פריימריז פתוחים: הדרך הפשוטה והיעילה לגרום לח"כים לעבוד למעננו

ישראל זקוקה לשינויים בשיטת הבחירות שלה, אך כדאי ללמוד מטעויות העבר ולא לחזור עליהן. פרופ' אברהם דיסקין וד"ר עמנואל נבון מציעים דרך לחזק את הקשר עם הבוחר ואת האחריות כלפי העם

אפשר גם אחרת; חברי מפלגת העבודה בוועידת המפלגה. צילום: פלאש90

בשנים האחרונות תופס נושא שינוי שיטת הממשל מקום מרכזי בדיון הציבורי. פוליטיקאים, חוקרים ועיתונאים עוסקים רבות בחוליי ה"שיטה", ומציעים מגוון רחב של שינויים אפשריים. אין להכחיש: ישנן בעיות בשיטה הנהוגה בישראל, אך חשוב להבין מהן בדיוק הבעיות, אילו פתרונות יכולים להועיל, ובעיקר מה לא נכון לעשות. כפי שנראה להלן, ישראל למודת ניסיון בשינויים שונים של המערכת, אך רבים מהם לא עלו יפה וגרמו רק נזק. ראוי לבחון זאת בזהירות לפני שמציעים שינויים ורפורמות נוספות.

לפי טענה רווחת, שיטת הבחירות הנהוגה בישראל גורמת לאי־יציבות שלטונית. על פניו, העובדות מצדיקות את הטענה הזו, שכן ב־66 השנים האחרונות (בין 1949 ל־2015) כיהנו 33 ממשלות במדינת ישראל. תוחלת חיים של שנתיים בממוצע לממשלה מצביעה לכאורה על חוסר יציבות. אלא שמדובר באשליה אופטית. אותה תוחלת חיים ממוצעת של שנתיים איננה פועל יוצא של שיטת הבחירות דווקא. פעם אחת בלבד בתולדות המדינה, בשנת 1990, נפלה ממשלה בגלל הצבעת אי־אמון בכנסת. כמו כן, מאז קום המדינה התקיימו 19 כנסות, כך שתוחלת החיים הממוצעת של כל כנסת הייתה של שלוש שנים וחצי (קצת פחות מארבע השנים המוקצבות לכל כנסת בחוק).

תוחלת החיים הקצרה יחסית של ממשלות ישראל איננה נובעת מהפלת ממשלות על ידי הכנסת או מבחירות מוקדמות. בלא מעט מקרים, קיצור ימי הממשלות נבע מנסיבות חריגות שאינן קשורות לשיטת הבחירות. תשעה ממשלות לא השלימו את כהונתן בשל התפטרות ראש הממשלה (ב-ֽ1950, 1952, 1954, 1955, 1958, 1963, 1964, 1974, ו־1983). ראש ממשלה אחד מת במהלך כהונתו (לוי אשכול ב־1969), וראש ממשלה אחר נרצח (יצחק רבין ב־1995). בשנים 1988-1984 התקיימו שתי ממשלות משום שכך נקבע בהסכם הרוטציה בין הליכוד למערך. ב־2001 הוקמה ממשלה חדשה לאחר שראש הממשלה אהוד ברק החליט לערוך בחירות מוקדמות לראשות הממשלה.

מדינת ישראל איננה סובלת אפוא מתופעה של בחירות תכופות, וגם לא מהפלה סדרתית של ממשלות על ידי הפרלמנט (תופעה שאפיינה את הרפובליקה השלישית והרפובליקה הרביעית בצרפת, וכן את איטליה עד שנת 1994). ובכל זאת, מה שמכונה 'התרגיל המסריח' של 1990, אותו ניסיון כושל של שמעון פרס להרכיב קואליציה צרה עם המפלגות החרדיות, המחיש את כוח הסחיטה של המפלגות החרדיות וגרם ללחץ ציבורי "לשנות את שיטת הממשל".

