גושי ההתיישבות ביו”ש: לא גושים, בקושי התיישבות

המונח “שמירה על גושי ההתיישבות”, השגור כל כך בקרב פוליטיקאים משמאל, נועד להסתיר את משמעותו האמיתית: נסיגה כמעט מלאה משטחי יהודה ושומרון

זה לא גוש התיישבות? עפרה. צילום: ליאור מזרחי, פלאש90

גושי התיישבות – דומה שאין עוד מונח פוליטי כל כך מדובר וכל כך נדוש, שהכול דנים בו ומתווכחים עליו בלהט, מבלי שמישהו יודע להגדיר אותו במדויק. כל פוליטיקאי מתחיל שמבקש לשחק עצמו כגדול המדינאים, ידקלם ש”בהסדר הקבע ישראל תיסוג לקווי 67′ חוץ מ’גושי התיישבות'”. ככל שחוזרים על הקלישאה שוב ושוב, כך היא מתקבלת בציבור כאקסיומה מדינית שאין לערער עליה.

במצע המחנה הציוני, ערב הבחירות לכנסת בשנת 2013, נכתב כי “הגבול הסופי בין שתי המדינות ייקבע במשא ומתן תוך החלפת שטחים. גושי ההתיישבות יישארו בריבונות ישראלית, והשאר יפונו בהסדר”, ואילו במצע של ‘יש עתיד’ נאמר: “במהלך המשא ומתן: הקפאת הבנייה מחוץ לגושים, למעט התחשבות בגידול הטבעי ביישובים הקיימים. ההסדר: קווי 67′ תוך שמירה על גושי התיישבות עם חילופי שטחים”.

אפילו אביגדור ליברמן טען בכנס סגור של המועדון העסקי־אקדמי באוניברסיטת תל אביב ב־23 בדצמבר 2014, כי גושי ההתיישבות צריכים להישאר תחת ריבונות ישראלית: “ברור לכולם שיהיה צורך לעשות SWAP (חילופי שטחים). בקמפ־דיוויד דובר בפירוש על גושי התיישבות וגם באנאפוליס. זה חלק מהפתרון שנראה… נצטרך לפנות יישובים בודדים. את גוש קטיף פינינו. בקטע הזה יש פתרונות… אני פחות מוטרד מזה”.

אבל מהם בכלל אותם ‘גושי התיישבות’? שאל כל אזרח בישראל מהם ‘גושי ההתיישבות’ והוא יגיב מיד: ‘גוש עציון’, ‘אריאל’, ‘מעלה־אדומים’. את גוש־עציון אולי עוד אפשר להבין. המילה ‘גוש’ היא חלק בלתי נפרד משמו. אבל למה דווקא אריאל ומעלה־אדומים? הרי התואר ‘גוש התיישבות’ מתאים לכל רצף יישובים יהודי צפוף שאין בו כמעט אוכלוסייה ערבית או כפרים ערבים. אם כן, למה ייגרע חלקם של גושי התיישבות לא פחות משמעותיים, כמו גוש אדם־פסגות־מכמש שהוא צמוד־קו־ירוק לא פחות מגוש אריאל, או גוש טלמון־דולב־חרשה שאמנם איננו צמוד־קו־ירוק אבל ההתיישבות בו ‘גושית’ לא פחות מכל גוש אחר? לפוליטיקאים פתרונים.

ועוד שאלה: האם ‘גוש אריאל’ הוא באמת גוש? האם הוא רק העיר אריאל, או שהוא כולל גם את ברקן, קריית־נטפים, יקיר ורבבה? האם גוש־עציון כולל גם את יישובי מזרח הגוש כמו תקוע, נוקדים, אל־דוד וכרמי צור? ומה המשמעות של גוש מעלה־אדומים? האם הוא כולל יישובים כמו כפר־אדומים, ענתות ואלון? כל התשובות לשאלות הללו נותרו מעורפלות במכוון. כדי לנסות ולענות עליהן, נתאר תחילה את התהליכים ההיסטוריים בנושא הקרוי ‘גושי התיישבות’.

