שיעור בדמוקרטיה למרים נאור

נאומה של נשיאת בית המשפט העליון בשבוע שעבר היה שילוב של תוקפנות, התנשאות וערפל מושגי עמוק. עקיבא ביגמן עיין בתמלול המלא, ושרד כדי לספר על כך. מכתב פתוח לשופטת מרים נאור

יש אנשים שבשבילם המציאו את מגדלי השן. צילום: יוסי זמיר /פלאש90

לכבוד,
נשיאת בית-המשפט העליון, השופטת מרים נאור.

קראתי בעניין את תמלול נאומך בשבוע שעבר, בטקס השבעת השופטים. פתחת ואמרת שבדרך-כלל אתם, השופטים, לא מדברים עם הציבור על פסקי-הדין, אך החלטת לחרוג ממנהג זה ולהתייחס בקליפת אגוז, או משהו כזה, לביקורת על בג"ץ הגז.

אין מה לומר, המחווה אכן מרגשת. אך אני מצטער לבשר כי לאחר קריאה שניה ושלישית של דברייך נותרה בי תחושת מבוכה. ראיתי שם זלזול, התנשאות וערפל מושגי גמור. לא דברים שיסייעו לי, כאזרח, להשיב את האמון בבתי-המשפט שלנו. בשורה התחתונה, אני חושב שהיה עדיף אפילו אם לא היית מתייחסת כלל. כנראה שלא תמיד רצוי לרדת ממגדל השן.

"לאחרונה חזר לחיינו והפך להיות 'אופנתי' המושג 'משילות'", אמרת, ובנית איש קש במטרה להגחיך את טענות מתנגדייך. "משילות אינה היתר להפרת חוק", המשכת, כאילו מטרת שרי הממשלה היא לבצע עברות ומעשים לא-חוקיים. וסיכמת: "משילות אין משמעותה הכשר לאי-חוקיות רק משום שמתכונת הפעולה המושכת את ליבו של בעל התפקיד השלטוני נראית יעילה יותר".

מנימת הדברים המזלזלת נראה שלא ממש קראת עיתונים בשנתיים האחרונות. את באמת חושבת שמתווה הגז עוצב כמו שעוצב רק בגלל ש"נמשך לב הממשלה" לבנות אותו כך? שכחת את התהליך הארוך ומלא התהפוכות שהביאנו עד הלום? את כותבת כאילו לא היה פיצוץ מגעים מול וודסייד; לא היה פליק-פלאק של אורית פרקש מרשות החשמל; לא הייתה צוקהארה עם בורג של ממונה ההגבלים דיוויד גילה, שחזר בו לאחר שנכנע ללחץ הציבורי (על-פי מבקר המדינה). סתם מישהו החליט, לשם הנוחות, לעצב מתווה מסובך ארוך ומסורבל כזה.

ובכן, הרי החדשות, השופטת נאור: כל המעורבים בדבר – היזמים, המשקיעים, הממשלה והפקידים – היו מעדיפים לאין ערוך מתווה פשוט יותר, נוח יותר וישיר יותר. זה מה ש"מושך את לבם", זה מה שנראה להם "יעיל יותר". הסיבה שזה לא הסתדר, כבוד הנשיאה, לא תלויה במעצבי המתווה, אלא בביורוקרטיה הבלתי-אפשרית בישראל וגדודי הפקידים הנענים לתכתיבי דה-מרקר יותר מאשר לצורכי המשק (שבשבילו בחרנו ממשלה). בין הפקידים הללו, לצערי הרב, מצויים גם שופטי בית-המשפט העליון, האחראים לנזק כלכלי אדיר ועיכוב של שנים ביישום המתווה החשוב. אבל עזבי, זה כנראה נדמה לי, כי אני חלק מאותם ילידים מהירי-חימה ההולכים שבי אחרי "אפנת המשילות". מה אנחנו כבר מבינים בזה?