כוונות טובות, תוצאות גרועות

ב־1992 נחקק חוק הבחירה הישירה של ראש הממשלה, במטרה להוציא מידי המפלגות את היכולת לקבוע את זהותו של ראש הממשלה. לרפורמה משונה זו לא היה אח ורע במשטרים פרלמנטריים אחרים: במשטר פרלמנטרי הממשלה והעומד בראשה מקבלים את סמכותם מן הפרלמנט; במשטר נשיאותי, לעומת זאת, הממשלה ממונה על ידי נשיא הנבחר בבחירות ישירות. הרפורמה של 1992 יצרה מערכת היברידית שביטלה את התמריץ להצביע לאחת משתי המפלגות הגדולות כדי לקבוע את זהותו של ראש הממשלה. לכן, הרפורמה צמצמה את כוחן של הליכוד והעבודה ופיצלה עוד יותר את המפה הפוליטית (חוק הבחירה הישירה של ראש הממשלה בוטל ב־2001).

"חוק הבחירה הישירה" לא היה השינוי היחיד שיצר תוצאה הפוכה מן המצופה. כוח הסחיטה, לכאורה, של המפלגות הקטנות והבינוניות הוליד את הרעיון לדחוק אותן מן הכנסת באמצעות העלאת אחוז החסימה. אחוז החסימה – שעמד על 0.83% בלבד בכנסת הראשונה – הועלה מ־1% ל־1.5% ב־1992, ושוב ב־2003 ל־2% וב־2014 ל־3.25%. אלא שגם התאוריה וגם הפרקטיקה מוכיחות כי אחוז חסימה גבוה פוגע דווקא במשילות ובהרכבת קואליציות. ככל שמספר המפלגות הקטנות רב יותר, כך נהנה ראש הממשלה המיועד מיותר אופציות קואליציוניות, ולרשות ראש הממשלה המכהן עומדות יותר חלופות מול איומים וסחיטה של שותפיו. ואכן, לאחר הבחירות של 2015 – שאחוז החסימה בהן עמד על 3.25% – נאלץ ראש הממשלה להיכנע לתכתיב "הרגע האחרון" של מפלגת הבית היהודי, בהיעדר מפלגות קטנות וחלופות קואליציוניות.

אחוז חסימה גבוה עלול גם למנוע הקמת קואליציות טבעיות. בגרמניה, אחוז חסימה של 5% לבית התחתון השאיר בחוץ את המפלגה הליברלית בבחירות של 2013, מה שאילץ את הקנצלרית אנגלה מרקל להקים קואליציה בלתי הגיונית עם המפלגה הסוציאל־דמוקרטית במקום עם שותפתה הטבעית. גרמניה איננה סובלת עוד מחוסר יציבות ממשלתית (כמו בתקופת רפובליקת ויימאר) לא בגלל אחוז חסימה של 5%, אלא, בין השאר, משום שב־1949 אומצה שיטת "אי־אמון קונסטרוקטיבי" (הבית התחתון יכול להפיל ממשלה בהצבעת אי־אמון רק אם הוא מציג ממשלה חלופית הנתמכת על ידי רוב פרלמנטרי). ישראל אימצה אף היא את שיטת "אי־האימון הקונסטרוקטיבי" ב־2014. זו הייתה הרפורמה המועילה היחידה של "שיטת הממשל" בישראל. אך ישראל זקוקה לרפורמה נוספת.