שרון מעצב את מפת ההתיישבות

הראשון שדיבר בגלוי על גושי התיישבות במשמעות התיישבותית־מדינית היה אריאל שרון. הכוונה איננה למכתב המפורסם שקיבל שרון כראש הממשלה מנשיא ארה”ב ג’ורג’ בוש בתמורה לעקירת יישובי חבל עזה, אלא כבר לפני 35 שנה, בממשלת בגין הראשונה. שרון, אז שר החקלאות, עמד בראש ועדת שרים לענייני התיישבות. באוקטובר 79′ השלימה הוועדה הכנת “תכנית שנתית להתיישבות ביהודה, בשומרון, בחבל עזה וברמת הגולן”. זו הייתה הפעם הראשונה שגורם ממשלתי הכין תכנית התיישבות מקיפה ביו”ש – ולמרבה הצער, גם האחרונה.

חשוב להבין את הרקע לתכנית: שנה לפני כן, בספטמבר 1978, נחתמו הסכמי קמפ־דיוויד עם מצרים, שבהם נקבע בין היתר שישראל תציע לפלסטינים ביו”ש אוטונומיה. שרון, שבאותן שנים התנגד נמרצות למדינה פלסטינית, חשש שהאוטונומיה תהפוך למדינה. הדרך היחידה לסכל את הפיכת האוטונומיה למדינה הייתה מניעת רצף טריטוריאלי פלסטיני, ההכרחי ליצירת מדינה עצמאית. את הרצף היו אמורים למנוע גושי התיישבות יהודיים בכל רחבי יו”ש (כיום, מתוך אותה הבנה בדיוק אבל בניגוד גמור לכל תפיסה ציונית, דורשים בשמאל לעקור יישובים כדי לאפשר את הרצף הטריטוריאלי ההכרחי להקמת מדינה פלסטינית).

תפיסת ההתיישבות באותה תכנית הייתה גושית – גושי התיישבות ולא יישובים מבודדים. הגושים היו מפוזרים כמובן בכל רחבי יהודה, שומרון וחבל עזה.

נתאר אותם מצפון לדרום (פירוט המניעים המיוחדים לפיתוח כל גוש לקוח מהתכנית עצמה): גוש קרני שומרון, שנועד להרחיב את הנוכחות היהודית במורדות המערביים של השומרון; גוש אריאל, שנועד לשליטה על שני הצירים העיקריים בלב השומרון, כביש 60 וכביש חוצה שומרון; גוש נווה־צוף, להרחבת הנוכחות היהודית במורדות המערביים של הרי בנימין, תוך שליטה בצירים העולים משפלת לוד לגב ההר; גוש מעלה־אדומים, ליצירת הנדבך המזרחי בטבעת היישובים סביב ירושלים ושליטה בציר המוביל לירושלים; גוש גוש־עציון־תקוע, לחיזוק הנדבך הדרומי של טבעת היישובים סביב ירושלים ויצירת רצף התיישבות יהודית מחבל עדולם עד מדבר יהודה, תוך יצירת חיץ בין בית־לחם לחברון; גוש מעון-כרמל על הציר החיוני מערד לירושלים ולמעלה־אדומים, שיועד להיות חוליה במערכת ההתיישבות מבקעת בית־שאן, בקעת הירדן, מעלה־אדומים עד צפון הנגב, לשמש בלם להתפשטות ההתיישבות הערבית בהר חברון המזרחי; והגוש האחרון – גוש זיקים שנועד למנוע שימוש בלתי מבוקר באדמות המדינה בחולות שמצפון לעזה.

השוואת מפת התכנית למפת ההתיישבות הקיימת מלמדת שבגדול, התכנית בוצעה בסופו של דבר. רוב גושי ההתיישבות בתכנית אכן קמו כגושים. רק מיעוטם נשארו כיישובים מבודדים, בעיקר בצפון השומרון ובמרכז דרום הר־חברון, וזאת משום שמימוש התכנית פשוט לא הושלם.

