מדוע נכשלה ההפיכה בטורקיה

הקושרים פעלו על פי הספר וכיוונו את מאמציהם לתחנות טלוויזיה. אבל במדינה מודרנית מתוחכמת, עם חברה אזרחית תוססת והמוני משתמשי טוויטר ופייסבוק, קשה מאוד לחסום את התקשורת ולחולל הפיכה

ארדואן קורא לתומכיו לצאת לרחובות באמצעות אפליקציית 'פייסטיים'. צילום מסך

הכותרות על ההפיכה הצבאית הכושלת שפרצה אתמול בטורקיה הכו בהלם לא רק את הציבור הרחב בישראל ובמדינות המערב, אלא גם רבים מהמומחים. בערפל המידע הסותר שהגיע אלינו מכלי התקשורת השונים, שחלק גדול ממנו מוטה ומסולף על ידי בעלי עניין שונים, קשה עדיין לדעת מה בדיוק התרחש באנקרה ובאיסטנבול ביום שישי ובשבת, 15 ו־16 ביולי 2016.

ככל הנראה, קבוצה קטנה יחסית של קצינים שמרכז כוחם היה בחיל האוויר, השתלטה על מפקדת הצבא באנקרה ולקחה בשבי את הרמטכ”ל, גנרל הולוסי אקר. קושרים אחרים תקפו את מטה המודיעין הלאומי ומפקדות משטרה. מוקד ההפיכה השני היה באיסטנבול. טנקים וכוחות רגלים השתלטו למספר שעות על שדה התעופה ‘אטאטורק’ בקצה החלק האירופי, וחסמו את הגשרים על הבוספורוס שמקשרים בינו ובין החלק האסייתי. כוחות צבא כבשו גם את כיכר טקסים, לב המרכז השוקק של איסטנבול, ואת תחנות הטלוויזיה TRT ו-CNN TURK. אחת התמונות הדרמטיות של הלילה הייתה זו של קריינית החדשות של TRT, טיג’ן קאראש, מקריאה את הצהרת המורדים כמי שכפאה שד, ככל הנראה באיומי אקדח.

ההפיכה התנהלה פחות או יותר “לפי הספר”, מתכון המוכר היטב לכל מי שעיין במדריכים השונים לקושרים ומתכנני הפיכות: השתלטות על כיכרות מרכזיים, גשרים, צירי תנועה ושדות תעופה, ומעל הכול – תחנות הרדיו והטלוויזיה, שמהן מקריאים את “נאום אחרי ההפיכה” המסורתי. הפוטש הנוכחי התאפיין גם בשימוש, חריג יחסית לעבר, בכוחות אוויריים, דבר המרמז על כך שחיל האוויר היה בסיס הכוח העיקרי של המורדים. במהלך הלילה הופצץ בניין הפרלמנט מספר פעמים, כמו גם מתקנים צבאיים עוינים למיניהם.

כבר משלב מוקדם דברים החלו להשתבש. הקושרים ציפו אולי להתעמת עם אזרחים תומכי ארדואן, כפי שאכן קרה, אבל גם האופוזיציה לשלטון ‘מפלגת הצדק והפיתוח’, שמייצגת ציבור גדול אך מפולג של חילונים, כורדים ואסלאמיסטים יריבים, הוקיעה במהירות את ההפיכה. אפילו המפלגה הכורדית השמאלית, שהוכתרה על ידי כמה משקיפים ישראלים כ”רשימה המשותפת” של טורקיה, יצאה “ללא תנאים” נגד הפוטש. במונחים ישראליים הדבר מקביל להצהרת תמיכה ללא תנאי של איימן עודה בבנימין נתניהו בזמן ניסיון הפיכה של אחד מאלופי הפיקוד.

כתוצאה מההתנגדות הרחבה במערכת הפוליטית ובחברה האזרחית, והמערכת המשומנת והממושמעת של מפלגת ארדואן, הציבור לא ציית להוראות העוצר של הצבא ושטף את הכיכרות והרחובות. יחד עם שיתוף פעולה של המשטרה, הדבר גזר את גורל הקושרים, שפיקדו לכל היותר על כמה אלפי חיילים שהתפזרו בפריסה רחבה על פני כמה מוקדים. חיילים שבויים אף נרצחו באכזריות בידי אזרחים זועמים על אחד מגשרי הבוספורוס, ככל הנראה כנקמה על טנקים שדרסו אזרחים וירו בהם בכמה מהמוקדים החמים של המרד.

