ללא קולותיהם של אנשי אקדמיה מימין ושל חוקרי התחום, בלי אף מילה כמעט על הטרור הפלסטיני, ועם התמקדות במיעוט קטן וקולני כדי להכתים ציבור שלם – 'המתנחלים' הוא סרט בעייתי ומגמתי
לא בלב שלם אני כותב על 'המתנחלים', סרטו החדש והמדובר של הבמאי שמעון דותן. הסרט מציג תמונה פשטנית וחלקית של מציאות מורכבת, ואין לי עניין להיות שותף בהפצתו. עם זאת, פרסומו של הסרט יוצר צורך בבקרת נזקים – לא רק בחוץ אלא בעיקר מבית.
שמעון דותן, יוצר דוקומנטרי ישראלי מנוסה החי בניו־יורק, יודע לעשות סרטים. בין צילומים מרהיבים של הרי יהודה ובין קולו המאוזן והמשכנע הנשמע ברקע, הוא כורך סיפור מרתק על מחויבות חסרת פשרות, על אהבת הארץ ועל אמונה בצדקת הדרך ובאל שבשמיים.
הסרט עוקב אחר תנועת המתנחלים מראשית דרכה ועד ימינו אנו. הסיפור מתחיל ב־27 בספטמבר 1967, ביום שבו קבוצה קטנה של יהודים חולמים החליטה להקים מחדש את קיבוץ כפר עציון שנחרב במלחמת העצמאות. חמישים שנה מאוחר יותר, והנה התגבש החלום למפעל עצום של יישובים ומאחזים – ביתם של למעלה מ־400 אלף מתיישבים ביהודה ושומרון.
דמויות המפתח הם ראשי גוש אמונים, בהם דניאלה וייס המכונה כיום "האמא של נוער הגבעות", הרב משה לוינגר ז"ל, מאבות היישוב היהודי בחברון, והרב יואל בן־נון ממייסדי ישיבת הר עציון. לצדם מוצגות ממשלות ישראל שנתנו חיים למפעל בדרכים שונות; מהעלמת (או קריצת) עין של ממשלות השמאל בהובלת רבין ופרס, ועד עידוד גלוי ויישום אגרסיבי בידי ממשלות הימין בהובלת בגין ושרון.
בלי חרדים, בלי חילונים
אבל קיימת בעיה עם הסרט. לא כל־כך עם המציאות שהוא מציג, אלא בעיקר עם ההֶקשר שהוא לא מציג. הסרט חושף בעיקר את המיעוט הלוחמני, לעתים המשיחי, של תנועת ההתנחלות, זה שפורע חוק ומתמרן את המערכת. כך למשל שרה נחשון מחברון, שבאישון לילה ובניגוד לאיסור ממשלתי קוברת את בנה בבית העלמין העתיק בחברון, ובכך כופה על הצבא לשבת שם באופן קבע ולאבטח את היישוב היהודי בעיר האבות. או יוסי פרומן מהיישוב תקוע, שפותח את הסרט בקריאת "שמע ישראל" אל מול גבעות טרשים במדבר יהודה.
מה שחסר הוא סיפורו של המתנחל הממוצע – המשפחה החילונית שעברה למעלה אדומים, או הזוג החרדי הצעיר שרכש בית בביתר עילית לטובת איכות חיים וחיי חברה משופרים. שני המגזרים הללו מרכיבים יחד שני שליש מאוכלוסיית המתנחלים. חסרים גם סיפוריהם של אלפי נציגים מתונים מהמחנה הדתי־לאומי, מאפרת ועד אלקנה, מאלון שבות ועד אריאל, שאמנם הלכו בעקבות האידאולוגיה והלב, אך נשארו נאמנים לערכי שלום ודו־קיום.