מפת שרון. באדיבות חגי הוברמן

מועצת יש”ע מקדימה תרופה למכה

המונח ‘גושי התיישבות’ צץ מחדש בעקבות הסכם אוסלו. באופן פרדוקסלי, מי שהכניס את המונח ‘גושי התיישבות’ לשיח הציבורי כתפיסה התיישבותית, היה לא אחר מהגורם שהוביל את המאבק בהסכם אוסלו בצורה החריפה ביותר, ושלכל אורך תקופת קיומו נלחם בשצף־קצף במונח הזה בדיוק – מועצת יש”ע.

חשוב להבין את הרקע: על פי הסכם אוסלו א’, הסכם העקרונות שנחתם בוושינגטון, המרחב ביו”ש כולו אמור היה להיות שטח פלסטיני, כשהיישובים מצויים בתוכו כאיים מבודדים, כל יישוב בפני עצמו. אפילו גוש כל כך ‘גושי’ כמו גוש עציון אמור היה להיות מפורר. מי שהיה הולך מכפר־עציון לאלון־שבות, למשל, היה עובר בשטח שבשליטת הרשות הפלסטינית ושפועלת בו משטרה פלסטינית. וזוהי רק דוגמה אחת.

במועצת יש”ע החליטו להקדים תרופה למכה. ב־9 בנובמבר 1993, כחודשיים אחרי שנחתם הסכם אוסלו, הגיעו ללשכתו של ראש הממשלה יצחק רבין שלושה מראשי המתיישבים: מזכ”ל מועצת יש”ע אורי אריאל (היום שר החקלאות), ישראל הראל והרב יואל בן־נון. הם באו להציג לרבין את התכנית שהתווה הצוות המדיני של מועצת יש”ע בראשות ישראל הראל, שכונתה ‘תכנית הגושים’. עיקרה היה שמירה על גושי התיישבות יהודיים, שיהוו ריבונות יהודית בתוך האוטונומיה הפלסטינית.

כותרת המסמך הייתה “תנאים חיוניים הדרושים להבטחת קיומה, ביסוסה וביטחונה של ההתיישבות היהודית ברחבי יש”ע”. שלושת הסעיפים הראשונים של המסמך קובעים כי “כל היישובים היהודים ביש”ע יישארו במקומם. ההתיישבות היהודית ביש”ע תתארגן בגושים. בין הגושים יהיה רצף טריטוריאלי וכן כבישים מחברים לצורכי ביטחון, תנועה, ניהול, שליטה ושיפוט”. מכאן, מההצעה כי “ההתיישבות היהודית ביש”ע תתארגן בגושים”, נכנס לשיח הציבורי המונח ‘גושי התיישבות’.

התכנית בכללה קבעה כי “כל אחד מהיישובים ביו”ש יחובר בדרך כלשהי לאחד הגושים. לא יושאר יישוב אחד מנותק. גושי ההתיישבות יישארו כולם בריבונות ישראל והם יוקפו בגדרות, מערכות תאורה, שבילי פטרול ושאר מרכיבי האבטחה של מערכת הביטחון”. המסמך הציע לכלול בגושים היהודיים, בנוסף ליישובים, גם אזורי תעשייה, אתרי תיירות, מקומות קדושים ואתרים ארכאולוגיים. לגבי הכבישים קובע המסמך כי צירי התנועה בין הגושים יהיו כולם בפיקוח צה”ל. עוד קבע המסמך של מועצת יש”ע שבגושים היהודיים לא ייכללו יישובים ערביים, גם אם קווי התיחום של הגושים ייקבעו בצורה מפותלת עקב כך. לעומת זאת, בעלי קרקעות ערבים שאדמותיהם ייכללו בתחום הגושים היהודיים, יוכלו להמשיך ולעבד את אדמתם.

עיון במסמך מגלה שאין בו דרישה חד־משמעית לביטול הסכם אוסלו. ‘תכנית הגושים’ שבנתה מועצת יש”ע תאמה את הסכם אוסלו בין ישראל ואש”ף, והייתה מעין הצעה לעמדת מדינת ישראל לקראת המו”מ על פרטי יישום ההסכם. עם זאת, המתיישבים העלו סדרת דרישות שנועדו לשים חישוקים כבדים על ההתקדמות במשא ומתן, כמו הדרישה לדחות את ביצוע ההסכם עד לביטול האמנה הפלסטינית, לדחות את שחרור המחבלים והחזרת מגורשים עד למיגור כל פעולות הטרור, ולאפשר למשטרה הפלסטינית לפעול עם נשק רק אחרי כינון השלום והפסקת הטרור. באופן לא מפתיע, חלק מהדרישות נדחו על הסף בידי ממשלת רבין.