"התרגיל המסריח" היווה דוגמה לסחטנות מפלגות בינוניות; פרס והרב עובדיה יוסף. אורי לנץ, פלאש90
"התרגיל המסריח" היווה דוגמה לסחטנות מפלגות בינוניות; פרס והרב עובדיה יוסף. אורי לנץ, פלאש90

חיזוק הקשר בין בוחר לנבחר

אחד החסרונות של שיטת הבחירות בישראל הוא שאין בה קשר ואחריותיות בין הבוחר לנבחר. במפלגות הפרסונליות, חברי הכנסת חייבים דין וחשבון אך ורק ליו"ר המפלגה. במפלגות שבהן מתקיימים פריימריז, חברי הכנסת חייבים דין וחשבון לקבלני קולות ולקבוצות אינטרסים מאורגנות. הרשימות לכנסת נכפות על הבוחר מבלי שהוא יוכל לתגמל או להעניש את נבחריו.

לכאורה, אחד הפתרונות יכול להיות מעבר לשיטת בחירות אזורית, בה כל מחוז בוחר את נציגיו בפרלמנט. על פניו, שיטה זו יוצרת קשר ישיר ואחריותיות בין הנבחר לבין הבוחר, שכן הבוחר יכול לפנות באופן ישיר לנציג המחוזי שלו בפרלמנט ואף להצביע למתחריו אם אינו שבע רצון מתפקודו. אך בפועל גם שיטה זו לא מצליחה להגשים את המטרה. רק מיעוט קטן של בוחרים – פחות מ־10% לפי רוב המחקרים – מוכנים לחצות קווים פוליטיים ולהצביע למועמד ממפלגה יריבה. זאת, משום שבחירות רובניות אזוריות הן בחירות גם למועמד הספציפי אך גם למפלגה וראשות המדינה. רוב הבוחרים אינם מוכנים להסתכן בניצחון המפלגה היריבה ובהקמת ממשלה המנוגדת להשקפתם, רק כדי להביע את אכזבתם מנציג מחוזם בפרלמנט. בכל מקרה, מעבר לבחירות רובניות אזוריות איננו ריאלי בישראל בשל התנגדותן של המפלגות הקטנות והבינוניות, ובגלל האתגר העצום של עיצוב מחוזות בחירה במציאות הגאוגרפית והדמוגרפית של ישראל.

דרך אחרת, ומועילה, ליצור קשר ואחריותיות בין בוחר לנבחר היא לאפשר לבוחר להשפיע על הרכב הרשימה שעבורה הוא מצביע ביום הבחירות. על פי הצעה זו, ביום הבחירות יוכל הבוחר לסמן את המועמדים שהוא מעוניין בהם ברשימת המפלגה שעבורה הוא מצביע. שיטה זו, הנהוגה בגרסות שונות בכמעט עשרים דמוקרטיות יציבות, משחררת במידה רבה את המועמדים מהשחיתות והכניעות המאפיינות את הפריימריז. רשימה פתוחה לשיפוט הבוחר מאפשרת דירוג של נבחרי הציבור על פי הישגיהם. שיטה זו מעניקה אמנם יתרון לאנשים מפורסמים, אך בעידן האינטרנט והרשתות החברתיות היכולת להגיע לציבורים רחבים קלה וזולה יותר מאי־פעם.

רפורמה כזו תדרוש חקיקה, ויהיה אפשר לגייס רוב בעבורה רק אם שיטת הרשימות הפתוחות תהיה אופציונלית. כלומר, רק אם המפלגות לא יהיו חייבות לאמץ אותה. ייתכן שגם אם השיטה תהיה אופציונלית יהיה תמריץ למפלגות לאמצן, משום שסביר להניח כי הבוחר יעדיף להצביע למפלגה המאפשרת לו להשפיע על הרכב רשימתה לכנסת. אפשרי גם שאם המפלגות הגדולות תאמצנה את השיטה הזו, מספר המנדטים שלהן יגדל. אם בנוסף לכך יופחת אחוז החסימה, יגדלו הסיכויים להרכיב קואליציות בעלות חלופות סביב מפלגה גדולה.