חורה לי גם שאת נואמת שלממשלה אסור "להפר חוק". הפרת חוק? כולנו מתנגדים לזה. אבל האם זה המקרה? הרי פסק-הדין הזה יוצר חוק יש מאין. הוא יוצר חוק, משום שהממשלה לא הפרה שום חוק כתוב, שום מגבלה המוטלת עליה במקום מפורש כלשהו. הדבר היחיד שהיא הפרה, כבוד הנשיאה, היא את הרצון שלכם שלא תהיה לה הסמכות הזו. מכיוון שלא בא לכם שתהיה לממשלה הסמכות לחתום הסכם ארוך טווח, פסקתם נגדה. ומכיוון שפסקתם, זה כעת במעמד של חוק ואנחנו תקועים איתו. אבל לפני הפסיקה, לא הייתה שום מניעה חוקית שכזו, שום "הפרת חוק" שבגבורתכם הצלתם אותנו ממנה. את המעגל הלוגי התמוה הזה קשה אפילו לחלשי-דעת כמונו לבלוע.

ועוד אוסיף, כבוד הנשיאה, שעם כל ההערכה שיש לנו לרצון הטוב שלכם ולתבונתכם העילאית בבית-המשפט העליון, אנחנו לא קונים את הרעיון שזה ממש נהדר שכל מה שלא בא לכם טוב אתם יכולים לקבוע שהוא "הפרת חוק". אבל אולי זה דווקא בגלל שאנחנו כל כך פשוטים; לו היינו לואי ה-14 בטח היינו מבינים למה זה טוב לנו.

גם כשאת מדברת על חשיבותה של הכנסת קשה לקורא שטחי כמוני להשתכנע. אחרי שנים ארוכות של זלזול מצד בית-המשפט העליון בבית-הנבחרים, התערבות בהחלטותיו, ביטול חוקיו, ומעורבות בשאלות פוליטיות כמו פסילת רשימות לכנסת, נזכרתם סוף-סוף לגונן על כנסת ישראל.

בניתוח ארוך של פסק הדין שפרסמנו ב'מידה', הראינו כבר כיצד מדובר במהלך חסר-בסיס וחלול מבחינה אינטלקטואלית. אבל כאן צריך לומר משהו על נימוסים: אחרי שרמסתם את כוחה וכבודה של הכנסת עד עפר בשלל פסקי-דין, לא ניתן לרומם את שמה פשוט בגלל שזה "מושך את ליבו" של אחד מהשופטים ונראה לו כטיעון "יעיל יותר", בניסיון לפסול את החלטת הממשלה. אי-אפשר גם לדרוך על העוגה וגם להשאיר אותה שלמה.

אה, וכמעט שכחתי: החוקים שהכי מגבילים את הכנסת הם הרי חוקי היסוד שעברו ברוב דחוק בתחילת שנות ה-90. חוק יסוד כבוד האדם וחירותו – החוק שהפך לתואנת המהפכה השיפוטית האקטיביסטית של אהרן ברק – נחקק כאשר רוב חברי הכנסת בכלל לא היו במליאה, ועבר ברוב של 32 מול 21 ח"כים. בשמו של חוק רעוע זה נטלתם לעצמכם בבית-המשפט את הסמכות התמידית לבטל את החקיקה של כל הכנסות העתידיות.

האופן שבו עבר החוק התאום שלו – חוק יסוד חופש העיסוק – שערורייתי אפילו יותר: החוק המכיל סעיף שריון, לפיו ניתן לבטלו רק ברוב של חברי-כנסת, עבר בחיפזון בהצבעה בה נכחו רק 23 חברי כנסת. לא רק שכנסת אחת הגבילה את כל הכנסות שאחריה, זה מיעוט קטן שהגביל מאוד את הרוב. ולו לרגע לא שמענו מבית-המשפט העליון על כך שיש כאן בעיה מהותית, ולא מדובר כאן בהסכם כלכלי אחד וקצוב בזמן, אלא בחוק יסוד.

כל זה לא ממש נראה טוב, ומריח עוד פחות. מאליו עולה כאן החשד שכאשר הדברים נוגעים להעצמת כוחו של בית-המשפט העליון, מותר למחטף של מיעוט בכנסת להגביל את הרוב ואת הכנסות הבאות ללא סייג. זו איננה חריגה מ"שיטת משפטנו". בעוד עסקה כלכלית מקומית שמכילה סעיפים מגבילים בעניינה בלבד היא "איום על הדמוקרטיה"; שינוי יסודי במבנה החוקתי של המדינה, דבר שאהרן ברק עצמו כינה "מהפכה", אפשר לעשות בנוכחות 23 חברי-כנסת, ללא דיון ציבורי מסודר.