הסרט מתמקד בהסבר הדתי להתיישבות יהודית במרחבי ארץ האבות – ההצדקה האלוהית. דברים מסוג זה נשמעים מפי אנשי ימין מובהקים כמו הרב מנחם פליקס, מראשי גוש אמונים, או העיתונאי מוטי קרפל, ממקימי תנועת 'מנהיגות יהודית'. אבל חסר הֶקשר היסטורי, לא תנ"כי, של יישוב יהודי רצוף ביהודה ושומרון לאורך 3,000 שנה. אין התייחסות לאלף שנות ריבונות או אוטונומיה יהודית בארץ ישראל ובכלל זה יהודה ושומרון, ולכך שבכל תקופה אחרת הייתה ארץ ישראל קולוניה הנשלטת מרחוק על ידי גורם זר. בעולם שניזון מתקשורת לא מפרגנת, לעתים אף עוינת, כלפי מדינת ישראל, ההֶקשר ההיסטורי הוא קריטי להבנת המורכבות של מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון.
הסרט מציע פרשנות שטחית ולא מדויקת של אמנת ז'נבה הרביעית בנוגע לאי־חוקיותם של היישובים ביהודה ושומרון. הוא גם מייחס חשיבות מופרזת לדו"ח המאחזים הבלתי מורשים של טליה ששון. הוא לא מספק ניתוח הוגן ומעמיק של החוק הבינלאומי הנוגע לשטחי הגדה ולמפעל ההתנחלויות. הוא לא מתייחס למסמכים מכוננים כמו המנדט הבריטי של 1922, או להחלטת מועצת הביטחון 242 של 1967 בעניין השטחים הכבושים. וכמובן, אף לא מילה אחת על הדו"ח הממשלתי של השופט אדמונד לוי הסוקר את מעמד הבנייה באזור יהודה ושומרון.
אנו שומעים על טרוריסטים יהודים, כאלה שספגו גינויים חריפים מימין ומשמאל, דוגמת ברוך גולדשטיין ויגאל עמיר. אנו מתוודעים להסתה של יהודים בודדים – אכן מסוכנת ובלתי נסלחת – אך לא מייצגת את מרבית המתיישבים. אולם אין כמעט מילה על גל הטרור הפלסטיני בעקבות הסכמי אוסלו, על פיגועי ההתאבדות הקטלניים של האינתיפאדה השנייה, או על אלפי רקטות שנורו מעזה לעבר מרכזי אוכלוסייה בישראל. כך גם בנוגע להסתה הפלסטינית במסגדים, בתקשורת, בבתי הספר ובגני הילדים, הקוראת לרצח יהודים ולהשמדת ישראל.
אנשים טובים, מעשים רעים
את הטיעונים נגד ההתנחלויות מציגים בסרט בעיקר אקדמאים משמאל – חוקר דת, פרופסור למחשבת ישראל ולפילוסופיה, ופרופסור לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה. אין זכר לאקדמאים ימניים או לחוקרים בתחומים רלוונטיים, ואין דיון מעמיק במורכבות הסכסוך. חסרות דעותיהם של היסטוריונים דוגמת בני מוריס, משפטנים בינלאומיים דוגמת אלן בייקר, או מזרחנים דוגמת מרדכי קידר.
חסר גם קולם של רבנים מתונים, כאלה שקידמו דו־קיום ודיאלוג, כמו הרב מנחם פרומן ז"ל, רבה של תקוע שיצר קשרים הדוקים עם מנהיגים מוסלמיים, או הרב אהרן ליכטנשטיין ז"ל, ראש ישיבת הר עציון וממנהיגי האגף המתון של הציונות הדתית. בעיקר חסרים מאות סיפורים של חיים משותפים – יהודים ומוסלמים הקונים זה לצד זה בצומת הגוש, או רופא מתנחל שמטפל בפלסטינים במרכז הרפואי באפרת.
