מי בכלל צריך שידור ציבורי?

בדיוק כמו הרשות הישנה, גם תאגיד השידור החדש יהיה כושל, יקר ולא ישקף את העם. מדוע האזרחים צריכים לשלם על שידורי רדיו וטלוויזיה שבכלל לא מעניינים אותם?

נאבקים למען עצמם, לא למען הציבור. הפגנת עובדי רשות השידור. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

בימים האחרונים מתנהל קמפיין תקשורתי מסיבי נגד החלטת משרד התקשורת לדחות את הקמת תאגיד השידור החדש, בנימוק שהוא עדיין לא מוכן לפעולה. העיתונאים שמובילים את הקמפיין טוענים כי ביטול הרפורמה מצד נתניהו מהווה “פגיעה בחופש הביטוי”, וכי מדובר בניסיון “להשתלט” על התקשורת.

אלא שבין ציוץ לציוץ נשכחת עובדה בסיסית אחת: מדובר ברפורמה גרועה מאין כמוה. לא רק שהתאגיד החדש לא יפתור את הבעיות שיצרה רשות השידור הישנה, אלא שה”רפורמה” הדנדשה תרחיק אף יותר את הפתרון האמתי היחיד: הפרטה מוחלטת ומהירה.

בשנת 2013 כינס שר התקשורת דאז, גלעד ארדן, מסיבת עיתונאים חגיגית והבטיח לעם ישראל כי רשות השידור יוצאת לדרך חדשה. לא רק שמעתה יוכלו אזרחי ישראל לקבל מוצר טוב ואיכותי יותר, אלא שהם גם ייפטרו מתשלום האגרה הידועה לשמצה. גם איכות, גם מקצועיות וגם בחינם – מה רע? ובכן, רע, מכיוון שאף אחד מהתנאים האלה לא מיושם ולא יכול להיות מיושם.

נתחיל בנושא האגרה. על פי המלצות ועדת לנדס שדנה ברפורמה ברשות השידור, הרשות אכן אמורה להפסיק להיות גוף גובה ולהתחיל להיות גוף שעוסק רק ביצירת תוכן. ואולם, מדובר בפעולה קוסמטית בלבד, שכן את תשלום האגרה יחליף מנגנון תשלום אחר. בוועדה העריכו כי ההכנסות לתאגיד החדש יגיעו לכ־350 מיליון שקל מאגרת הרישוי לרכב שרבים לא יודעים כי היא כוללת מרכיב של תשלום על שידורי הרדיו, כ־120 מיליון שקל מחסויות ופרסום, ועוד 200 מיליון ש”ח יושלמו מ…תקציב המדינה. במילים אחרות, מכספי האזרחים.

את האזרח הישראלי לא אמורה לעניין השאלה מי גובה ממנו את הכסף, אלא מדוע המדינה ממשיכה לגבות ממנו כספים בכפייה כדי לממן כלי תקשורת שהוא לא בהכרח מעוניין בו. בסופו של יום, מדובר בפעולה אנטי־ליברלית שפוגעת בזכויות בסיסיות של חופש הפרט.

ועדת לנדס צדקה אפוא בכך שיש לסגור את רשות השידור ולהקים גוף נפרד וחדש, מקצועי ולא מסואב, שהמינויים בו חייבים להיות מנותקים מהפוליטיקה. אך את אלה יש לעשות דרך השוק החופשי, על ידי העברת הרשות החדשה לידיים פרטיות, תוך התבססות על פרסום וחסויות ועל מניעים של היצע וביקוש.

מה שמביא אותנו לסעיף הבא – המאבק על “תוכן איכותי” ו”שיקוף החברה הישראלית”. אף לכך התייחס ארדן בשעתו כשאמר: “אני מאמין באמונה שלמה בחשיבותו של השידור הציבורי… הייחודיות התרבותית של ישראל כמדינה עם כל המאפיינים שלה, גם השפה וגם התרבות או הרב תרבותיות שקיימת בישראל, ורק ערוץ ציבורי שאינו מונחה רק משיקולי רייטינג יכול לתת מענה”.

אלא שטענות אלו היו יכולות אולי להיות רלוונטיות לפני שני עשורים. בעידן של טלוויזיה רב־ערוצית ואינטרנט בכל בית, כמעט לכל תרבות ומגזר בישראל יש התייחסות פרטנית. כך, למשל, פועל כיום ערוץ ייעודי לקהל הרוסי (ערוץ 9) המשקף פלח מסוים בחברה הישראלית – ותאמינו או לא, הוא אפילו נשען על שיקולי רייטינג. ומה באשר לערוץ 20 המיועד למגזר הדתי והמסורתי, שלא רק מייצג חלק מסוים בחברה אלא מציע לא מעט תוכן לימודי וחינוכי בענייני מסורת ודת ישראל? כל זה, שוב, בערוץ מסחרי הנשען על שיקולי רייטינג.