אני אולי איש נאיבי, שסחפו אותו הדמגוגים עם מושג ה"משילות" האופנתי שלהם, ובכל זאת, כשאת אומרת שבית-המשפט בסך הכל פועל כ"שוטר תנועה דמוקרטי", אני חושב שראוי לשאול: ולאן בדיוק הוא מכוון את התנועה הדמוקרטית? מפני שנראה שהוא מכוון אותה אל חניון בית-המשפט ובו מתרכזת כל העוצמה השלטונית. והאמת היא שזה לא נראה לי מקום דמוקרטי במיוחד.

גם כשאת אומרת שממשלה במשטר דמוקרטי לא יכולה "לעשות ככל העולה על רוחה", אנחנו, ההמון, נוטים להגיב בספקנות. תני לי לגלות לך משהו: ממשלה לא באמת עושה ככל העולה על רוחה, יש כנסת שיכולה להפיל אותה, יש בחירות, יש תקשורת, יש דעת קהל ויש גם בית-משפט שאמור לוודא שהיא לא עוברת על חוקים מפורשים.

כן, אני יודע שמלאכי העליון בטוחים שבלי האקטיביזם המופרז שלהם "כסדום היינו, לעמורה דמינו", אבל האמת הפשוטה היא שהממשלה מוגבלת היטב, גם בלי האקטיביזם השיפוטי שלכם. אנחנו, ההמון ונציגיו, אנחנו מגבילים אותה.

אבל מה אתכם? מי מגביל את השופטים? איזה מנגנון מבטיח שאתם לא עושים ככל העולה על רוחכם? אתם נבחרים בצורה לא שקופה, פועלים ללא כל ביקורת ואתם חסינים מהדחה. מי ערב לנו שבחסות המהפכה השיפוטית לא נכנסים שרלטנים לקודש הקדשים השיפוטי? מנין לנו שעל כס השיפוט לא יושבים אנשים בינוניים, בעלי תפיסה מוגבלת והבנה מוטה של תפקידם הלאומי? קראנו כמה וכמה פסקי-דין, כבוד הנשיאה, ואיך לומר? בינתיים לא ממש נרגענו. בינתיים, ה"ריסון העצמי" שמביא עימו ה"מזג השיפוטי", רחוק מלהוכיח את עצמו. יש כנראה סיבה לכך שאמון הציבור בבית-המשפט בירידה מתמדת.

אני רואה איך אתם, העליונים, מגיבים בהיסטריה וזעם לביקורת הציבורית שמושמעת כלפיכם מפעם לפעם, ולא יכול שלא לתהות איך הייתם מגיבים לו הייתם מתמודדים יום אחד עם עוצמת הביקורת עמה מתמודדת ממשלה במדינה דמוקרטית. זה עוד בלי לדבר בכלל על הסאטירה, הרכילות, הירידה לחיים האישיים, הפשפוש בציציות ומבול של ספינים, קמפיינים והכפשות ללא הרף. ויש גם אופוזיציה – אתם יודעים, אלה שאתם פוגשים מדי פעם בעתירות נגד הממשלה והכנסת. למרות מעורבות עמוקה ולא לגיטימית שלכם בענייני מדיניות, הצלחתם בינתיים להתחמק מכל זה. אבל את יודעת, לא לעולם חוסן.

אמרת ש"הגבלת כוחה של הרשות המבצעת היא ממהותה של הדמוקרטיה". אז התאמצתי וקראתי קצת על דמוקרטיה. עד כמה שזכור לי המהות של הדמוקרטיה הוא שלטון העם, בדרך כלל באמצעות נציגיו. זו המהות. כל היתר הם מנגנונים שנועדו לסייע למהות זו להתקיים. למען זאת גם נהגה רעיון הפרדת הרשויות.

וכאן, כבוד הנשיאה, את שוב מפספסת בגדול: הפרדת הרשויות לא נועדה "להגביל את הרשות המבצעת". היא נועדה להגביל את כל הרשויות. לפצל את הכוח ביניהן, כך שאף גוף לא יוכל לצבור יותר מדי סמכויות שיהפכו אותו לבסוף לרודן. אחרי המהפכה השיפוטית שעשיתם, אחרי שנטלתם לעצמכם את הכוח הריבוני של העם במחטף שיפוטי תקדימי שאין כדוגמתו בהיסטוריה של הדמוקרטיות, קשה להגיד שאתם נאמנים לעקרון הזה.