המדריך למהפכה: לפעול מהר וחזק

באופן טבעי, משקיפים רבים משווים את אירועי ליל אמש למרידות צבאיות קודמות בטורקיה, מסורת מוכרת וארוכת שנים. הצבא השתלט על המדינה באופן פעיל ב־1960, ב־1971, ב־1980 ובמידה חלקית גם ב־1997, כאשר כפה את התפטרותו של ראש הממשלה האסלאמיסט נג’מטין ארבקאן. אולם מלבד הפוטש של 1960, ההשתלטויות הקודמות של הצבא על המדינה לא היו הפיכות צבאיות, Coup D’état, אלא מה שמכונה בקרב אנשי המקצוע pronunciamiento, “הכרזה”, צורה של מרד שהיתה נפוצה במיוחד באמריקה הלטינית (ומכאן המונח בספרדית).

במרידות הכרזה, הצבא כולו מתמרד נגד הממשלה ביוזמה של שדרת הפיקוד הבכיר, ולכן הן יותר קלות ופשוטות לביצוע, במיוחד נגד ממשלות שלא עומד לרשותן כוח צבאי אלטרנטיבי דוגמת הס”ס הנאצי או משמרות המהפכה האיראניים. במקרים הקודמים בטורקיה, מרידות הכרזה קלאסיות, הצבא כולו הפעיל את כל משקלו נגד הממשלה, באופן שהפך את מצבה לחסר תקווה. לעומת זאת, הפיכה צבאית מוגדרת כניסיון של סיעה מסוימת בתוך הצבא להשתלט על המוסד כולו, ודרכו על המדינה. ברוב המקרים, הפיכות צבאיות לא מנוהלות על ידי הפיקוד הבכיר אלא על ידי קצינים מדרג שני, שלישי או רביעי, לפעמים בשיתוף פעולה אקטיבי או פסיבי של כמה מהגנרלים הבכירים.

הפיכות צבאיות, מעצם טבען, הרבה יותר קשות לביצוע ממרידות הכרזה, משום שהקושרים חייבים לשמור על סודיות מוחלטת גם מעמיתיהם ולצפות להתנגדות חמושה של חלקים אחרים בצבא בעת הביצוע. לכן, כאשר שמעתי את ארדואן וראש ממשלתו מתראיינים בתקשורת זמן קצר מאוד לאחר הדיווחים הראשונים על ההפיכה, ניחשתי מיד שהמרידה בצרות. כדי שהפיכה צבאית תצליח, היא חייבת לנטרל את מוקדי ההתנגדות העיקריים ולהשתיק את יריביה במהירות הבזק, לפני שיצליחו לארגן את כוחותיהם למתקפת גומלין. וארדואן הצליח גם הצליח: ההמונים יצאו לרחובות ושיבשו את ההפיכה, בעוד שהמשטרה וכוחות צבא לויאליים כיתרו את המורדים, כינסו אותם בכיסי התנגדות מתוחמים ופרקו אותם מנשקם. לאסונם הרב, הקושרים לא שלטו אפילו בחיל האוויר כולו. לפי הידוע לנו, היה זה מטוס F-16 שהפיל מסוק מורד, שעליו היו ככל הנראה כמה מראשי ההפיכה.

המורדים, שלרשותם עמד זמן מוגבל ביותר, לא הצליחו ליישם את העיקרון המרכזי שאמור להנחות את רוב המבצעים הצבאיים, ועל אחת כמה וכמה ניסיונות הפיכה: מכה מקדימה במקסימום עוצמה על מרכז הכבידה של האויב. באסטרטגיה מודרנית, “מרכז הכבידה” מוגדר כנכס שהשמדתו תסב לאויב את הנזק הרב ביותר. זהות מרכז הכבידה משתנה לפי הנסיבות. במלחמות קונבנציונליות מדובר בדרך כלל בעיר הבירה, בכוח הלוחם העיקרי של היריב, או בנכס כלכלי־תעשייתי שאין לו תחליף. בהפיכות צבאיות, מרכז הכבידה הוא לרוב הממשלה העוינת או המנהיג הכריזמטי.

יש לתעדף מהלומת מחץ על מרכז הכבידה מעל ומעבר לכל מטרה אחרת, מפני שכל דקה שעוברת (לפעמים ממש כך, באופן מילולי) מפחיתה את סיכויי הקושרים להצליח. ככל שהמרד “נתקע”, כך סביר שהממשלה תנצל את יתרונותיה ותגייס חיילים או אזרחים, וגנרלים “מתנדנדים” ייטו באופן טבעי לטובתה. כישלון הקצינים האנטי־נאציים ב־20 ביולי 1944 להתנקש באדולף היטלר, למשל, היה אחד הגורמים העיקריים שהובילו להתמוטטות המרד, אם כי הקושרים החמירו את מצבם בהיסוסים ועיכובים לא נחוצים גם לאחר מכן. ב־2009, לעומת זאת, הצבא של הונדורס הצליח לסלק במהירות את הנשיא זלאייה מהמדינה, “קבע עובדות בשטח” וביסס את המרד חרף התנגדות הציבור הרחב.