חשוב להדגיש שבשיקולי רייטינג אין כל פסול, וזה אינו צריך להיות מונח גנאי. ח”כ קארין אלהרר, שעמדה בזמנו בראש הוועדה שגיבשה את חוק השידור הציבורי החדש, טענה כי “השידור הציבורי איבד מהרלוונטיות שלו לציבור הרחב”. אלא שבדיוק במשפט זה טמונה הבעיה הגדולה של המלצות הוועדה ושל החוק: שום פוליטיקאי אינו יכול לקבוע לציבור מה רלוונטי עבורו ומה לא. אם אזרחי ישראל בוחרים לצפות בערוץ מסוים ובתכנית מסוימת ולא בערוץ אחר, שום תכנון מרכזי לא ישנה את טעמם ויניע אותם לכיוון אחר.

למה ערוץ 1 הוא לא ‘ווייז’

נעבור לשאלת המקצועיות. כשארדן הכריז על הרפורמה, הוא הביע תמיהה על כישלונה של רשות השידור. “אנחנו המצאנו את ווייז, אז איך יכול להיות שהשידור הציבורי נראה כמו חצר אחורית מוזנחת?”. בבסיס שאלה זו נמצאת גם התשובה, ממש מתחת לפנס: ניהול ממשלתי אינו דומה ולא יכול להיות דומה לניהול פרטי. בניגוד לניהול פרטי כמו ב”ווייז” למשל, המבוסס על רווחים ותמריצים אישיים, ורצון טבעי וחיוני – אפילו הישרדותי – של בעל העסק לצמוח, להתפתח ולשגשג, ניהול ממשלתי מביא עמו לרוב חוסר יעילות, ניפוח תקציבים והוצאות, ניהול כוח אדם לקוי, מקצועיות נמוכה ואיכות שירות ירודה. ככה זה כשאין אחריות וקניין אישי, וכשהרווחים וההפסדים אינם נוגעים לכיס שלך.

כולנו חווים זאת כשאנו באים לקבל שירות מהדואר, מהביטוח הלאומי, ממס הכנסה ועוד. רשות השידור היא חלק מהותי מאותם גופי ממשלה שפשוט לא מסוגלים לספק שירות ואיכות ברמה גבוהה.

כבר היום, עוד לפני שידור אחד, מודה הממשלה למעשה שהתאגיד כשל ולא עמד בלוח הזמנים הבסיסי שנדרש ממנו. היישום הראשוני של חוק תאגיד השידור הציבורי היה אמור להיות במרץ 2015. החוק המקורי אפשר שתי הארכות עד אוקטובר 2015, בהמשך שוּנה היעד למרץ 2016, ואז שוּנה שוב לאוקטובר 2016. השבוע התברר כי פתיחת השידורים תידחה שוב, לינואר 2018. כל זה מדוע? מפני שהתאגיד עצמו טרם עבר למקום משכנו החדש במודיעין, שבכלל טרם פוּנה עדיין. הציוד הטכני לאולפני הרדיו עדיין לא הותקן, ותוכניות טלוויזיה לא הוזמנו. בחטיבת החדשות שוררת אנדרלמוסיה לגבי לוחות השידורים, וקצב גיוס העובדים אטי ביותר – עד כה גייס התאגיד רק כ־220 עובדים מתוך כ־850.

מעל הכול, עולה שאלה אחרת: האם אזרחי ישראל אמורים לעבור את כל המלחמות, הקמפיינים והעיסוק האובססיבי של התקשורת בתאגיד השידור הציבורי, רק כדי לקבל עוד מאותו דבר? הרי הסיכוי שתאגיד השידור הציבורי החדש ישקף נאמנה את כלל הדעות בישראל, הוא אפסי. הרפורמה לא מתייחסת כהוא זה למגוון הדעות הפוליטיות בערוץ החדש, כדי לא לפתוח “תיבת פנדורה”. כך שאין פה שום בשורה חדשה בכל הנוגע לשינוי פני התקשורת בישראל, שתמשיך להיות נשלטת על ידי הצד השמאלי של המפה הפוליטית, ולא תייצר שום איזון אמתי.