זה בסדר שאתם לא בעניין של ריבונות העם, שיותר מעניינת אתכם אוליגרכיה "נאורה", שלטון האליטות, משטר של מוסדות לא נבחרים ה"מפקחים" על ההמון הנבער ונציגיו הנחותים. אנחנו הרי בעד פלורליזם של דעות ואיש באמונתו יחיה, אבל אתם באמת חושבים שמישהו קונה את זה כ"דמוקרטיה"?

הדגמת את הנקודה הזו היטב בהמשך דברייך. כדי להוכיח שאקטיביזם שיפוטי הוא לא דבר כזה רע, ציינת רשימה של החלטות אקטיביסטיות מהעבר שהיום הפכו לדעתך למקור לגאווה לאומית. בכך את רומזת שההתנגדות להחלטות שלכם נובעת מצרות אופקים של אנשים קטנים, אבל לאחר שעוברות השנים כולם מבינים את גודל החזון ורוחב האופקים שלכם.

אם לצטט, את אומרת ש"פסקי דין שנחשבו בעבר ל"מגבילי משילות" או "מתערבים" בשיקול דעת היו במהלך השנים לציוני דרך חשובים הנישאים בפי כל". אבל מה הדוגמאות שלך? בג"ץ אליס מילר, שחייב את חיל-האוויר לאפשר לאשה להתקבל לקורס טייס, והחלטה שבה נקבע עקרון ה"ייצוג ההולם" לנשים בדירקטוריון של חברות ממשלתיות.

"ההתערבות בהחלטות של ממשלות העבר היא הישג בהווה", את אומרת. סיריוסלי? בעיני מי זה נחשב היום להישג? האגודה לזכויות האזרח? מוסף הארץ? שליחי 'הקרן החדשה לישראל'?

אם היית נבחרת ציבור, הייתי דורש לקיים דיון רציני יותר מאשר ציון האופנות המנשבות באליטות השמאל, ושואל האם יש בידייך ראיה כלשהי שמלמדת כי ההחלטות אלו התבררו כטובות, ולפי איזה קריטריונים מדידים.

הצבא התנגד לשילוב נשים ביחידות מסוימות מסיבות מקצועיות, ובכל העולם מתמודדים עד היום עם שאלות קשות בתחום, כשהראיות העובדתיות נוטות דווקא לרעתך. ולגבי הדירקטוריונים – התעניינת פעם אם הייצוג לנשים משפר את הביצועים? מגביר את השקיפות? מטייב את ההחלטות? אני לא קטנוני פה, כל מדד אמפירי יכול לספק. אבל יש לי תחושה שמעולם לא בחנת את הנושא. בלאו הכי אתם לא נושאים באחריות על תוצאות מעשיכם, אז למה שתתעניינו בזה בכלל?

ואם אנחנו כבר מתערבים, אז דעי לך שכל נבחר ציבור נדרש גם להציג את הצד השני. כבוד השופטת, נזרום איתך ונניח שבג"ץ מילר והדירקטוריונים היו החלטות מעולות. מה לגבי שורה ארוכה להפליא של החלטות שיפוטיות שגרמו נזק למדינה? מה עם הגבלות על אופי המלחמה בטרור; עיכוב מיזמים כלכליים; פגיעה במדיניות ההגירה, פגיעה בביטחון תושבי המדינה (למשל, עיכוב בניית הגדר), ועוד ועוד? אי-אפשר לבחור שתי דוגמאות שעל-פי דעתך האישית והלא-מנומקת תוצאותיהן חיוביות. זה פשוט לא רציני כשעוסקים במדיניות.

לסיום, קראת לשופטים ללמוד קצת על דמוקרטיה ומשטר והמלצת להם לעיין בספרו של אהרן ברק "שופט בחברה דמוקרטית". הרחבת ההשכלה היא דבר חשוב, אבל אם כבר שופטי ישראל הולכים ללמוד על דמוקרטיה, לא עדיף שילכו ישר למקורות? מוטב למנהיגי העתיד של הרשות השופטת בישראל לקרוא את לוק, את מונטסקייה, את מסמכי הפדרליסט, את אדמונד ברק. יש אותם אפילו בעברית. משום שעם כל הכבוד, המניפסט של אהרן ברק, המהפכן לפי עדותו שלו, הוא המקור המובהק לאינדוקטרינציה האקטיביסטית השוטפת היום את חוגי המשפטים, ורחוק מלהיות לימוד ביקורתי, יסודי ונוקב. ממילא אני חושד שיותר מדי שופטים בישראל כבר יודעים מה יש לו לומר.