ה’פייסטיים’ ניצח את הטנק

במקרה של טורקיה, כמו בגרמניה הנאצית ובהונדורס, מרכז הכבידה היה ללא צל של ספק הנשיא ארדואן. אם הקושרים, כפי שנראה, רצו לבלום את התהליך שארדואן מוביל, חיסולו היה אמור להיות מטרה ראשונה במעלה. חיסול מרכז הכבידה הארדואני היה מטרת זהב, גם מפני שהוא היה מספק הישג בלתי הפיך. אפילו אם הקושרים היו נכשלים בסופו של דבר, קשה להאמין שה־AKP הייתה מצליחה לשמור על כוחה לאורך זמן ללא מנהיגה הכריזמטי. חיסולו של ארדואן היה מספק גם תירוץ לגנרלים בכירים, שאולי ישבו על הגדר, להשתלט על המדינה “כדי לנהל את מצב החירום עד לבחירות”.

אולם נראה שהקושרים תיעדפו את המטרות שלהם באופן לקוי, והעדיפו לתקוף את מרכז הכבידה הלא נכון: גשרי הבוספורוס ותחנות הטלוויזיה. “כיבוש מתקני התקשורת תחילה” הוא עיקרון מקודש כמעט בתחום ההפיכות הצבאיות, שהוטעם חזור והדגש על ידי תיאורטיקנים קלאסיים כמו קורציו מלפארטה ואדוארד לוטוואק. אולם ההוגים הללו, שכתבו את ספריהם לפני עשורים רבים, כיוונו לדיקטטורות ריכוזיות עם חברה אזרחית רדומה, שאזרחיהן הוזנו על ידי מספר מוגבל של תחנות תקשורת. במדינות כאלו, מי ששולט באמצעי השידור הופך לבעל הבית. אולם טורקיה היא מדינה מודרנית מתוחכמת, עם חברה אזרחית תוססת ואחוז ניכר של משתמשי טוויטר, פייסבוק ורשתות חברתיות אחרות. בחברה כזו, בלתי אפשרי לחסום את כל התקשורת במהירות. ארדואן, למשל, הצליח להתראיין דרך אפליקציית ‘פייסטיים’ בטלפון הסלולרי, ואפילו חלק מהשדרנים בתחנות שנכבשו דיווחו דרך הטלפונים הסלולריים.

המידע שזרם אפשר לחברה האזרחית להתארגן במהירות נגד ההפיכה, בעוד הקושרים נמנעים מקביעת עובדות בשטח ומבזבזים את זמנם על מטרות משניות. ואכן, המסוקים שלהם הנחיתו חיילים במלונו של ארדואן במרמריס שעות לאחר שעזב את המקום והמריא לכיוון איסטנבול. בלי מידע מדויק יותר קשה לדעת את הסיבה לכך, אבל בין אם הכישלון נבע מתפיסת עולם מיושנת, תיאום לקוי או מודיעין גרוע, הוא גזר ככל הנראה את גורלם של הקושרים. יחד עם המוני אזרחים זועמים, מערכת פוליטית עוינת ונשיא כריזמטי פעיל, כוחות הצבא העיקריים פנו כנגד הקשר ומחצו אותו.

בשעה זו עדיין קשה לדעת מה יהיו ההשלכות של כישלון ההפיכה, אבל דבר אחד ברור: המרד הכושל הגיע לארדואן כמתנה משמיים – דבר שהוא עצמו הודה בו ללא בושה. הנשיא ניצל את ההזדמנות להגביר את קצב הטיהור של מתנגדיו בצבא ובמערכת המשפט, רובם ככל הנראה חפים מכל קשר להפיכה. בכמה שעות הספיקו בעלי בריתו של ארדואן לפטר יותר מ־2,000 שופטים. כמו נאצר בשעתו, מפלגת הצדק והפיתוח תנסה לנצל את המומנטום כדי לבצר את שלטונה, ואולי גם להעביר חוקה חדשה שתשליט אותה על המדינה באופן סופי. כרגע, עם נפילתו של הצבא, לא נראה שיש מי שיכול לעצור את ארדואן, חרף גל הטרור והעימות הנמשך עם דאעש מחד והמחתרות הכורדיות מאידך. אולם הפוליטיקה הפכפכה. יש לזכור כי המנצח של היום עלול למצוא את עצמו במשבר בלתי צפוי מחר. עתידה של טורקיה, קודר ככל שייראה, עדיין לוט בערפל.