תקשורת וטלוויזיה הן כלים המיועדים לאנשים. ואנשים פועלים, בוחרים ומחליטים לפי עניין וטעם אישי. זו בדיוק הסיבה לכך שתקשורת חייבת להיות חופשית, כדי שתשקף באמת את רצון העם ואת הרלוונטיות שלה לציבור. לאזרח חייבת להיות אפשרות בחירה רחבה ומגוונת ככל הניתן, ואת זה יש לעשות דרך הפחתת המעורבות, הביורוקרטיה והרגולציה הממשלתית בשוק הטלוויזיה והתקשורת בכלל, תוך הקלה על כניסת מתחרים חדשים.

לא רק שתאגיד השידור הציבורי הוא לא הפתרון, אלא שהוא מהווה מכשלה נוספת בדרך לשוק תקשורת מאוזן, מגוון ואיכותי.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

9 תגובות למאמר

  1. השידור הציבורי מכשיל את קיומה של תקשורת מאוזנת ורבגונית? נו, אז מה בדיוק הבעייה בזה? הלא זו בדיוק מטרתו של השידור הציבורי – למנוע תקשורת חופשית ומאוזנת באמת. וכל זה מתבצע כמובן, בשמם של חופש התקשורת וחופש הביטוי.

  2. גם אני חושב שצריך להפריט את כל התקשורת. אבל המאמר הזה עושה לי בדיוק ההפך משכנע אותי שלא. מלא אי דיוקים מלא אי הבנות מלא שמועות על התאגיד ומלא אידאולוגיה ללא הבנת מציאות.

  3. אז שהרשות המבצעת והמחוקקת יסגרו כבר את התאגיד/הרשות ויפסיקו לטחון לנו את השכל כבר שנים.
    חלאס.

  4. עד כמה שזכור לי, ההחלטה לפזר את שידורי ישראל נגרמה בגלל שכל נסיונות החיסכון והייעול טורפדו בידי ועדי העובדים. גם הנסיונות להביא קולות חדשים,
    שאינם דווקא מהצד השמאלי של הפוליטיקה, העלו חרס. אינני יודעת אם נעשה מחקר רציני על אודות אחוזי הצפייה וההאזנה. אם לשפוט את בני דורי, הרי שהם מעדיפים תכניות רציניות ואובייקטיביות ומאלו יש דווקא הרבה בעיקר ברשת אלף. אבל גם ברשת בית יש שיפור גדול. אשר לערוץ הראשון — אל לו להתחרות עם הערוצים המסחריים הקלוקלים. גם לאנשים משכילים ומתונים מגיעה תחנת שידור. מוטב לחשוב טוב טוב לפני שעושים מהפכה דרסטית.

  5. בנוגע לאגרה, הרי המימון לשידור הציבורי צריך להגיע מאיפה שהוא, לכן ברור שההבטחות על ביטול האגרה לא התיימרו לבשר על הקלה בנטל המס אלא על גבייה יותר הוגנת. האגרה היתה מס “טיפש” (מס אחיד בלי קשר להכנסה) שרבים חמקו ממנו וגבייתו היתה יקרה, לכן עדיף לגבות את הסכום הנחוץ לקיום הרשות דרך מערכת המס הרגילה.

  6. שוב יגייסו את אותם שמאלנים מוכרים ולעוסים כדי שימשיכו לנסות למכור את הסחורה האדומה העתיקה שלהם. על מה ידברו שם בתוכניות? שוב נגד היהודים היהדות והמדינה. כרגיל. ומה שמגוחך זו העובדה שהציבור כלל לא מקשיב לשטיפות המוח המאוסות האלה ובוחר בדיוק הפוך ממה שהם מטיפים לנו. מי באמת צריך את המרכז הגריאטרי הזה? לסגור הכל ולהקים דבר חדש לחלוטין בהמשך הדרך.

  7. ברור שלא צריך את השידור הציבורי….אבל…ההתייחסות צריכה להיות מנקודת מבט פוליטית כי זה גוף פוליטי (גם אם יכתבו אלף פעמים מאוזן ושאר הסיסמאות)

  8. למה בכלל צריך תאגיד חדש הקימו אותו בצורה לא נכונה ללא ציוד ללא אולפנים ללא עובדים שבעצם עובדי רשות השידור מפעילים הציוד עולה מאות אלפי שקלים דבר שיש לרשות השידור אולפנים שכירות עולה עשרות מיליוני שקלים ובעצם התנאים הפנסיונים שמשלמים לעובד רשות השידור זה בזבוז של מיליארדים חוץ מההפעלה אז למה בעצם צריך תאגיד חדש אסור לתת להם לעלות מי שהעלה במחטף תאגיד כזה ביום ההצבעה במקום ללכת לנחם משפחות שכולות קברו באותו יום 13 חיילים והם עשו מחטפים בכנסת פשע שההיסטוריה תשפוט אותם לפיד ארדן ואלהרר וסגירת רשות עובדת שליחת 1000 משפחות לעוני