כולנו אשמים חוץ מגורודיש ומיטלפונקט

ההצגה ‘גורודיש’ היא קדימון למסרים של אילנה דיין ומצ”ח: אילו לא היינו כולנו רוצחים, אנסים ושודדים, אולי לא היו הדברים מעולם. ביקורת מאוחרת ואקטואלית על כתב האישום של הלל מיטלפונקט

נתן דטנר בתפקיד גורודיש. צילום מסך מיו-טיוב

קטסטרופות אף פעם לא מתרחשות בשל טעות של אדם אחד בלבד. במלחמת יום כיפור כמעט כולם טעו – מראש הממשלה ודרומה, עד מפקד אוגדת סיני. בין אלה לראש אמ”ן האלוף אלי זעירא, שדחה את כל הסימנים המעידים והתעלם מנורות האזהרה המהבהבות בשלל צבעים, יש מקום מיוחד. הייתה לו ‘קונספציה’: המלחמה לא תפרוץ. ראש הממשלה גולדה מאיר שגתה כאשר לא העריכה נכונה את אזהרתו המפורשת של המלך חוסיין כשבוע וחצי לפני המלחמה; דדו הרמטכ”ל לא הכין את הצבא כיאות; שר הביטחון משה דיין הטיל את כובד משקלו נגד מכת-מנע ולא שידר יציבות וביטחון בחזיתות; מפקדי אוגדות המילואים אריאל שרון ואברהם אדן (ברן) ניהלו מלחמות גנרלים מול אלוף הפיקוד שמואל גונן (גורודיש). וגורודיש איבד את העשתונות, ונכשל לחלוטין כמצביא.

“הוא במקרים רבים מאוד איבד את השליטה על עצמו. היחס לקצינים, לאנשים שהיו בחמ”ל, לא אִפשר לאף אחד למלא את תפקידו”, העיד לאחר המלחמה סגנו, תא”ל אורי בן ארי, שתיאר “פחד לעשות דבר הקטן ביותר… מניעת כל אפשרות של קצין מטה לבטא את דעתו בצורה חופשית. למעשה נמנעה, כתוצאה מדרך התנהגותו של האלוף, עבודת מטה כלשהי” (זמן אמת, ברגמן ומלצר, ידיעות אחרונות, 2003, עמ’ 62). בשל תחושת האסון הודח למעשה גורודיש, והרמטכ”ל לשעבר רא”ל חיים בר-לב ירד לסיני כמפקד חזית הדרום; גורודיש שרמז לדדו על כוונות התאבדותיות נשאר לתפקד מתחתיו.

מוועדת החקירה למחזה

שמואל גונן, גורודיש, לחם במלחמת העצמאות, זכה בעיטור העוז במלחמת קדש, והפך לגיבור מלחמת ששת הימים כאשר פיקד על חטיבה 7, שפרצה לסיני בציר הצפוני. הוא מונה לאלוף פיקוד דרום כשלושה חודשים לפני פרוץ מלחמת יום כיפור, והחליף בתפקיד את אריאל שרון, שפרש מצה”ל לטובת החיים הפוליטיים. שרון הגיע למלחמה כמפקד אוגדה 143 של המילואים – ומצא עצמו תחת פיקודו של גורודיש. בעקבות אירועי ה-8 באוקטובר, יומיים לאחר פרוץ המלחמה, איבד האלוף שרון את אמונו בגורודיש וברמטכ”ל רא”ל דוד אלעזר (דדו); שבירת האמון היתה הדדית, והמאבק בין שרון לדרגים הממונים שניסו להדיחו ליווה את המערכה הכבדה וזיהם את ההחלטות המבצעיות בפוליטיקה.

ועדת אגרנט חרצה דין על התנהלותו של האלוף גונן (גורודיש): “לא כל מפקד אמיץ והניחן בתכונות הדרושות בכדי לפקד על עוצבה נמוכה, ניחן ממילא גם בתכונות הדרושות לפקד בהצלחה על פיקוד על-עוצבתי” (דו”ח אגרנט 886 י”ג). גורודיש היה מהמודחים הראשונים בעקבות פרסום תמצית דו”ח אגרנט באפריל 74′. בשנת 1976 פרש גורודיש מצה”ל אחוז תסכול וחרון. הוא שלח ידו בעסקים ונתקע במעבה הג’ונגל של דוכסות אפריקנית; ב-1991 מת מהתקף לב בטרמינל אנונימי של שדה תעופה בינלאומי.

