומיהם לא יחזרו לביתי הכנסת לתפילה ולניגון הראשוני ולקיום מצוות כאבותיהם ואבות אבותיהם אחת דינם לצערי -הכחדות מעם ישראל והיהדות ובעוד דור או שניים ייעלו מהנוף החברתי בארה"ב ויישארו רק הנאמנים ליהדות האורתודוקסים שכיום הם מיעוט היהודים בגולה זו אני תפילה שגם גולה זו תמצא את עצמה חזרה במולדת הנצחית ארץ ישראל ללא תנאים

  28. מה שקורה היום ליהודי אמריקה מבחינת הציונות הוא מה שקרה ליהודים בגרמניה כמה עשורים לפני השואה: החוסן הכלכלי ופוטנציאל ההתבוללות בחברה הלא-יהודית פיתו אותם לחשוב שהם טובים יותר מיהודי מזרח אירופה (ה"אוסט יודן") ושלא צריך להיות "יותר מדי יהודי" בעולם כה נאור ומודרניסטי. יהודי אמריקה חשים כך כלפי יהודי ישראל: לא צריך להיות "ציוני יותר מדי" בעולם כה רלטיביסטי ופוסט-מודרניסטי, והציונים הם מין "סוג ב'" של יהודים. נקווה שהמכה שתנחת על יהודי אמריקה לא תהיה כואבת כמו המכה שניחתה על יהודי גרמניה המתנשאים.

    1. אכן כוחה של יהדות ארה"ב הולך ונחלש. "ביתם" המסורתי – המפלגה הדמוקרטית, משנה את פניה ופוזלת לעבר המיעוטים השחורים וההיספנים.
      היהודים, למרות חיבתם למיעוטים, מזוהים עם "בעלי הממון" – והמיעוטים למעשה עוינים אותם.

      הרוב הלבן השמרני-נוצרי, רואה ביהודים ליברלים קוסמופוליטיים המתנגדים ולאופיה המסורתי של אמריקה ולדונלד טראמפ – הכוח העולה במפלגה הרפובליקנית.
      מקומם של היהודים בפוליטיקה האמריקאית הולך ומשתנה (ולא לטובה).
      יחד עם זאת, קימת הזדהות רבה בחוגי הימין עם מדינת ישראל ותמיכה במאבקה בערבים ובאיסלם.

  29. תפנימו. אם תסתכלו לכל אוך הדורות רק יהודי אחד נשאר. זה שנאמן להלכה ולתורה. כל מיש לא ייעלם בסופו של דבר. אולי לא בדור הראשון, אבל דור שני, שלישי מקסימום ייעלם.

    1. התגובה הזאת מנסה להוכיח את הנקודה על הנזק שגורמת התבוללות? אם כן, הצלחת במשימה. האורתודוקסים מודים לך.

  30. אני ילד לאב יהודון ואמא גויה ..גוי זאת מלת גנאי מוסוות אז אשתמש ביהודון,אפשר היה לכתוב לא יהודי אבל ניחא .
    נולדתי באירופה עלינו לישראל בשנות השישים המאוחרות שירות צבאי מלא בקרבי כקצין נסעתי לחול ללימודים אקדמיים ונשארתי שם 20 שנים .החלטנו לחזור ולנסות כאן כי פשוט בסיס החינוך והקיום הראשוני שלי היה כאן,ורציתי שגם ילדיי יחוו את שחויתי אני למרות הגויות שלי .
    מצאתי מקום קיצוני דתי מקום שמעלה על נס את הדת הראדיקאלית לאא רגישות אנושית אלמנטארית, ובוטות ורוע שלא ניתקלתי עדיין בשום מדינה מערבית שחייתי בה ,וחייתי ב5 מדינות במסגרת העיסוק שלי אין אחר מלבד ישראל וכולם רוצים רק להתנכל לנו .מסתבר שגם יהדות סליחה הגויים החדשים שם .
    האשמה היא אך ורק בכם מגיע לכאן אמריקאי או אוסטראלי ,שלפי התאורים שלכם מתים על ישראל …רחוק מזה .
    מה שהם מגלים פה היא העובדה המצערת שאין ביניהם ובין הקבוצת כדורגל שמתרבה פה שום דבר משותף לא רוחני ולא אינלקטואלי .ואף אחד לא אשם מלבד זה שמסרב להסתכל במראה .

  31. רק היטלר אמריקאי יגמול את היהודונים המלאים מעצמם לשיר כל היום ״מה יפית״

  32. יהודי ארהב לא חינכו את ילדיהם ליהדות , התעלמו אם לא עודדו לנישואי תערובת. עכשיו במקום לעשות גיור ולקיים קצת מסורת יהודית הם רוצים שאנו נשתנה ונשנה את יהדותנו להיות מתירה נישואי תערובת מה שיוציא את הדת היהודית מתוכן. צריך להבין – הם כבר מזמן לא יהודים! ושלא ינסו לכפות עלינו פוסט ליברליות בדמות הכחדת הדת היהודית והמסורת! בשבילי הם כל כל גוי, יתרה מכך – רבים מהם תומכי בי די אס. תומכי הפלסטינים. אז מאחר ועל פי מסורות ישראל הם אינם יהודים – יש לשלול מהם עלייה לארץ לפי חוק השבות, העיקר לאלו שתומכים באויבינו. אז לא מדובשם ולא מעוקצם.

  33. שיהיה ברור כול תמיכה בהקמת מדינה פלסטיזי הינה תמיכה בנאציזם ומי שתומך במדינה פלסטיזי תומך בנאציזם. הורי והרבה יהודים שחיו תחת הכיבוש האסלמי בארצות שהאסלם כבש אדמתם נשדדה ורכושם נגנב והמוסלמים סגרו אותם בגטאות את הטלאי המציא עומר המוסלמי לכן כול תמיכה ברצון הערבי להקמת מדינה יהודית שותף מלא לכול שחיטה של יהודי לכול אונס יהודיה וכריתת אבריה . הילדים הערבים מסכנים מה אתם רוצים מאתנו אם ההורים שלהם מפקירים אותם . יהודים חיו באירופה באותו זמן שאירופה נוסדה למה שהיא מה פתאום עמי אירופה רוצחים יהודים וטוענים שאירופה לא שייכת ליהודים