אמנם "מאה הימים" שבהם התחייבה הממשלה הנוכחית הייתה "לשנות את שיטת הממשל" חלפו מזמן, אך עדיין לא מאוחר ללמוד מטעויות העבר ומהנעשה במדינות אחרות, ולבצע רפורמה צנועה אך מועילה שתיצור קשר ואחריותיות בין הבוחר לנבחר, ושעשויה לצמצם את כוח הסחיטה של המפלגות הבינוניות.

______________________

פרופ' אברהם דיסקין הוא ראש בית הספר למנהל, ממשל ומשפט במרכז האקדמי 'שערי מדע ומשפט', ועמית בכיר בפורום קהלת. ד"ר עמנואל נבון הוא מרצה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת תל־אביב ובמרכז הבינתחומי הרצליה, ועמית בכיר בפורום קהלת.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

15 תגובות למאמר

  1. בפוליטיקה מנצחים לא משנים שיטות ממשל. האקדמיה משנה

    אני חושב שהעלאת אחוז החסימה זה טוב. כל מפלגה קקיונית מקבלת יותר טובות קואליציוניות ממשקלה. דואגת יותר לבוחריה מלטובת המדינה.

    עוד דברים:
    להקפיד עוד על נקיון כפיים (שפושע מורשע לא ייכנס)
    הוכחת שנות ותק בשירות ציבורי (שלא ייכנסו לוביסטים).
    שרים מקצועיים – חשוב מאוד. העובדה שח"כ הוא גם יוזם החוק וגם המבצע אותו לא טובה. בממשלה הזו יש שיא של שרים ללא רקע במשרד שלהם ממירי רגב, דני דנון (כשהיה שר מדע), ליברמן (אפסנאי בהכשרתו), חיים כץ שר רווחה (עם 50 מליון בבנק), בנט בחינוך (ללא רקע חינוכי), איילת שקד במשפטים (שוב, ללא רקע).
    חובת פרסום מצע אישי ומפלגתי ב ע י ת ו ן . מפלגה לא תעמוד לבחירה ללא מצע
    חובת הופעת מנהיג כל מפלגה ובוודאי ראש הממשלה בתקשורת כל רבעון, ע ו נ ה ע ל ש א ל ו ת
    ביטול פריימריז מצומצמים או סגורים. חובת פריימריז למפלגה מעל 10 מנדטים
    וכמובן – הגבלת כהונת ראש ממשלה ל- 2 קדנציות. הגבלת כהונת ח"כ ל- 4 קדנציות.
    הפחתה משמעותי של מינויים פוליטיים שהם בעצם שוחד חוקי

    1. צר לי על המילים אבל אלו חלומות בהקיץ נתניהו עצמו שהתארח בעבר אצל דן שילון אמר בכבודו ובעצמו שהוא בעד הגבלת 2 קדנציות ומה קרה ? לא קשה לחשוב מה קרה 🙂
      אמנם הכל ורוד ויפה מה שאתה מציירת אבל איזה חבר כנסת יתמוך במשהו שיפגע בו כחבר כנסת? אתה שוכח/ת אנחנו בישראל.

    2. למה להגביל את מס' הקדנציות של ראש הממשלה/ח"כ? זה רק יגרום לו לעשות מה שהוא רוצה בקדנציה השניה שלו… כשהוא לא מוגבל, לפחות הוא מחוייב בצורה כלשהי לבוחרים שלו…
      ולמה צריכים שרים מקצועיים? לשר יש אנשי מקצוע שמייעצים לו. למה מנכ"ל שופרסל היה קופאי? מנכ"ל רכבת ישראל היה כרטיסן? נהג רכבת? צריך שיהיו לשר אנשי מקצוע רציניים, שהוא סומך עליהם.

    3. רמי, הגיע הזמן לשים את השקר הזה מאחורינו. נתניהו, אצל דן שילון, אמר שיש להגביל את מספר הקדנציות של ראש ממשלה שנבחר בבחירות אישיות. אם אתה לא מבין את ההבדל חבל שבזבזת זמן על מאמר במדעי מדינה. זה גדול עליך.