המסמך, בכוונה תחילה, לא הודפס על דף רשמי של מועצת יש”ע, עם הלוגו המפורסם של המועצה. הוא הוצג כדף סתמי, ללא כל חתימה. במועצת יש”ע התנהל ויכוח קשה סביב המסמך. אנשי ‘האופוזיציה הפנימית’ במועצה טענו כי המסמך מהווה למעשה תמיכה של המתיישבים בהסכם עם אש”ף. עם זאת, הם הסכימו להעלאת ההצעה שלא בידי הצוות המדיני של מועצת יש”ע אלא בידי הצוות הביטחוני בראשות רון שכנר, מנכ”ל מועצת יש”ע כיום, כיוון שאז המשמעות לא תהיה מדינית אלא רק מאמץ להבטיח את המשך ההתיישבות היהודית ביהודה, שומרון וחבל עזה.

ללא סמליל; מסמך מועצת יש”ע. באדיבות חגי הוברמן

רבין מאמץ את התפיסה

על פי החלטת רבין ובתמיכתו הנלהבת של סגן שר הביטחון מרדכי גור, המסמך הפך בסיס לדיונים על מימוש הסכם אוסלו בתוך מערכת הביטחון, ולשלד של תכניות אופרטיביות בעלות משמעות מדינית. במועצת יש”ע החלו בשרטוט מפות מפורטות של תחומי הגושים היהודיים. הפעולה נעשתה בתיאום עם משרד הביטחון, וליתר דיוק מול מוטה גור, שקיבל את האחריות על מינהלת ‘קשת צבעים’ – המינהלת שהוקמה במשרד הביטחון לצורך ליווי הסדרים מדיניים מבחינה ביטחונית. לא היה אדם מתאים יותר לתפקיד מאשר מוטה גור, שדגל תמיד בשמירת הקשר עם ראשי המתיישבים.

כסגן שר הביטחון אימץ גור את תפיסת ‘תכנית הגושים’, וביקש להכינה כתכנית של משרד הביטחון. מיד אחרי החתימה על הסכם אוסלו נשלח מלשכתו של גור מסמך אל כל ראשי המועצות היהודיות ביש”ע, ובו בקשה לריכוז נתונים לגיבוש התכנית. הנתונים כללו: תכניות המתאר העדכניות של שטח השיפוט של כל יישוב לרבות האדמות החקלאיות, אזורי התעשייה ואתרי תיירות; בעיות קריטיות בתחום קרקעות היישוב; צירי התנועה ודרכי הגישה לכל יישוב; מרכיבי הביטחון השונים ובהם גידור, תאורה, רכבי הביטחון ושטחים שולטים על כל יישוב; מקורות מים, קווי חשמל ותקשורת ,שמורות טבע ואתרים ארכאולוגיים, וגם בקשה לתיאור זווית הראייה של המתיישבים על יחסי הגומלין הנחוצים עם הפלסטינים בתחומי הכלכלה, התשתית וכדומה.

הבעיה של מועצת יש”ע הייתה תדמיתית. כיצד הם, המתנגדים לכל נסיגה, מכינים תכניות התואמות את אותה נסיגה? בעייתה של מועצת יש”ע הייתה גם גדולתה: יכולתה להפריד בין הצד האידאולוגי, הערכי והאמוני, שבו דגלה ללא פשרות – ובין ההבנה שלעתים יש להתפשר בפרקטיקה, במעשה, כדי לקדם את העקרונות שלה עצמה: שמירת המשך ההתיישבות היהודית ביהודה, שומרון וחבל עזה. המגעים השקטים עם רבין, בהכוונתם של אורי אריאל וזאב חבר (זמביש), שנמשכו עוד כשנתיים, לכל אורך הדיונים על הסכמי הביצוע של הסכם אוסלו, הצילו את ההתיישבות פשוטו כמשמעו.

