הון, שלטון ושקרים: הילרי קלינטון נחשפת באור הזרקורים

אם חשבתם שפרשיית המיילים של הילרי קלינטון הסתיימה או לפחות מיצתה את עצמה, היכונו להתבדות. קלינטון משלמת על המיילים שלה בריבית דריבית, והיא צפויה להמשיך לעשות זאת עוד זמן רב. מלבד חוסר הזהירות שלה בשמירה על סודות מדינה ותכתובות מסווגות, שעליה כבר ספגה ביקורת מראש ה־FBI, המיילים שדלפו חשפו גם חלק ממה שקלינטון ניסתה להסתיר מלכתחילה: את ניגודי האינטרסים שהתגלעו בין תפקידה הממלכתי כמזכירת המדינה לחברותה בהנהלת קרן קלינטון, ולעבודתו של בעלה הנשיא לשעבר ביל קלינטון כמרצה יוקרתי במיוחד. מתברר שלא מעטים מהתורמים של קרן קלינטון וממי שהעניקו לביל סכומי עתק תמורת הרצאותיו, עברו במקביל בלשכתה של מזכירת המדינה הילרי קלינטון.

החשדות הללו בדבר ניגודי אינטרסים, ואולי אף יותר מזה, החלו להישמע כבר במהלך כהונתה של קלינטון. הם קיבלו דחיפה משמעותית בעקבות ספרו של פיטר שוויצר, כותב נאומים לשעבר של ג'ורג' בוש – "קלינטון קאש" (Clinton cash),  שלקראת הבחירות גם יצא כסרט דוקומנטרי (וגם כרומן גרפי). נגד תיאורים שונים שהופיעו בספר נשמעו טענות רבות, חלקם מכיוון משפחת קלינטון ומקורביה, אבל גם ממקורות מהימנים יותר. ועדיין, עם חלק מצירופי העובדות שבספר אי אפשר להתווכח, וקשה להאמין שמדובר בצירופי מקרים בלבד.

זה היה דפוס קבוע שחזר על עצמו: בעל אינטרס מסוים תורם לקרן קלינטון או מעסיק את ביל קלינטון כמרצה, באותו זמן שמחלקת המדינה דנה בסוגיה שיש לו בה עניין. כך למשל, בזמן שממשל אובמה, כולל מחלקת המדינה, התחבט סביב אישור ה־Keystone pipeline, צינור נפט שעובר מאלברטה שבקנדה לתוככי ארה"ב ושעורר שאלות רציניות, בין היתר בנושאי איכות הסביבה, ביל קלינטון קיבל שכר של מיליון דולר מבנק שהיה אחד המשקיעים בפרויקט. שוחד? לא ברור. ניגוד אינטרסים? קשה לומר שלא. וזוהי דוגמה אחת מני רבות.

אפשר אולי להתווכח על כל מקרה לגופו, אבל על עובדה אחת אין עוררין: מרגע שרעייתו הפכה למזכירת המדינה, ביל קלינטון קיבל סכומים הרבה יותר גבוהים תמורת הרצאותיו. גם המיילים החדשים – שהם מיילים שנמחקו, חלקם על ידי עורכי הדין של קלינטון, ושוחזרו על ידי ה־FBI – אינם חושפים באופן מפורש מקרים של שוחד, אבל הם מגלים עוד ועוד ניגודי אינטרסים, ומציגים בקשות מיוחדות של תורמים לקרן קלינטון המצפים לעזרה או לפגישות עם מזכירת המדינה. התחושה, ללא ספק, תחושה לא נעימה.

כך למשל, איש עסקים מעולם הספורט שתרם לקרן קלינטון ביקש עזרה בהשגת ויזה לספורטאי בריטי עם רקע פלילי (הספורטאי לא קיבל לבסוף את הוויזה); יורש העצר של בחריין, שתרם סכומים עצומים לקרן, וכונה במיילים "חבר טוב שלנו", ביקש להיפגש עם מזכירת המדינה ונענה בחיוב. כלומר, הייתה ציפייה, במידה רבה מציאותית, של תורמי הקרן לקבל יחס מיוחד ממזכירת המדינה. בניתוח של סוכנות הידיעות איי־פי נמצא שלמעלה ממחצית מהגורמים הלא רשמיים (כלומר, לא אנשי ממשל אמריקנים או נציגי מדינות זרות) שקלינטון פגשה היו תורמים של קרן קלינטון. כל זאת למרות שקלינטון הבטיחה לאובמה בעת מינויה שתחצוץ לחלוטין בין תפקידה בקרן קלינטון לעבודתה במחלקת המדינה. ברור למדי שזה לא קרה.