לכאורה, גורודיש הוא בדיוק החומר שממנו עשויים לצמוח מחזות ישראלים מקוריים. אבל הלל מיטלפונקט, הכותב המוכשר, הלך על הקו הצפוי ביותר שמתאר את שמוליק גורודיש כקורבן החברה הישראלית המיליטריסטית חשוכת הערכים: האלוף הגיבור, לפי המחזה, היה בסך הכל בורג במערכת חברתית, צבאית ומדינית זחוחה, מיליטנטית, שוביניסטית. שלא בטובתו הוא לוהק לתפקיד שלא הועיד לו את האוסקר של הציונות, אלא הטיח אותו בריסוק אברים אל קרקע המציאות של אוקטובר 73′. היו אלה טעויות, לפי מיטלפונקט, שאפיינו את התקופה ואת צה”ל והחברה הישראלית כולה. לפחות בהשוואה לד”ר אילנה דיין ועומרי אסנהיים, להלל מיטלפונקט המחזאי נותרה גם קצת חמלה כלפי גיבור מחזהו. אבל אין ספק שמיטלפונקט היה ממגבשי הנרטיב המרשיע כלפי צמרת צה”ל לדורותיה, ותחקירני הטלוויזיה רק העבירו את הקווים בין הנקודות.

ההצגה ממלאת, לכאורה, את הצורך בעשיית צדק היסטורי. כמו רבים מאזרחי ישראל שהתאכזבו ממסקנות ועדת אגרנט, היא שופטת את מי שהוועדה לא העזה לשפוט – הדרג המדיני, ובעיקר ראש הממשלה גולדה מאיר ושר הביטחון דיין.

מוטי אשכנזי ביטא זאת באחד השלטים שהניף במחאתו מול משרד ראש הממשלה בחורף 74′: “סבתא, שר ביטחון כושל שווה 3,000 נכדים הרוגים”.

מערכת הביטחון על שולחן הנאשמים. מימין לשמאל: משה דיין, רחבעם זאבי, שמואל גונן (גורודיש) ואורי בן ארי. צילום: לע"מ
מערכת הביטחון על שולחן הנאשמים. מימין לשמאל: משה דיין, רחבעם זאבי, שמואל גונן (גורודיש) ואורי בן ארי. צילום: לע”מ

זה לא גורודיש, זה אתם

אלא שהלל מיטלפונקט, מחזאי ובמאי ההצגה, לא מסתפק בכך. גולדה ודיין עבורו הם אנשי קש, וגורודיש הוא רק תירוץ כדי להביא לשולחן הניתוחים את הפסיכו-פתולוגיה של הישראליות המתגלמת בדמותו של האלוף הנוקשה. האשמה האמיתית נמצאת, לפי מיטלפונקט, בעקרונות המיליטריזם, קידוש האדמה והאימפריאליזם (לא פחות!) שאפיינו את החברה הישראלית וממשיכים להוות עמוד שדרה בתרבות הישראלית גם היום.

מה כמעט שאין בהצגה ‘גורודיש’? כן, אותה מלחמה, מלחמת יום כיפור. המלחמה נמצאת כל הזמן ברקע, היא המפה, היא השטן והיא האלוהים, אבל מלבד סצנה אחת (המתארת את רגעי המלחמה הראשונים והיא החלשה ביותר בהצגה וילדותית בעיצוב ובמשחק שלה) – היא לא נוכחת. במיוחד בולט הדבר כאשר נזכרים שעל תפקודו במלחמה נשפט גונן והוגלה מהחברה הישראלית ולא בשל יחסו לחלש, המופיע שוב ושוב בסצנות התופסות לפחות מחצית מזמן המסך.

מה יש ב’גורודיש’? הצבת מראה קעורה המגדילה את כיעור הצבא. היא מראה כי מלבד מעשי הגבורה של צה”ל, רבו המקרים של דריסת החייל הפשוט, ניצול חיילות בידי מפקדיהן (המופיע במפורש על הבמה), השפלת אוכלוסיות כבושות וזלזול בנהלים ובפקודות. אם מיטלפונקט היה צריך לומר זאת במילה אחת, הוא היה אומר: היבריס, חטא הגאווה. וכמו בטרגדיה יוונית קלאסית, סוף המתגאה ליפול.

אימת ההתאבדות היא מוטיב חוזר וחורז בעלילה. בסצנה מטלטלת אחד מפקודיו של גורודיש, חייל בשם פרידמן, תולה את עצמו בכלא הצבאי לאחר שעבר התעללות ו”הוצמד” לרשת הסוואה שחויב לשאת על גבו. רוחו של פרידמן רודפת את האלוף במשך כל ההצגה אך הוא מסרב לראות אותה. כדי לכסות על המאורע המביך המתרחש ערב המלחמה, מוכנס במהלך מביש שמו של המתאבד לרשימת הנופלים בקרב. “אנחנו עושים טובה לאבא ואמא של פרידמן, לגורודיש ולעם לישראל”, אומר השליש המזייף את סיבת המוות.