הסכם אוסלו א’ היה הסכם עקרונות בלבד, שאמור היה להיות מתורגם להסכמי ביצוע. כאשר יצחק רבין הבין את המשמעות החמורה של ההסכם הוא פעל לתקנו בהסכמים הבאים, הסכמי הביצוע. הסכם הביצוע הראשון, הסכם עזה־יריחו, היה ‘מקצה שיפורים’ של הסכם אוסלו א’. המרחב בחבל עזה אמנם נשאר פלסטיני, אולם לראשונה נקבע עקרון הגושים. רוב היישובים היהודיים – למעט נצרים וכפר־דרום – נשארו בתוך גוש ישראלי, מחוץ לשטח האוטונומיה. הסכם הביצוע השני, הסכם אוסלו ב’ מספטמבר 1995, היה מקצה שיפורים משמעותי מאוד של הסכם עזה־יריחו. המרחב נשאר ישראלי, ובתוכו גושים פלסטיניים. מצב הפוך מזה שנקבע בהסכם אוסלו א’. בהמשך, הסכמי וואי (של ממשלת נתניהו הראשונה משנת 1998) ושארם (של ממשלת ברק משנת 1999) פגמו אמנם במרחב הישראלי, אבל עדיין הותירו 60 אחוז משטחי יהודה ושומרון בשליטה ישראלית מלאה, עד היום.

הסכם ביילין אבו־מאזן

הפוליטיקאי הבא שעשה שימוש בגושי ההתיישבות היה יוסי ביילין, במסמך שהתפרסם בשם ‘הסכם ביילין אבו־מאזן’ משנת 1995. הוא נחתם ב־31 באוקטובר 1995, שבוע לפני רצח רבין. בספרו ‘לגעת בשלום’ (עמ’ 210) מתאר ביילין את מפת ההתיישבות על פי ההסכם:

למעלה מ־100 אלף מתנחלים על 50 יישוביהם יסופחו לישראל. ההתנחלויות שיישארו מעבר לגבול לא יפורקו, ותימצא דרך לאבטחם. אזרחי ישראל שימצאו עצמם מחוץ לישראל, יוכלו לבחור בין פיצויים לבין הישארות תחת ריבונות פלסטינית, אך בכל מקרה יישארו אזרחי ישראל ויצביעו לכנסת.

ביילין לא היה ההוגה המקורי של מפת התכנית שלו. ביסוד המסמך עמד מחקרו של יוסי אלפר, ‘ישראל־פלסטינים: סוגיות בהסדר הקבע’, שפורסם בשנת 1993 במסגרת ‘מרכז יפה למחקרים אסטרטגיים’.

“פשרה טריטוריאלית מתונה”, כתב אלפר במחקרו, “(תשאיר בידי ישראל) סדר גודל של 11% מהשטח הכולל (יהודה, שומרון, עזה ומזרח ירושלים)”. והוא מפרט את התוכנית: “סיפוח אזורים במערב השומרון המאוכלסים בצפיפות על ידי ישראלים, תוך הזזת הקו הירוק מזרחה מרחק של 8-5 ק”מ לפחות, לאורך רוב הקו… סיפוח מובלעת לטרון, אזור גבעת זאב מצפון לפרוזדור ירושלים, וסיפוח אזור גוש־עציון מדרום לפרוזדור. סיפוח אזור מעלה אדומים, בעדיפות כחלק מירושלים (וכחלק מפתרון סוגיית ירושלים, שאינה נידונה כאן) אך אם הדבר ניתן, כחלק מעיצוב הגבול החדש בין ישראל לישות הפלסטינית. באזור מעלה אדומים יחנה כוח התערבות מהירה המיועד לסייע בסגירת מעברי הירדן ובהגנה ראשונית על גבול הירדן (גבול הביטחון) בשעת חירום. סיפוח שטח קטן (מוצבי הברך) מדרום לבית־שאן. כאן יחנה כוח ההתערבות המהירה השני”.