    4. לרמי: זה בהחלט בעייתי שח"כ מנצח צריך לתקן שיטה עקומה שהביאה אותו לשלטון. זה דומה לזה שהם קובעים לעצמם את השכר. זה אפילו יותר גרוע כי בעניין השכר יש לחץ ציבורי ובעניין שיטת הממשל הציבור לא מבין וניתן להשפיע עליו.
      בשביל זה צריך משהו כמו בג"ץ (רואים למה זה חשוב שיהיה מנגנון שיגביל את הממשלה) או ועדה המורכבת מאנשי אקדמיה שתקבע.

      לאח: מנהיג הוא מנהיג של מפלגה, שיש לו אינטרס שיהיה המשכיות ושהמנהיג הבא יבוא מתוך המפלגה שלו. למפלגה יש חזון שהוא חשוב יותר מכל אינדיבידואל מתוך המפלגה.
      ביבי זה משהו אחר. הוא הורס את המפלגה שלו כדי שהוא יישאר המנהיג היחידי. אם היתה הגבלת כהונה הוא היה מטפח את גדעון סער/בוגי/דן מרידור/ישראל כץ/כחלון ולא מעיף אותם ומביא ליצנים שמביישים את עצמם (ומוציאים אותו טוב יחסית אליהם).
      לגבי שרים מקצועיים: מכיר את הפתגם "עשה לך רב"?. זה לא "תהיה רב לעצמך". הכוונה היא שראש הממשלה ממנה את השרים המקצועיים. כמו-כן אולי שכחת, אבל ח"כים תפקידם לחוקק חוקים, כך שהם בעצם קובעים.
      בדמוקרטיה המחשבה היא שעבודת צוות טובה מכל אינדיבידואל, וזה הוכיח את עצמו. כל אדם בעל מעמד הוא או מחוקק או מבצע או שופט. אם תרכז את כל העוצמה במקום אחד תקבל דיקטטורה, וזה מה שביבי מנסה לעשות על ידי החלשת בג"ץ.
      גם ככה אין לנו חוקה, הרשות המחוקקת היא גם המבצעת. רק בג"ץ עומד בין דיקטטורה ובין דמוקרטיה. בין שחיתות למנהל תקין

  2. צריך להוציא מחוץ לחוק את המפלגות הערביות.
    כמה אפשר להגיד שהם מרטיבים אותנו במים?
    צריך לאפשר בחירות רק במקומות בהם ניתן להניף בחופשיות דגלי ישראל.
    אם המשטרה לא נכנסת מי ערב שאין זיופים?

  3. פרופ׳ דיסקין איש מבריק. הלוואי שתאומץ הצעתך ונוכל להשפיע על הנבחרים כך שעשייתם תתוגמל ויהיה להם תמריץ להמשיך לפעול למען המדינה והעם.

  4. שאלה לפרופ׳ דיסקין: האם תוכל לכתוב מאמר בנושא המסתננים ופסיקת בג״צ המתקרבת שתיקבע האם גם אופציית המדינה השלישית תבוטל וישראל תהפוך טרף לאפריקנים בתמיכת בג״צ. היה וזה יקרה מה תוכל ממשלת ישראל והכנסת לעשות אז על מנת להוציאם מהארץ? אודה לך אם תיענה לבקשה מאחר וקיים חשש עמוק בארץ מפני הפסיקה המתקרבת משום שבג״צ לא ישנה את דרכו ולכן נראה שיפסוק פסיקה שתבטל לחלוטין את משילות הממשלה בעניין ההסתננות. כל עוד כחלון מונע שינוי כלשהו במעמדו של בג״צ פירושו שהמדינה אבודה ואין שום דרך להצילה? או שאני טועה?