בסופו של דבר, הסרט מטיל דופי ומשחיר את פניו של ציבור שלם. למרות הצילומים המרהיבים והסיפורים המרתקים ולמרות הנימה והסגנון המאוזן, מדובר בעוד יצירה קולנועית שתסב לנו נזק – לא רק בתוך החברה הישראלית, אלא בעיקר בדעת הקהל העולמית.
בריאיון לעיתון 'הארץ' מאשים הבמאי שמעון דותן את ממשלות ישראל בקיפאון המדיני הממושך. כלפי המתיישבים הוא סלחני יותר. לדבריו, "הם אנשים טובים שעושים מעשים רעים". באותה לשון, אם יורשה לי, דותן הוא בעיניי "איש טוב שעשה מעשה רע". נפלה בחלקו הזדמנות, וחבל שהחמיץ אותה. במקום להציג תמונה חלקית ומגמתית, יכול היה להרחיב את היריעה ואולי אפילו להביא קצת שלום לתוך ביתנו.
_______________
זאב בן־שחר הוא מנהל תחום חינוך ישראל בארגון Jerusalem U, לימד במחלקה למזרח התיכון בהרווארד ומרצה לדיפלומטיה והסברה
אתם לא מבינים….אם הוא היה יוצר סרט מאוזן, הוא לא היה בחיים מקבל כסף משום קרן ישראלית שתבחן את התסריט שלו. רוב הקרנות מורכבות מאנשי שמאל ושמאל קיצוני, ולכן בשביל לייצר סרט בישראל אי אפשר להציג אותו מנקודת מבט לאומית פטריוטית. אפשר רק לממן סרט בעצמך, או למצוא איזה ארגון ימני שיעזור לך, או אולי איזה יהודי עשיר. אבל אז הסרט שלך לא יוקרן בארץ לא בסינמטקים ולא בערוצי הטלוויזיה מכיוון שהם גם כולם מורכבים מאותם אנשי שמאל והקרן החדשה. והם יאשימו את יוצר הסרט כ"תעמולתן של הימין הפשיסטי".
גם אתה חוטא כמובן לאמת, לא מציג את את אלו ש״זרקו״ באריאל, את המזרחים הנשכחים של ״גינות שומרון״ את החילונים הבורגנים של אלפי מנשה ברקן וכו׳, את עונייה של עמנואל וביתר עלית וגם בית אל (נחשפתי כי המועצה משקיעה אפס במתקנים חברתיים). יש רק דתיים לפי תפיסתך – מגדלים לא קיים. כמובן לא עניין אותך. מצד שני סרט הוא בעל זמן מוגבל ואמור למשוך קהל – יביא את המעוררים משתי הצדדים. אכן התופעה של אפרת האלטיסטית מעניינת אבל אינה חובה לספר אותה.
כבודו לא קרא:
"מה שחסר הוא סיפורו של המתנחל הממוצע – המשפחה החילונית שעברה למעלה אדומים, או הזוג החרדי הצעיר שרכש בית בביתר עילית לטובת איכות חיים וחיי חברה משופרים. שני המגזרים הללו מרכיבים יחד שני שליש מאוכלוסיית המתנחלים." כלומר, לא רק שהכותב מתייחס ישירות לחילונים, הרי שהוא מצביע על משקלם הרב בתוך האוכלוסיה היהודית הכוללת ביו"ש, ולא בכדי.
ומשאר התגובה שלך, אני מבין שזה כנראה נובע פחות מבעיית הבנת הנקרא, ויותר מבעיית אידאולוגיה (סוציאליסטית?). אתה כועס על כך שלא הזכירו את הציבורים הספציפיים שחשובים (מה שלא נכון כאמור), אבל מדבר על כולם בהקשר הסוציו-אקונומי, עם יותר מנימה של "אפליה, הדרה, אכלו לי שתו לי". אמירות כמו "אלו שזרקו באריאל", "המזרחים הנשכחים", "החילונים הבורגנים", "אפרת האליטיסטית" וכו' מצביעות ישירות על תפיסת עולמך. ראשית, משום שהמאמר בכלל עסק בעיקר בהצגה הפוליטית-מדינית-בטחונית של אוכלוסיית המתנחלים (עוד ביטוי מכובס שאני סולד ממנו, יש לקרוא להם "מתיישבים") כלומר אתה מגיב שלא לנושא, ושנית משום שהתגובה עצמה נגועה בסוציאליזם מהזן המוכר והעלוב.