“בכך”, ממשיך אלפר, “תשיג ישראל שורה לא מבוטלת של יתרונות… סיפוח לשטחה של כ־70 אחוזים מהמתיישבים, ועל ידי כך הקטנה ניכרת של הסכנה ליציבות הפנים הפוליטית בשעת הפינוי, והקטנת הנטל הכלכלי הכרוך בפינוי. כל האזורים המסופחים הנם ברצף טריטוריאלי עם הקו הירוק. מספר הערבים הפלסטינים אשר כפריהם יסופחו לישראל הנו מזערי – כמה עשרות אלפים…”.

הצעתו של אלפר אכן כללה כמה גושי התיישבות משמעותיים, ובראשם גוש יישובים גדול ורחב במערב השומרון. עליית נתניהו לשלטון ב־1996 קברה את הסכם ביילין־אבו־מאזן ואת תכנית הגושים שלו.

אבל ביילין לא שקט ולא נח. המהלך המדיני הבא שלו היה ‘הבנות ז’נווה’ שהוא רקח עם הבכיר הפלסטיני יאסר עבד־רבו בשנת 2003. בנוסח ההסכם מופיעה השורה: “גושי ההתנחלויות ורוב המתנחלים מסופחים לישראל”. בעיקרי ההסכם נקבע כי “על פי ההסכם והמפות, גבולותיה המורחבים של מדינת ישראל יכללו יישובים יהודיים הנמצאים כיום מעבר לקו הירוק ושכונות יהודיות במזרח ירושלים, כמו גם שטחים בעלי חשיבות ביטחונית בעורפו של נתב”ג – כל אלה יסופחו לישראל בהסכמה, ויהפכו לחלק בלתי נפרד ממנה… בתמורה לסיפוח גושי ההתחלויות, השכונות במזרח ירושלים, והשטחים הביטחוניים, ישראל תעביר לפלסטינים שטחים חלופיים על פי יחס של אחד לאחד”. אלא שלהבנות נלווית מפה, ובה אין שום ‘גושי התיישבות’. ישנם תיקוני גבול קלים, דומים מאוד למפת גדר ההפרדה, שמשאירים אמנם יישובים מסוימים בשליטה ישראלית, אבל בוודאי לא ב’גושים’.

כישלון ברק בקמפ־דיוויד

נושא הגושים עמד גם במרכז המו”מ הכושל שניהל אהוד ברק כראש ממשלה עם יאסר ערפאת בקמפ־דיוויד בקיץ 2000. העמדה הישראלית התבססה על השארת שלושה גושי התיישבות ישראליים: גוש מערב השומרון, גוש עוטף ירושלים וגוש עציון. בקעת הירדן לא תוכננה להישאר בריבונות ישראלית, אלא כשטח בשליטה ביטחונית ישראלית לזמן מוגבל, בלי פינוי יישובים. ההצעה הזו דמתה דמיון מדהים ל’תוכנית יוסי אלפר’, ששימשה בסיס להסכם ביילין אבו־מאזן משנת 1995. רק שנה לפני כן תקף ברק את התכנית ההיא, ששימשה לבסוף בסיס להצעות שנדונו בקמפ־דיוויד תחת הנהגתו. הנציגים הישראלים בשיחות הציגו לפלסטינים מפת הסדר קבע, שבה יקימו מיד מדינה פלסטינית על 77.2% משטחי יהודה ושומרון. זו לא תהיה מפה סופית, הבטיחו הישראלים לפלסטינים, וכעבור זמן כלשהו, שיוסכם על שני הצדדים, תקבלו עוד 8.8%, רובם בבקעת הירדן, בנסיגה שתימשך עוד עשר שנים. ישראל תשמור, על פי התכנית הרשמית, על גושי התיישבות בהיקף של 13.3% מהשטח.

הפלסטינים התנגדו, וברק הסכים באופן לא רשמי להקמת מדינה פלסטינית על 92% משטח יהודה ושומרון. 8% בלבד משטח יו”ש יישארו בשליטה ישראלית, מהם רק כ־5% שטחי ההתיישבות היהודית, ו־3% רצועת ביטחון דקה בבקעת הירדן. כבר אז ויתר ברק למעשה גם על יישובי בקעת הירדן.