יותר מדי שקרים

יותר מכול, פרשת המיילים והקרן המשפחתית מדגישה את שייכותה של קלינטון למועדון ההון־שלטון העולמי. בשנים הרבות שהיא ובעלה מסתובבים בצמרת העולם הם יצרו מערכת קשרים מסועפת הכוללת רבים משועי תבל. מיליונרים, מיליארדרים ואוליגרכים, פוליטיקאים מכל הרמות והסוגים, מנהיגי מדינות וראשי ארגונים, אמריקנים וזרים – קלינטון מכירה את כולם, ומסתמן שעם רבים מהם היא נמצאת בסחר־מכר מתמיד. היא מקושרת מדי.

רבים יגידו שהסיבה העיקרית לכך שהמפלגה הדמוקרטית בחרה בקלינטון כמועמדת, אף שהיא מועמדת חלשה ביותר, היא שהממסד המפלגתי הרגיש מחויב אליה. זה גם מה שעלה מדליפת המיילים של הוועידה הדמוקרטית; הם היו בכיס שלה. אמריקנים רבים מרגישים שהילרי מייצגת את האליטות ולא אותם. אחד היתרונות המרכזיים של קלינטון הוא השליטה שלה בנושאי מדיניות. היא מדברת את השפה של אנשי המקצוע, ושולטת בפרטים הקטנים. אבל מסתבר שזה מצייר אותה גם כשייכת לברנז'ה של וושינגטון, כמי שהקודים הפנימיים של הטכנוקרטים והאליטות הם שפת האם שלה. היא נתפסת כמי שמשתייכת לאליטות העולמיות ועובדת בשירותן, ולא כמייצגת את העם.

בנוסף, אמריקנים רבים אינם חשים בנוח עם הסיפור הזה של אישה היורשת את בעלה. זה יותר מדי מזכיר להם את ארגנטינה. אז נכון שכבר ג'ורג' ווקר בוש ירש את אביו, אבל לכך ישנם תקדימים היסטוריים רבים, ובכלל, בן שיורש את אביו איננו מחזה נדיר בפוליטיקה האמריקנית. ובעיקר: בוש לא היה קשור לפעילות של אביו כנשיא, לעומת הילרי שהייתה פעילה ומעורבת מאוד בכהונת בעלה, הרבה יותר מכל גברת ראשונה אחרת.

הילרי נמצאת יותר מדי זמן באור הזרקורים הפוליטי, והוא לא מחמיא לה. היא לא צמחה כחברת קונגרס או כמושלת מדינה, תפקידים סולידיים יחסית בשולי הזירה; היא מצויה כבר למעלה מעשרים שנה בלב העניינים של הפוליטיקה האמריקנית, ובמהלך התקופה הזו היא הספיקה לצבור רשימה ארוכה של סקנדלים פוליטיים: פרשת וייטווטר, פרשת טרבלגייט, פרשת וינסנט פוסטר, פרשת בנגזי, המיילים; וזוהי רשימה חלקית. כל זה בנוסף לקישור, האסוציאטיבי לפעמים, שלה לשערוריות של בעלה, שבמפורסמת שבהם הוא נתפס כידוע משקר בעזות מצח לעיני כל אמריקה.

חלק מהפרשיות היו רציניות יותר, חלקן פחות, ולפעמים מדובר בעיקר בתיאוריות קונספירציה. היא יצאה מהם בשלום, אבל מוכתמת. לאורך דרכה הפוליטית היא נתפסה בשקרים רבים, חלקם קשורים לפרשיות השונות, חלקם סתמיים. היא אמרה פעם שהיא קרויה על שמו של אדמונד הילרי, ניו־זילנדי שהיה הראשון שטיפס לפסגת האוורסט, אבל היא נולדה שבע שנים לפני שהוא ביצע את הטיפוס וזכה לפרסום. היא אמרה על ביקור שלה בבוסניה בזמן המלחמה עם סרביה, שהיא ירדה מהמטוס תחת אש צלפים, דבר שלא היה ולא נברא; ועוד כהנה וכהנה. וכמובן, פרשת המיילים זימנה שקרים מתועדים בכמויות מסחריות. כבר ב1996(!) תהה הפרשן הנודע ויליאם ספייר אם היא שקרנית כפייתית.

אמנם בפוליטיקה לא חסרים שקרנים, אבל שילוב של היסטוריה מוכתמת, קשרי הון־שלטון (ושלטון־שלטון, ושלטון־תקשורת וכך הלאה), היעדר אמינות, וחוסר יכולת כללי לשדר אמפתיה ואכפתיות, יוצר פוליטיקאית מאוד לא מושכת ומועמדת חלשה ביותר לנשיאות. זהו מצב עניינים אידאלי בשביל מנהל קמפיין רפובליקני, חוץ מבמקרה אחד: כשהמועמד שלו הוא דונלד טראמפ.