____________________

 ד”ר דני אורבך הוא היסטוריון צבאי באוניברסיטה העברית. מהדורה חדשה ומורחבת של ספרו ‘ואלקירי – ההתנגדות הגרמנית להיטלר’, תראה אור בנובמבר 2016. עוד ממאמריו אפשר לקרוא בבלוג שלו, הינשוף

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

12 תגובות למאמר

  1. כל התסמינים מעידים על כך שניסיון “המהפכה הצבאית” לכאורה בטורקיה אינו יותר מהצגה פוליטית שאורגנה על ידי משטר ארדואן במטרה לחסל את שאריות העצמאות החילונית של הצבא ולהפוך את המוסד החזק ביותר ברפובליקה של אתא-טורק לסמרטוט כנוע לרגלי הכוחות האיסלמיסטיים, בדומה למצב באיראן. על פי הדיווחים מטורקיה, ההפיכה תוכננה על ידי חובבנים, בוצעה על ידי חיילים שלא גילו כל רצון להצליח, ודוכאה על ידי אזרחים לא חמושים ושוטרים שפשוט הקיפו את הטנקים ופרקו את החיילים מנשקם. זו אינה התנהגות של כוח צבאי שמנסה לחולל מהפך שלטוני, ובמיוחד לא של צבא קשוח, מנוסה בהפיכות ובמלחמה בטרור, שמעולם לא היסס להפעיל כוח נחרץ מול אזרחים. הפרטים המגיעים מטורקיה לא מצליחים להסתיר את התפרים הגסים של ההצגה הלא משכנעת. באיסטמבול נעצרו הטנקים על הגשר, בלי לנסות לתפוס נקודות שליטה נוספות בעיר ובלי להשתלט על מוקדי התקשורת והתעופה. כשאזרחים לא חמושים התקהלו משני עברי הגשר, החיילים נכנעו בלי התנגדות – וכנראה גם בלי מפקדים שיודעים מה מטרות התרגיל. באיזמיר מטוס יחיד תקף בצורה לא משכנעת מבנה שאינו מטרה שילטונית, פיספס והופל. אפילו בסוריה הצבא מצליח יותר בהשגת מטרותיו – והצבא הטורקי הוא אחד מעשרת החזקים בעולם. לא יעבור זמן רב עד שיתברר כי בראש המהפכה האומללה עמדו פובוקטורים של השלטון, שהכשלון לכאורה היה מתוכנן, שההתנהגות המביכה של החיילים הייתה מוכתבת בתסריט ושארדואן שמר כל הזמן על קור רוח כי ההצגה התפתחה בדיוק כפי שהבמאי קיווה להשיג. הוא לא חשש לחזור לאיסטמבול, למרות ששדה התעופה היה צריך להיות היעד הראשון של המורדים, לצאת אל המצלמות ולדבר לקהל – שבמקרה של הפיכה אמיתית היה מהלך מסוכן. עכשיו, לאחר ש”הוכח” שצמרת הצבא “בגדה בדמוקרטיה” (התבטאות של ארדואן) הוא יכול להתחיל במסע טיהורים עמוק שירסק את בסיס הכוח שיכול לעמוד בדרכו (כפי שסטאלין עשה לצבא האדום ב-1937), להציב בראש הכוחות המזויינים את נאמניו הכנועים, לשנות את החוקה (שמחייבת את הצבא לשמור על משטר דמוקרטי-חילוני בטורקיה) ולחדש את הסולטנות המוסלמית כשהוא עומד בראשה (תחליף עותומאני לחזון הערבי של חידוש החליפות). וכל השאר הם רק אפקטים תיאטרליים שנועדו לזרות חול בעיני העיתונות, הטורקית ועוד יותר מכך העולמית, לנטרל את ארה”ב – קרי הרי לא נחשב לדיפלומט כוחני שמסוגל להוביל מהלכים משמעותיים מול שליטים חצופים (אסאד, פוטין, חמינאי, קים ג’ונג-און) – ולבלבל את מנהיגי אירופה, שכרגיל ישמחו להאמין שיורד גשם בקיץ, רק לא מטחי יריקות של תחמן חסר מעצורים.

    1. כבר יש לארדואן רשימה של כ- 2800 שופטים, שהוא מעוניין להדיח. מתי בדיוק הוא הספיק להכין את הרשימה הזאת? אה, כן, והמורדים הפציצו את בית-המלון בו שהה ארדואן – אבל רק חמש דקות לאחר שהוא יצא משם.
      אכן הפיכה צבאית נוחה להפליא… וכמו שהרומאים נהגו לשאול – cui bono?