אך ההתאבדות לא מופיעה רק במישור הפרטי. היא מגיעה עד לראש הממשלה, המוזכרת כמי שביקשה לשלוח יד בנפשה ביום השני למלחמה – כעדות מזכירתהּ האישית – ומטפסת לרובד הציבורי בפיו של גורודיש, המשיב לטענות על נסיגת כוחותיו ותוהה “מה הם רצו שיהיה פה, מצדה?!”. מדינת ישראל של מיטלפונקט היא חברה מיליטנטית המקדשת מוות ומוכנה להתאבד בשל עקרונות ארכאיים.

מוטיב חוזר הוא המשחק בין ראייה לעיוורון. לדיין עין אחת, אבל הוא מתמרן את גורודיש, הרואה לכאורה, בפקחות שטנית. לפרידמן, החפ”ש המתאבד, “היה סעיף עיניים” שיכול היה לפטור אותו מן השירות, אבל הוא התעקש ללכת לקרבי. “אל המוות הישרנו מבט והוא השפיל את עיניו”, אמר גורודיש בנאומו במסדר הניצחון של חטיבה 7 בתום מלחמת ששת הימים. אך מי שראה את המוות עין בעין לא השכיל לראות את חייליו החיים.

“היו אלו שנות חיינו הכוזבות”, אומר אחד מגיבורי המחזה. רק הלל מיטלפונקט רואה נוכח הכזב, ובתרגיל במה ישן שולח דמות עיוורת ותמוהה, אום נאג’י (בערבית: אם ההצלה), לפקוח את עינינו. “אתה עדיין לא רואה”, היא אומרת לגורודיש המתוסכל בשוך המאורעות, “אנשים אהבו אותך כי ראו אצלך כל מה שאהבו לראות אצל עצמם. והם שונאים אותך היום כי הם רואים אצלך כל מה ששונאים לראות אצל עצמם”. מיטלפונקט אוהב לראות אצל גורודיש את מה שהוא שונא בחברה הישראלית.

דאס שפראכה דר ורמאכט

שנות חיינו הכוזבות. הנה כזב שההצגה משתדלת לקבוע במסמרות: לאחרונה נעשה אופנתי לחזור על טענה ישנה כי מלחמת יום הכיפורים יכולה הייתה להימנע משום שסאדאת שלח הצעות שלום בתחילת שנות השבעים, אך גולדה ודיין, ביהירותם, דחו אותן על הסף ו”הכריחו אותו” לצעוד בנתיב האלימות.

המקורות שעליהם נסמכת טענה זו הם מפוקפקים (יומני סאדאת שנכתבו מספר שנים לאחר המלחמה, והם סותרים הן את דבריו הפומביים בתקופה הרלוונטית, והן עדויות של בכירים מצרים אחרים המטילים ספק ברצינותם של המסרים ששלח סאדאת); והמחשבה הזו היא אנכרוניסטית (כלומר, נסמכת על פרספקטיבה היסטורית שלא הייתה למנהיגים באתה עת). אך מעבר לכך יש להתבונן במבט מפוכח גם על מצב התודעה של העם המצרי.

סאדאת נרצח, כזכור, באוקטובר 1981 משום שחתם הסכם שלום עם האויב הציוני, וזאת לאחר שהשיג את מה שנראה בעיניים מצריות כ’ניצחון צבאי מזהיר’, ‘השבת הכבוד המצרי האבוד’ וקבלת כל סיני עד הסנטימטר האחרון. האם מישהו מעלה בדעתו כי הנשיא המצרי יכול היה להציב את כף רגלו על מדרגת המטוס בדרכו לישראל לפני “השבת הכבוד”? האפשרות שהכזב הוא יותר מורכב לא עולה על דעת המחזאי: “הם [גולדה ודיין] העדיפו כיבוש על פני שלום”, אומר המחזה, ואינו שונה ממאמרי מערכת בני ימינו. יתכן שבני דורו של מיטלפונקט מעדיפים היום לקעקע את מה שסימלו גולדה, דיין ודדו אתמול: דהיינו, גבורה ויכולת עמידה במערכה כבדה.