    בתודה

  5. עם כל הכבוד, לפרופסורים הנכבדים, ככל הנראה חלה כאן טעות.
    לכאורה, שיטת הבחירה הישירה של חברי הכנסת אותה הם מתארים כאן, נראית כמו דמוקרטיה במיטבה כפי שתיארו זאת יפה בפסקאות שלעיל.
    אך החסרונות הינם מרים. שיטה זו תגרום לכך שהפופוליסטים הגדולים ביותר, אלו אשר חסרים כל כשרון פרט ליכולת הכתיבה ודיבור חדים (ופרוטקציה נכונה בתקשורת) יהיו אלו שינהלו אותנו. אלופי הפייסבוק והבלוגים יהיו מנהיגי העתיד.
    הדוגמא הטובה ביותר הינה הדוגמה של יאיר לפיד (ע"פ הסקרים אחרונים 20+ מנדטים). מדובר באדם חסר כל כישורים פרט ליכולת ביטוי ופרוטקציה נכונה. חסר השכלה על תיכונית משמעותית, ללא שירות צבאי מרהיב, ללא קריירה כלשהי של ניהול, אפילו לא חנות רהיטים באמריקה. כשלון טוטאלי כשר האוצר. וראו איזה פלא מביא לכאורה מעל 20 מנדטים רק בזכות יכולת הדיבור.
    ומי בוחר בו? לא מנשקי המזוזות ורודפי הקמעות, חס וחלילה, אותם בובונים (שאני משתייך אליהם). אלא מיטב בניה ובנותיה של החברה, יפי התואר האירופאי, בעלי לפחות שני תארים אקדמאים, מלח הארץ, בני התרבות המערבית של מוצרט ובאך, מחזיקי האזרחות הכפולה הקוראים לילדיהם בשמות מתקדמים כגון ליאם, הלנה, ליליאן, ג'ון וכו'. אלו בוחרים בו רק בזכות יכולת הדיבור הרהוטה ולמרות שאין לו שום קבלות.
    אז מה יקרה אם תוכניתם של מחברי המאמר תתגשם? אם בארזים נפלה שלכת. רעיונות לחוד ומציאות לחוד.
    לפחות בשיטה הנהוגה כיום (במפלגות הגדולות לא אצל יאיר) נבחרים אנשים עם כישורים מסוימים:
    אל תאמר יכולת לערבב חברי מרכז, אמור- יכולת לשכנע את פקידי האוצר ודיפלומטים. אל תאמר יכולת לשרוד את הג'ונגל המפלגתי, אמור מעתה- יכולת לשרוד את ג'ונגל הפקידות במשרדים הממשלתיים.
    זה גם משהו.

  6. הבעיה בשיטה הקואליציונית שלנו היא המפלגה קטנה בקואליציה מקבלת 'משרד' – שבו היא שולטת כרוב, אף שבציבור כולו היא מיעוט…
    השיטה הזויה.
    צריך לעבור ל'מנצח לוקח הכל':
    כך, המנצח יוכל למנות שרים שהוא יכול לעבוד אתם.
    כך, יתאחדו הכוחות לשתי מפלגות גדולות. ו כי טוב שיתחלפו לסירוגין. לפני הסירוב, וכליית השתן לראש…

  7. דיון חשיבתי מעניין.

    הייתם צריכים להוסיף נושאים של הצבעות בכנסת יעברו לא מעט בחלקם דרך משאלי עם(לא רק נושאים מדינים גם היבטים חוקיים, משפטנים חברתים כלכלים וכו), דהיינו שבשביל להעביר חוקים מסוימים צריך לתת לאזרחים להצביע עליהם!!