דבר אחד טוב יצא לי מנאומך אתמול: זכיתי להכיר יותר טוב את עולמם של שופטי העליון שלנו. למדתי שיש "חורים שחורים" ברשות השופטת שלא יזיק להם קצת אור שמש. אומרים שזה מחטא. אבל אולי שוב נמשך ליבי אחרי אופנה.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

19 תגובות למאמר

  1. כמו שנאמר כבר מספיק פעמים – במחי חוק מפורש אחד הכנסת יכולה להעלים לנצח את האקטביזם השיפוטי. כל עוד זה חוקי שפיסקה של שופט הופכת לחוק, ושופטים יכולים לפסול חוקים כרצונם הם יעשו כן. בבעיה מטפלים מהשורש – קביעה מהותית בחוק לבדיוק מה המערכת המשפטית יכולה ולא יכולה לעשות.

  2. אם שופטי העליון היו מסוגלים לחוש בושה, סביר להניח שזה הטור שהיה גורם לכך. ישר כוח!

  3. אהרון ברק הוא פסל פסל ענק.כמו שקדפי הלך ככה הוא צריך ללכת.אבל גם אחיו התאומים הפסליים צריכים ללכת.אני רואה המונים מפגינים למען החייל כועסים על הכתבה של גנדי.את כל זה צריך להפנות גם לפסל השני.זו של תורתם אומנותם.אנחנו בדרך לניפוץ כל הפסלים שבעולם.כולם יפלו בשלב מסוים.מיצו עצמם דירדרו…. צריך דרך חדשה רעננה חדשנית לאומית גאה אבל הכי חשוב מוסרית.מוסר עשרת הדיברות.זה הבסיס הארצי האלוהי הנישמתי והחיי.והוא לא קיים אצל שני הפסלים ששולטים ביד רמה ומנהלים לנו את החיים.הם פיסליים להפחיד.אליליים במימדים מטורפים.הלאה הפגניות לסוגיה.יעלה ויבוא אלוהי צבאות ישראל האמיתי לולולולולו.יוהו יוהו יוהו.הללויה.אדוני הוא האלוהים אדוני הוא האלוהים.בסבבא.

  4. מאמר מצוין, ענייני וקולע איך אפשר למנף את מה שנכתב לטובת שינוי כי עייפנו מהתנשאות השופטים השחוקים כלל לא מעניינים אותם והם קובעים חוקים חדשות לבקרים ?

    1. מה שמעניין אותם, זה לא הצדק והאמת, אלא הפרוצדורה והשתעבדותם לפסקי דין כמה שיותר ארוכים, מפולפלים, בלשון גבוהה-גבוהה ומתנשאת.

  5. אריה נאור, בן לוותיקי התנועה הז'בוטינסקאית, מכר את נשמתו לשמאל והפיל בפח את יצחק שמיר. גם אשתו מרים שמצטלמת איתו באירועי בית ז'בוטינסקי, היא חפרפרת של השמאל במצודת זאב. מה שמצחיק זה שהפוצים מבית ז'בוטינסקי נותנים לנאור שלל כיבודים, למשל ראש הוועדה האקדמית במכון ז'בוטינסקי, כאילו שהוא היה באמת חלק מהמחנה הלאומי:

    http://rotter.net/forum/scoops1/150149.shtml

    http://www.jabotinsky.org/פרסים-ומלגות/ועדה-אקדמית/

  6. בג"צ לא קבע שאסור לחשק ממשלות עתידיות. הוא רק אמר שהכנסת צריכה לעשות זאת, לא הממשלה. הממשלה היא לא גוף נבחר (בעיקרון היא יכולה להיות כולה מורכבת משרים שאינם חברי כנסת) ולכן איננה יכולה לחשק גופים נבחרים עתידיים. עפ"י בג"צ המתווה יכול לעבור בכנסת גם ברוב של 2:1