בסצנה עקומה מוסרית מיטלפונקט מגדיל לעשות ומייבא לבמה קצין ורמאכט, שאת התרגיל המבריק שביצע במלחמת העולם השנייה ניסה גורודיש, לכאורה, לחקות במלחמת יום כיפור, שלא בהצלחה יתרה. הקצין לא מסתפק בביקורת צבאית מקצועית ומחווה את דעתו על מדינת ישראל הנאבקת על חייה. איך העזתם לחשוב שתוכלו לחקות את הצבא האדיר שלנו, הוא שואל, הרי צה”ל שלכם הוא “צבא קטן, מיליציה”, ואתם “תלויים ברצונם הטוב של האמריקאים”; ולמרות זאת “יש לכם חלומות אימפריאליים”. במילים אחרות: על אף שאיפותיה הנאציות, ישראל לא מסוגלת מספיק ולא עצמאית מספיק כדי להגשים אותן.

אימוץ הראייה של מדינת ישראל כישות אימפריאליסטית, שגזלה את ארצם של הילידים מבטא אידיאולוגיה אנטי-ציונית וזו זכותו המלאה של מיטלפונקט; העברת המסר מפיו של קצין נאצי המטיף לקצין צה”ל היא יריקה בפני הצופים. יש כאלה שאוהבים את זה.

והקהל, כמובן, מוחא כפיים במזוכיזם ענוג. באחת הסצנות מגיחה מאחורי סרקופג גדול, כמו משום מקום, רוחו של פרידמן, החייל המתאבד הרודף אחרי מפקדו המתעלל, וגורמת לקהל לשחרר גיחוך מופתע. לאחר שגיחך עם כולם שמעתי את האיש הצעיר שמאחוריי אומר לבת זוגו: “פרידמן הזה, בשביל הבידור הכניסו אותו”. בידור במיטבו.

יותר מונולוגים ופחות דיאלוג

‘גורודיש’ היא הצגה טובה. היא מעניינת, דינמית, לוקחת סיפור היסטורי ידוע ומאירה אותו מזווית פחות מוכרת ומנסה להגיד משהו משמעותי על המצב. השחקנים עושים עבודה מופלאה, ובמיוחד נתן דטנר (בתפקיד גורודיש), יובל סגל (פרידמן), אלון דהן (אפשטיין, עוזרו אישי של גורודיש) ועידו מוסרי (פחימה).

אולם ‘גורודיש’ איננה מתעלה מעבר למצוינות המקצועית, משום שיש בה יותר מדי דיאלוגים שהם מונולוגים, במיוחד לקראת סופה. היא מאכילה את הקהל לא בכפית אלא בצינור פיטום לגרון, ובסופו של דבר לא מעבירה מסר חתרני אלא מטיחה מסר פלקטי שחביב על האליטות המקומיות (“אנחנו אשמים, אבל לא בדיוק אנחנו אלא הימין המשיחי שונא זכויות האדם”). הקהל ממלא את תפקידו כמו השיעים בחג העשוראא’: הוא מתענג על הצלפות הכאב המוטחות בו. אם לסכם בפרפראזה קלה: אנחנו מגש הכסף שעליו נתן הלל מיטלפונקט לגורודיש את זיכויו המוסרי.

גורודיש, תיאטרון הקאמרי (140 דקות). מחזאי: הלל מיטלפונקט. במאי: הלל מיטלפונקט, 2014 (1993).

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

2 תגובות למאמר

  1. אני חושב שאתה עושה הנחות למיטלפונקט. לדעתי מה שהוא מנסה להגיד בסצינה שבה הוא משווה את ישראל לגרמניה הנאצית זה שלמרות הדמיון באידאולוגיה, ישראל פשוט לא מספיק מפותחת כדי להיות מדינה נאצית. כלומר הסיבה שישראל לא הצליחה לעשות לערבים את מה שעשו הנאצים באירופה, אינה אידאולוגית אלא פרקטית: החברה הישראלית אינה גדולה, חזקה ומוכשרת מספיק כדי לבצע את הפשעים שבצעו הגרמנים. השנאה של מיטלפונקט לציונות כ”כ עמוקה שהוא חושב שאפילו הכינוי “נאצית” תהיה מחמאה בשבילה. אין ספק שיש כאן הליכה של צעד אחד רחוק יותר מעבר לכל מחזה אנטישמי מהשורה.

  2. תיקון עובדתי אחד קטן: הנשיא סאדאת לא נרצח בגלל חתימת הסכם השלום עם ישראל. זוהי פרשנות ישראלית אגוצנטרית שדוחפת אותנו למקום אליו אנחנו לא שייכים. שנה אחרי הרצח שמעתי ממצרי אינטליגנטי פרשנות אחרת לגמרי: סאדאת נרצח בגלל שחיתות אישית ומשפחתית ולא בגלל איזשהו נושא שקשור למדיניות החוץ והביטחון של מצרים. בהמשך הבנתי שזוהי הדעה הרווחת במצרים, בניגוד למה שאנחנו מאמינים, כאמור – בגלל האגוצנטריות החולנית שלנו.