  8. ההצעה שמתוארת במאמר טובה, אבל לדעתי יש הצעה פשוטה יותר שתעבוד טוב-לתת פשוט יותר מקומות בכנסת למפלגה שזכתה למספר הקולות הגבוה ביותר. הבחירות יהיו על 100 מקומות בכנסת והמפלגה הגדולה ביותר תקבל את ה20 הנוספים. בשיטה הזאת יווצרו גושי ימין/שמאל/חרדים מוגדרים וגדולים(כדי שיהיו המפלגה הגדולה ביותר) ותהיה ממשלה הומוגנית יחסית, שתיישם את מדיניות הרוב שבחר בה, ללא כל סחטנות של מפלגות קטנות וסקטוריאליות(לדוגמה החרדים).

  9. אין שיטה מושלמת. הבעיות שיש בישראל זהות לבעיות בכל העולם הדמוקרטי; כמו באוסטרליה, ארה"ב, צרפת, גרמניה, אנגליה, ספרד … שני גושים גדולים, כל אחד מהם מספיק חזק כדי למנוע מיריבו לממש את האג'נדה שלו אבל לא מספיק חזק כדי לממש את האג'נדה של עצמו.
    השיטה הישראלית מצויינת!! היא עובדת טוב, המדינה מתפקדת (יחסית, הכל יחסי שום דבר לא מושלם לגמרי ויחסית למצב בשאר העולם המערכת הישראלית מתפקדת טוב מאוד), אבל מה שהכי חשוב לגבי השיטה הישראלית זה שהיא הבשילה ונוצרו בה איזונים ובלמים. כל השחקנים מכירים את המשחק והכללים והם פועלים לפיהם ומגיעים לתוצאה ברורה.
    שינוי הכללים הוא אינטרס של מי שמנסה לתחמן את הבוחרים ולתפוס את השלטו בחסות שיטה חדשה ומבלבלת. גם זה לא יעבוד לאורך זמן כי הבוחרים לומדים את השיטה החדשה ואחרי סיבוב או שניים משתלבים בה ומגיעים לתוצאות הרצויות מבחינתם.
    שינוי מתמיד של שיטת הבחירות היא הנוהג הנפסד הקיים במפלגות הזקנות שלנו, הליכוד והעבודה, שם מקובל שכל הזמן משנים את הכללים בהתאם למאזן הכח של המובילים (כן סמכויות/ לא סמכויות למרכז הליכוד או למתפקדים, מתי בדיוק הבחירות לראשות המפלגה בעבודה וכן הלאה).
    האם המצב מושלם? – ממש לא. האם יש טעם לנסות לשפר אותו? – לא ולא, שינויים יפגעו באיזון הקיים ויביאו לתוצאות רעות יותר מהמצב הנוכחי.
    לא השתכנעתם? – היזכרו נא בבחירות הישירות לראשות הממשלה ולנזקים העצומים שזה הביא לנו. לא שמישהו בעמותות הקשקשת שהובילו למהלך ההוא עצר לרגע או נמנע כיום מלהמשיך ולבלבל על פתרונות קסם חדשים.

  10. לקוח שנכנס למסעדה לא בוחר את המלצר והשף. המנהל של המסעדה מנהל אותה ביד רמה ובוחר את אנשי הצוות והלקוח בוחר בין המסעדות השונות לפי השם והמותג שלהן והניסיון הקודם שלו איפה קיבל שירות ואוכל יותר טוב.
    בשיטה הנוכחית אנחנו לפחות יודעים את מי אנחנו בוחרים. באים לקלפי ויש רשימה מסודרת
    של מפלגות ובכל אחת מהו רשימה מסודרת של מועמדים.

    לכל מפלגה צריך להיות בעל בית שאחראי לקבוע קו ושיש לו כח על החכים בסיעה, וועדה מסדרת כזו או אחרת אחרת ומועצת חכמים כזו או אחרת כמו אצל לפיד או החרדים. אחרת הכח עובר לקבלני קולות ודילים

    ההצעה שבמאמר גם מחייבת הכנסת מכונות הצבעה וביטול הספירה הידנית עם השקיפות שמלווה אותה. יש הבדל בין ספירה של 30 מפלגות למאות ואלפי מועמדים למפלגות השונות