    1. וגם מרים נאור לא היתה כלל בהרכב של בג"ץ שפסל את סעיף היציבות .
      בגץ אכן פעל לפי אמות מידה משפטיות בג"ץ מעולם לא היה נגד המתווה הוא אף ההזהיר והתריאה שצריך להעביר את המתווה באמצעות חקיקה כדי למנוע פגיעה בדמוקרטיה , וישנם אנשים שבאופן מגוכך משווים את זה להסכם כביש 6 ונניח שניתן להשוות זה כבר היסטוריה ולא ניתן לשינוי .
      הסיבה היחידה שהוא לא רצה להעביר בחקיקה זה בגלל שאין רוב בכנסת .
      בראייה מסויימת בג"ץ אמנם פסל את סעיף היציבות אבל בג"ץ לגבי אישר את שאר הדברים . במתווה יש הרבה דברים מסריחים שהם כשרים אבל מה שעקיבא ביגמן לא מבין ולעולם לא יבין שזה כובל את ידי הממשלות והכנסות הבאות . כאשר ממשלה מעבירה הסכם לא באמצעות חקיקה יש את כל הזכות שבעולם לעתור לבג"ץ ולדון בעניין. אבוי לנו אם במדינה דמוקרטית לא היה ניתן לעתור כאשר הסכם לא עובר באמצעות חקיקה .
      אותי אישית זה לא מעניין מה דעתה של מרים נאור כי היא לא היתה בהרכב השופטים אבל משפט אחד שלה סיכם את הכל

      "משילות משמעותה לא רק יכולתה של הממשלה של היום להגשים את שאיפותיה ומדיניותה, אלא שימור יכולתן של ממשלות עתידיות להפעיל את סמכויותיהן בבוא היום"

  7. ועוד 2 החלטות בג"ץ שעלו בחיי אדם:

    מניעת חישוף אזור ציר פילדלפי, שעלה במותם של עשרות חיילי צהל.

    מניעת גידור צומת גוש קטיף, שעלה ברצח משפחת חתואל.

    ונאור עדיין בטוחה שהשמש זורחת מאחוריה.

    1. ועוד אחת: הרכב בראשות השופטת מרים נאור הקל בעונשו של הרוצח שליסל והפחית כשנתיים ממאסרו. אלמלא כן, שירה בנקי ז"ל היתה נמצאת עדין ביינינו חיה ושלימה.

  8. עקיבא ביגמן, מילים בסלע. מכתבך לנשיאת בית המשפט העליון הגב' מרים נאור נכונים ואמיתיים, צודקים וחשובים. הגיע הזמן לחשוב שוב על האקטיביזם השיפוטי שהחל בזמנו של פרופ' אהרון ברק. החלטות בית המשפט העליון הן עם "פזילה" שמאלה. לא בכדי נקעה נפש העם מבית המשפט העליון. יש לשים לזה סוף.

  9. וואהו, ד-ב-ר-י-ם כ-ד-ו-ר-ב-נ-ו-ת ללא כחל וסרק. מאמר אמיץ ישר ומנומק.

  10. שאלה לעקיבא ביגמן, האם המאמר המופנה לגב מרים נאור נשלח אליה? ואם ידוע לך שהיא נחשפה למאמר זה? או אולי זה יהיה ראוי שישלח אליה על ידי אחד הקוראים? הערכתי שהגב אינה מן הגולשים לאתר זה אולי גם מסיבת נטיותיה וחבל מאוד שלא תחשף לשעור המאלף בדמוקרטיה שבמאמר זה. נראה לי שזה בדיוק מה שחסר לה וגם בדיוק מה שיוסיף לה.

  11. "כשאת אומרת שבית-המשפט בסך הכל פועל כ"שוטר תנועה דמוקרטי", אני חושב שראוי לשאול : ולאן בדיוק הוא מכוון את התנועה הדמוקרטית ? מפני שנראה שהוא מכוון אותה אל חניון בית-המשפט ובו מתרכזת כל העוצמה השלטונית. והאמת היא שזה לא נראה לי מקום דמוקרטי במיוחד."