    2. התשובה הטורקית לשריפת הרייכסטאג של 1933 בגרמניה.

  2. כדי לבסס את שלטונו.
    לא היה שום דבר רציני באמת.

  3. ההפיכה בטורקיה נכשלה משום שהמורדים לא הרגו את ארדואן מיד בהתחלה.

    1. אני אופתע מאד אם תיאוריות הקונספירציה על ביום ההפיכה בידי ארדואן יתבררו כנכונות. ההפיכה הזאת היתה רוויה בדם: מבני ממשל הופצצו, אזרחים נרצחו בידי חיילים וחיילים נרצחו בידי אזרחים. ארדואן נהנה מפופולריות יחסית גבוהה, השיג בהדרגה את מטרותיו והתגבר על רוב הקשיים בדרך לדיקטטורה. במצב כזה, מדוע לביים אירוע כזה, שיכול לצאת משליטה במהירות אדירה ויכול להשתבש במיליון דרכים, שלא לדבר על הסכנה לגילוי המזימה? לרוב, הניסיון ההיסטורי מוכיח שיש מעט מאד קונספירציות מהסוג הזה, בוודאי שבקנה מידה גדול. סביר להניח שארדואן לא תכנן את ההפיכה, אבל הוא בהחלט מנצל אותה להשיג מטרות מרחיקות לכת, בעיקר טיהור המעוזים האחרונים של יריביו.

    2. רצון לקבוע עובדות בשטח לפני חילופי השלטון בארצות הברית יכול להיות טיעון בעד הקונספירציה. גם לי אישית קשה להאמין שהכל היה הצגה מבוימת אבל לא אופתע אם ארדואן נתן לכיסי התנגדות לתסוס קצת. למרות שסביר שגם הוא לא תכנן התפרצות כל כך אלימה (אני לגמרי מנחש, אבל אם כבר עוסקים בקונספירציות אז מותר למתוח גבולות).

    3. יתכן שארדואן באמת שיער שתהיה איזו התקוממות, אבל לא את ממדיה. מה שנראה לי די ברור, שהאירוע לא היה “מבויים”, מבחינה זו שהקצינים היו עושי דברו של ארדואן. מתו שם אנשים. אף אחד לא יסכים למות בשביל הצגה. דרך אגב, גם ברייך השלישי הסתובבו כמה תיאוריות קונספירציה שנסיונות התנקשות כאלו ואחרים בהיטלר היו פרובוקציות של הגסטפו על מנת להוכיח את נחיצותו. כולם עד אחת היו שגויות וחסרות בסיס.

    4. מסכים עם זה. קונספירציות, ומהלכים פוליטיים בכלל למיטב התרשמותי, בדרך כלל לא מתוזמרים מראש. מה שקורה זה שה”מתכנן” מזהה פוטנציאלים שונים ונותן להם להבשיל ואז רוכב עליהם כשהם מתפרצים. אני לא מכיר את הפרטים בנוגע לניסיונות ההתנקשות בהיטלר אבל אם הייתי מחפש שם משהו קונספירטיבי הייתי מתמקד בהעלמות עין מסיכונים אפשריים ולא בתכנון מהיסוד.

  4. עשו טועת גורלית. פעלו ע”פ הספר הלא נכון. הקושרים נגד היטלר לא הצליחו לצערינו, אבל ידעו שצריך קודם לחסל אותו ואחר כך להפיל את המשטר.
    האלה לא עצרו ולא חיסלו את המנוול ופעלו כמו שקודמיהם פעלו בשנים הקודמות נגד ממשלות לא רצויות, אבל פחות נפשעות כמו זאת של הסולטן החדש.
    היה עליהם להיות יותר החלטיים ולרות אש חיה וממיתה בחלאות שיצאו לרחובות וגם ברמטכ”ל הארדואני.

  5. ממש לא רואה הכרח להרוג את ארדואן. בכל ההפיכות המוצלחות במצרים בשנים האחרונות לא נהרג אף מנהיג, מובארק ומורסי וטנטאווי עדיין איתנו.

    ברור שאם בשורה התחתונה עמדו לרשותם רק כמה אלפי חיילים אז לא היה להם שום סיכוי, נקודה, ואולי זאת הסיבה שארדואן, על אף המודיעין המוקדם, העדיף לתת להם לבצע את מהלך הפתיחה ואח”כ לנצל אותו עד תום כדי לבצע תוכנית מגירה לטיהורים המוניים.