"צדק חלוקתי"

ועדה חדשה

ב-25 ביולי 2016 החליטה הכנסת, ביוזמת מפלגת הליכוד, על הקמת ועדה קבועה חדשה בראשותו של חבר הכנסת מיקי מכלוף זוהר: "הוועדה המיוחדת לצדק חלוקתי ולשוויון חברתי". בוועדה חמישה חברי קואליציה ושני חברים מהאופוזיציה.

בישיבת הכנסת הבטיח מיקי מכלוף זוהר שהוועדה שלו תזרים מיליארדים לפריפריות הגיאוגרפיות והחברתיות.

הוועדה החדשה הזו היא עדות נוספת להתרחקותה של ישראל מהכלכלה החופשית בנתיב הפופוליסטי.

חלוקה או צמיחה

בעולם ובארץ, וגם בדיוני התקציב, ניתן להבחין בשתי גישות מנוגדות: מדיניות המתמקדת בחלוקת העושר, לעומת מדיניות השמה את הדגש על יצירת העושר.

עוד בשנת 1991 כתב אחד מגדולי המקרו-כלכלה של המאה, פיטר דרוקר: "במשך 125 השנים האחרונות הפריון בייצור ובתחבורה במערב גדל בקצב שנתי מצטבר של 4-3 אחוזים והביא להרחבת הפריון הכולל פי 45 (ארבעים וחמש!). התוצאה הייתה עליה דרמטית ברמת החיים של העובדים, הקטנה בחצי של שעות העבודה השנתיות, והרחבה של למעלה מפי עשר של מערכות החינוך והבריאות".

כמו מרבית הכלכלנים באמצע המאה ה-19 היה קרל מרקס משוכנע שהגדלת התפוקה מתאפשרת רק על ידי עבודה קשה יותר וממושכת יותר של הפועלים, אשר ממילא עבדו בפרך. מסיבה זאת דגל מרקס בשיטה חדשה וצודקת יותר של חלוקת העושר.

החלוקה, בניגוד לצמיחה, בנויה על "משחק סך אפס" (Zero-sum game) : כדי שא' יקבל יותר, ב' חייב לקבל פחות. התוספת לא' פחות ההפסד לב' שווה אפס. מתוך כך קבע מרקס שהתעשרות הקפיטליסטים תלויה בהכרח בהתרוששות העובדים והעלאת רמת החיים של העובדים מחייבת מלחמת מעמדות, מהפכה והפקעת נכסי הקפיטליסטים.

הצמיחה והעלייה הדרמטית בשיטות היצור, במדע ובפריון שהביאה כלכלת השוק החופשית הפריכה את כל נבואותיו של מרקס. מהמערב נחסכה מלחמת מעמדות  אכזרית ורמת החיים של העובדים עלתה מעבר לכל חלומותיו של מרקס, ללא צורך בשינוי שיטת החלוקה.

חוזרים לחלוקה

עד כמה שזה נראה מוזר, גם בראשית המאה ה-21 רבה עוצמתם והשפעתם של אלה המוותרים על הצמיחה ומתמקדים בחלוקה.

הדוגלים ב"צדק חברתי" באמצעות תקציבי המדינה נקראים "חברתיים", והשינויים באמצעות חלוקה נקראים "תשלומי העברה", "מדינת רווחה", או "צדק חלוקתי".

פקידי ממשלה, פוליטיקאים, אנשי רוח ופובליציסטים נוטים לדגול בצדק חלוקתי כיוון שבתהליכי הצמיחה אין להם כל תפקיד ומשום שלתקציבי העברה יש אפקט מיידי. לעומת זאת, צמיחה (נטו) של 4-2 אחוזים בשנה משפיעה לאט, הרבה מעבר לקדנציה של הפוליטיקאי שהיא עד לבחירות, או עד לסקר של עיתוני יום שישי.

נזקי החלוקה

הטרגדיה היא שהמעבר למדיניות חלוקה פוגע-עד-מקפיא את הצמיחה. הכספים שהפוליטיקאים לוקחים מהמשק לצורכי תשלומי העברה, מנגנוני רווחה, ו"צדק חלוקתי" חסרים להשקעות ממשלתיות בתשתיות ולהשקעות פרטיות בצמיחה.

הקצאת יותר ממחצית התוצר לתקציב המדינה והקפאת הצמיחה מביאות למלחמת הכול-בכול על "חלוקת העוגה" שכבר אינה גודלת. תלות כל המגזרים החברתיים והכלכליים בכספים המחולקים על ידי הפוליטיקאים פוגעת בדמוקרטיה ומולידה שחיתות במקום צמיחה.

כספי "הצדק החלוקתי" מעבירים את האחריות מהפרט, המשפחה והקהילה לממשלה ולפוליטיקאים.

הקמת "הוועדה לצדק חלוקתי ושוויון חברתי" אינה מבשרת טובות.

עוד משהו

מה שהממשלה רוצה לתת, היא צריכה לקחת; וכשהיא לוקחת – היא לוקחת יותר ממה שהיא נותנת.