  12. אם יש בי פחד, הוא הפחד ממי שטוען שמגן עלי אבל מהווה את קודקוד המערכת המשפטית-משטרתית, שנראית לי הבעייתית מכל המערכות כיום, במדינה. אעם יש בי חשש כיום, החשש הוא שמא הציבור, מתוך שרוחש הוא עדיין כבוד למערכות המשפט, יאמין שיש לנו בכלל מערכת משפט משובחת. אם יש משהו שהיתי מצפה יותר מכל מהנבחרים שלנו, זה לעשות, כעת עכשיו, מהפכה משפטית. כל חוק יסוד, יבחן מחדש, ומעמדו יקבע כחוק יסוד, רק משיתקבל ברוב מוחלט. שיריון חוק לא יכול להיות יותר מאותו רוב שקיבלו. במסגרת אותה מהפכה, תוקם משרה אזרחית שכל תפקידה זה לוודא את תקינות המשטרה והפרקליטות הרגילים. לצורך כך, כמו חבר מושבעים בארה"ב, אך עם סמכות שופט-חוקר, אזרחים, מרביתם משפטנים, יגוייסוי למערכת ויקראו לתקופות "מילואים", בהן יבדקו את המשטרה, את הפרקליטות, את התנהלות השופטים. נראה לי אסון רבתי, שיש גופים שמרגישים שהם חסינים לביקורת אקטיבית. כך המשטרה שמוכיחה חדשות לבקרים עד כמה היא גרועה, כך פרקליטות שיכורת כוח, רודפת על רקע אידיאולוגי, ומסרסת כל מדינאי, כך בית המשפט, שדבריו רוממות מעשיו בפועל, בדרגים נמוכים יותר, הפוכים בתכלית, ובדרגים הגבוהים- מעשיו שלו, רחוקים מהצהרותיו ("אדוני יביא בחשבון שאם לא יסלק עתירתו יכול שיפסקו נגדו הוצאות כבדות"- דקלום מקובל מאד בעליון, שעה שמישהו עותר, או מערער, במטרה להפחיד מפני התוצאות כדי שלא להפיל עומס על כבודם). הדברים הנ"ל – בקצה המזלג, כפי שגם הכותב יודע ויותר ממני. המציאות קשה מכל דימיון. מפחידה. דעתי שזו דמוקרטיה מתאבדת. מדינה מתפוררת, כאשר את כתר האשמה ניתן לתלות, ללא ספק בעיני, בבתי המשפט, ובזרועות האכיפה. אכיפה בררנית, גבהות לב, אטימות, שיכרון כוח, ניתוק, ושחיתות מסוג מיוחד (האם כשמופיע בפני עליון, עו"ד צמרת, ובנו של העליון מעוניין להתקבל להתמחות במשרד טוב- יש לזה השפעה לגבי סיכויי עו"ד הצמרת? האם, בפני עו"ד עם שם, מתכופפים שופטים מחשש מוצדק? האם כששופטים דורשים מהאזרח להעזר בחוות דעת יקרות -שכן לא יעלה על דעתם להתאמץ וללמוד נושא וחומר- הם מביאים בחשבון שהצדק מנצח, רק כשהחמאה בצד שלו, ורק עם הנאשם מיליונר?- כאשר למעשה, מי שיכול לממן עו"ד צמרת, וחוות דעת יקרות, דווקא בהנתן עובדה כלכלית זו, מעורר אצלי ספק לגבי מקורות המימון שלו, ומכאן ערעור תחושת צדקתו ולא ההיפך)…. כל אלה דברים, בזעיר אנפין. בשפה רפה, מתוך רצון שלא להתלהם. העובדות חמורות הרבה הרבה יותר, וכל מי שירצה, יקבל -ולא רק ממני- הנמקות לכל הנאמר כאן, בעובדות. המצב חמור הרבה יותר ממה שנדמה. בית המשפט הגבוה (והוא אינו עליון, אם יורשה לי, וזו לא רק סמנטיקה), נושא באחריות של ראש הפירמידה, לכשל העמוק, של כל מערכת המשפט והאכיפה בישראל. כשל שגורם לנו להיות מדינה בלתי דמוקרטית בעליל. צריכה להיות כאן מהפכה של ממש. אישית אני מאמין, שיש מנהיג אחד, שיכול לעשות זאת. הוא צריך להווכח שהציבור מעוניין ותומך בו. אין כמו ראש הממשלה המכהן, כמי שיכול להביא לשינוי מעמיק, יסודי, להצלת המדינה, בתחום זה. אני קורא לו להתגייס. הלוואי וכולנו נבין, עד כמה הכרחי, עד כמה הוא המתאים, ועד כמה, זו השעה -ואחריה מי ישורון.