גם כך הסרט ארוך מידי
מדוע שדותן יראה אנשי ימין מתון או יאזכר את הטרור האיסלמי, המכונה "פלסטיני" ? הרי זה יקלקל לו את כל סיפור הבדים המקסים שטווה בסרטו.
מוזר שלא ברור לנו שלא הרוב השותק הוא הרלוונטי להבנת התהליכים, אלא המיעוט הפעיל, הקולני והקיצוני הוא המוביל את העדר וקובע בשביל כולם את אופי החיים באיזור.
כך עם הטרור האיסלמי, כך עם המיעוט קיצוני ופורעי החוק שביננו.
לגבי סוגיית השטחים – השטחים אולי לא כבושים, אבל אין ספק שיש כאן קבוצה גדולה שחייה תחת משטר שאי אפשר להגדירו אלא כמשטר כיבוש.
יפה אמרת, הבחנה יפה ומדויקת
אכן, אבחנה חדה ומדויקת. כמו סרגל עקום.
כן, זו הבעייה עם המיעוט הקיצוני אצלנו, שגם הוא רוצח אלפי אנשים, כמו שעושים המוסלמים לנו, ממש כך…
ואילו אצל ה"פלסטינים", הבעייה עם המיעוט הקיצוני, הינה שהוא נתמך על ידי הרוב המוחלט שלהם, הקיצוני לא פחות מן המיעוט.
אני דווקא חושב שזו לא רק הבחנה בלתי מדויקת, אלא מעוותת וחוטאת לעובדות:
1. זה נכון שלא בהכרח הרוב קובע אלא לעיתים מיעוט קיצוני ופעיל, ע"ע הנאצים, הסובייטים (שני אלה לא היו רוב עד אשר חיסלו את היריבים באלימות, והפכו דה-פקטו לרוב), המאואיסטים ועוד דוגמאות רבות. לעומת זאת, יש לתת את הדעת לאותו מיעוט קולני והאם הוא מייצג משהו או נותן את הטון. במקרה של המתיישבים ביו"ש הוא בהחלט לא. באותו זמן, הדגש העודף והמונע אידאולוגיה של התקשורת ואידאולוגים מהשמאל, המנפח כל אמירה או פעולה של פעילים קיצוניים כאילו הם חזות הכל, הוא אשר יוצר את הרושם הזה. כלומר, על אף שהם בהחלט לא קובעים את הטון, הרי שהם מוצגים כאילו שהם כן.
2. ישנה חשיבות רבה לתגובה של הרוב לאחר פעולה של המיעוט. הדבר נכון משני מובנים: ראשית תגובת האוכלוסיה, ושנית תגובת המערכת החוקית והפוליטית. כאן אנחנו רואים די בבירור, שלאחר כל פעולה של קיצונים יהודים מתבצע גינוי כמעט מקיף של רוב אוכלוסיית המדינה לצד פעולות תקיפות של המערכת הפוליטית והחוקית כנגד המבצעים. למען השם, יש מחלקה שלמה בשב"כ שמוקדשת לכך, למרות ההיקפים המצומצמים באופן קיצוני. לעומת זאת, הטרור הערבי מקבל תמיכה גורפת, הן מהציבור והן מהמערכות החוקיות והפוליטיות של הרש"פ, וכמובן גם מגורמים מחוץ לישראל.
