רקוויאם לממשלת אחדות

עכשיו, כשיצחק הרצוג הוריד מהשולחן לצמיתות את האופציה של ממשלת האחדות, יכולים בשמאל לנשום לרווחה. משום מה, עצם המחשבה על ישיבה משותפת סביב אותו שולחן עם איילת שקד וזאב אלקין, מעלה בשמאל הדעתני קבס נוראי. והטרמינולוגיה, הו הטרמינולוגיה: זו אף פעם לא "כניסה לממשלת אחדות", אלא "הזדחלות נפסדת", "למכור את הנשמה", "להתחנף לביבי". במה לא האשימו את בוז'י? "פושע פוליטי", "סופרמן בטייטס". אפילו אתמול הצמידו לו ב'הארץ' את התגית העוקצנית: "מי שעדיין מוגדר באופן שאין לו שום קשר למציאות – מנהיג השמאל".

הנימוקים להתנגדות העזה לכניסה לממשלת אחדות? להיות אלטרנטיבה. זו מילת הקסם בשמאל העכשווי בישראל: צריך לשמש חלופה רעיונית אמתית. להפסיק להתחבא, להזדקף בגאווה שמאלנית, להיבדל ככל האפשר מהימין הלאומני־משיחי־פשיסטי, ולהציב אלטרנטיבה אידאולוגית מובהקת. והנה התכנית: יום יבוא ולציבור יימאס סופית מביבי, משרה, מהליכוד, מהכיבוש, מהרס הדמוקרטיה ומהפיכתה של ישראל לתיאוקרטיה. וביום שזה יקרה, תחכה לו שם מפלגת העבודה כמו פנלופה המצפה לאודיסאוס, רחומה ומקבלת. ואז הציבור יבין סוף־סוף עד כמה איילת שקד וזאב אלקין דפקו אותו עד עכשיו. ואז יתחולל המהפך.

הנחת המוצא מאחורי התסריט היפה הזה מנוגדת מעט לעמדה נוספת שהתקבעה בשמאל לאחרונה, והיא שהציבור כה עקשן, עיוור ואטום, ושהישראלי הממוצע כבר כל כך מבוצר בימניותו, שכבר לא ניתן לשכנע אותו בכלום. ובהינתן אטימותו הממאירה, קיימת הצדקה מוסרית מלאה לקרוא לאומות העולם שיפעילו לחץ, יאיימו בסנקציות ויכפו הסדר.

מישהו צריך להזכיר להוגי הדעות בשמאל שרק לפני עשר שנים הנחיל הציבור לליכוד ולנתניהו מפלה צורמת של 12 מנדטים, ושדקה קודם לכן תמך הציבור באופן גורף בתכנית ההתנתקות של שרון, ואז הצביע לאולמרט כדי שיוציא לפועל את תכנית ההתכנסות שלו. גם במחאה החברתית של קיץ 2011 קרה הפלא: אותם ישראלים־ימנים־עקשנים נהו בהתלהבות אחרי קריאות המאבק הסמי־סוציאליסטיות של דפני ליף וסתיו שפיר, וגדשו בהמוניהם את השדרות והכיכרות.

מה כל זה מלמד? דבר ראשון, שהציבור הישראלי לא כזה קשה עורף כפי שחושבים עליו בשמאל. ודבר שני, שהוא כלל לא אטום בפני האלטרנטיבות שמציע השמאל. בדיוק להפך: כשהשמאל עובד נכון, הציבור משתכנע ומתמסר, ותומך ללא קושי בתכניות ובמסרים בלתי־ימניים בעליל – מנסיגות טריטוריאליות ועד רגולציה בשוק הדירות.

אבל מה, וזה הפאנץ': גם כשהציבור משתכנע באג'נדה של השמאל, הוא עדיין מעדיף שליכודניק, או ליכודניק לשעבר, יוביל את מימושה בעולם האמתי. כך יוצא שאם הציבור רוצה נסיגה טריטוריאלית הוא מצביע לשרון, ואז לאולמרט, ואז ללבני (כמעט). וכשהוא רוצה סבסוד פעוטונים מגיל שלוש או מעורבות ממשלתית בנדל"ן – הוא מעדיף את כחלון, שטייניץ ואפילו את לפיד, שבשמאל כבר מגדירים כתואם־ביבי.

המסקנה היא שלציבור אין בעיה עם האג'נדות של השמאל, אלא עם המבנה האישיותי של מי שמייצגים אותו כיום. כל כמה שדעתני השמאל יחבטו בבוז'י, הבעיה אינבמנהיג אלא דווקא ברושם הקבוצתי המתקבל מחברי המפלגה הנוכחיים. כי בלי ביטחוניסט ראוי לשמו, ובלי פיגורה מובילה מהתעשייה או השירות הציבורי – מפלגת העבודה של היום דומה יותר לליין־אפ של תכנית צהריים בגל"צ מאשר לשולחן ממשלה לגיטימי (כפי שמראה המאמר המרתק של אודי לבל וגיא חתוכה).

את הרושם הזה רצה בוז'י למחות ולקעקע. בתבונתו הוא הבין מה שהשמאל הפונדמנטליסטי מתעקש להכחיש: תמונה אחת של סתיו שפיר, איציק שמולי, מרב מיכאלי ואיילת נחמיאס־ורבין סביב שולחן הממשלה, תעשה למפלגת העבודה מה שאלף הפגנות והצבעות אי־אמון לא יעשו: היא תעלה את מפלגת העבודה על המסלול התדמיתי הבטוח להצטייר, לראשונה זה זמן רב, כאלטרנטיבה שלטונית ראויה. באותו יום היה הציבור מבין שהשמיים לא נופלים כשמרב מיכאלי מכהנת כשרת חינוך או כשסתיו שפיר מתמנה לשרת הכלכלה, בדיוק כפי שהם לא נפלו כשאיילת שקד מונתה לשרת משפטים.

עכשיו, כשהרצוג הרים ידיים סופית מול הלחץ הפסיכולוגי שהפעילו עליו טהרני השמאל, צריך לומר לו מילה טובה: עשית כמה צעדים שפויים בדרך לניתוק מפלגת העבודה ממחוזות השמאל האזוטרי והשבתה למקומה ההיסטורי. החושים שלך בריאים, בוז'י. זה השמאל שלך שחולה.