3. מעניין לראות כיצד הצד השמאלי של המפה הפוליטית אוהב לשחק בנושא הרוב והמיעוט כראות עיניו ובהתאם לאג'נדה השקרית שלו; מצד אחד, להתייחס לטרור הערבי (הנתמך באופן גורף על ידי הרוב הגדול של האוכלוסיה, כפי שהודגם פעם אחר פעם) בתור "מיעוט קיצוני שאינו מייצג" ולהתעקש שמקורו באפליה ותוקפנות ישראלית, ומצד שני להתייחס למיעוט (כמעט זניח בגודלו ולא מייצג בכלל שום קונצנזוס, בוודאי שלא ברמת לגיטימציה מהציבור ומערכות השלטון והחוק) כאילו הוא חזות הכל. במילים אחרות – צביעות, אותה צביעות שאנחנו כה רגילים אליה כבר, אותה שנאה עצמית של השמאל הבינלאומי והישראלי.
4. לגבי השטחים, מה שנקרא או צריך להקרא יהודה ושומרון, גם זה הוכח כבר מכל כיוון אפשרי שלא ניתן להתייחס אליהם כשטחים כבושים מבחינת החוק הבינלאומי. על כן, אוכלוסיה שנמצאת שם כפולשת, בייחוד אוכלוסיה עויינת בעקרון ובפועל, ראויה להגבלות אשר מוטלות עליה על ידי השלטון הישראלי.
יש מחסום בגלל טרור, לא להיפך. תפסיקו לשקר.
דוח הוועדה בראשות השופט אדמונד לוי ז"ל, המוזכר בקצרה במאמר, מסביר היטב את זכותנו החוקית להתיישב ביהודה ושומרון – על פי המשפט הבינלאומי, ובין היתר, דוחה את הפרשנות המעוותת של אמנת ז'נבה הרביעית בהקשר של ההתנחלויות – ומפרט שורת פעולות שעל הממשלה לבצע בגלו ולא במחשכים או כתוצאה של פיגוע. אבל כל עוד נתניהו, שהזמין את הדוח, אינו נותן לו תוקף פומבי, לפחות בהצהרה, ימשיכו הפלשתינאים – בגיבוי ובהובלה של ישראלים – להפיץ את השקר שההתנחלויות אינן חוקיות. ולמרבה הצער, שקר שחוזרים עליו מספיק פעמים, עלול להפוך לאמת.
לפני שנים לא מעטות היה הסרט של צבי צבי יחזקאלי "אללה אסלאם" על אירופה (לפני דעאש). ובשעתו הארץ גיחכה ותקפה את צבי יחזקאלי וטען שהא שונא איסלם וגזען (http://www.haaretz.co.il/gallery/television/tv-review/1.1818184)(אחת מהכתבות) והטענות היו גם שהוא הלך לכמה קיצונים משוגעים שהפיק להם את הסחורה במקום לתת ייצוג אמתי של המוסלמים.
המציאות התבררה שצבי יחזקאלי צדק ונגע במקומות ששם ישנו היום הבעיה האירופית של הטרור כאשר חלקם כבר נסעו לסוריה. וזה בדיוק הבעיה בכל הסרטים הרי בכל קבוצה ומגדר אפשר למצוא קיצונים או אפילו להוציא דברים מהקשרם דרך רצון להכפיש. אבל המציאות מראה לגבי המתנחלים בדיוק היהפכך גם אם אתה לא מסכים עם דרכם עדיין לטעון שיש אלימות שיש טרור יהודי שנובע מהמתנחלים זה שקר . וודאי שיש אירועים אלימים אבל בין שני קבוצות כדורגל ישנו גם מקרים של אלימות ובוודאי כאשר מדובר עם אוכלוסיית אויב וודאי שיהיה גם תקריות אלימות.
יכולה להיות בעיה להביא את "קולם של רבנים מתונים…כמו הרב מנחם פרומן ז"ל…או הרב אהרן ליכטנשטיין ז"ל".