הייתה רק בעיה אחת: בהיקף נסיגה כזה לא היה יכול ברק לעמוד בהתחייבותו ש”רוב המתנחלים יישארו בריבונות ישראלית”. כיוון שהתחייב, בדקו במערכת הביטחון איך אוכלים את כל העוגה עד הפירור האחרון – ובכל זאת משאירים כמה פירורים. כך עלה הרעיון של גושי התיישבות בריבונות ישראלית ללא חיבור טריטוריאלי לישראל, כמו יישובים באזור מערב בנימין בעומק השטח (דולב, טלמון ועוד). לפי הרעיון הזה, אפילו אריאל, בירת השומרון, שלפי כל הגורמים הפוליטיים בישראל תישאר לנצח בריבונות ישראלית, הייתה אמורה להישאר אכן בריבונות ישראלית – אבל כביש הגישה אליה, כביש חוצה שומרון, יהיה חלק מהמדינה הפלסטינית. אריאל, על פי ההצעה, הייתה אמורה לשמש שפן ניסוי של מודל ייחודי: יישוב בריבונות ישראלית, אך כמובלעת בעומק המדינה הפלסטינית.

הסכם קמפ־דיוויד התפוצץ. מלחמת אוסלו פרצה. ברק ביצע ניסיון אחרון להגיע להסכם עם ערפאת. במו”מ שניהל ברק בטאבה שבסיני בינואר 2001, על סף ירידתו מהשלטון, הציע נשיא ארה”ב קלינטון בהצעה הרשמית שהעביר לצדדים כי 80 אחוזים מהמתנחלים ייכללו בגושי התנחלויות, שיכללו 4 עד 6 אחוזים משטחי יו”ש. הפלסטינים, כמו בכל הפעמים הקודמות, דחו גם את ההצעה הזו.

ההסכם התפוצץ; ברק וקלינטון. צילום: אריאל חרמוני, פלאש90

הסכמה פלסטינית כתנאי להסכמה אמריקנית

ברק ירד מהבמה. שרון עלה לשלטון והחליט, לתדהמת כולם, על עקירת כל יישובי חבל עזה. כדי לשכנע את אזרחי ישראל בחשיבות הרעיון ביקש שרון לגייס את תמיכת נשיא ארה”ב ג’ורג’ בוש הבן. ב־15 באפריל 2004 שיגר בוש לשרון את מכתב התמיכה בהתנתקות. שרון נופף בנייר כמוצא שלל רב, כשהוא מציין בעיקר את הפסקה שבה נכתב כי הממשל האמריקני הכיר לראשונה ב’גושי ההתיישבות’ שיישארו בריבונות ישראלית בהסדר הקבע. שרון ניצל את העובדה שרוב אזרחי ישראל לא טרחו לקרוא את המכתב, שכן לא הייתה בו שום הכרה ב’גושי ההתיישבות’. הביטוי ‘גושי התיישבות’ לא הופיע במכתב ולו פעם אחת.

בפסקה הרלוונטית נכתב כך (בתרגום הרשמי של אתר האינטרנט של משרד ראש הממשלה):

כחלק מהסדר קבע, חייבים להיות לישראל גבולות בטוחים ומוכרים, שייקבעו כתוצאה ממו”מ בין הצדדים על בסיס החלטות האו”ם 242 ו־338. לאור המציאות החדשה בשטח, לרבות קיומם של מרכזי אוכלוסייה ישראליים גדולים, אין זה מציאותי לצפות שתוצאת המו”מ על הסדר הקבע תהיה חזרה מלאה ושלמה לקווי שביתת הנשק של 1949, וכל המאמצים בעבר לשאת ולתת בדבר פתרון של שתי מדינות הגיעו לאותה המסקנה. יהא זה מעשי לצפות שכל הסדר קבע יתבסס על שינויים המוסכמים על שני הצדדים, אשר משקפים את אותה המציאות.

אין כאן אף מילה על גושי התיישבות. אין אף מילה על הכרה בסיפוח. “מרכזי אוכלוסייה גדולים” אינם ‘גושי התיישבות’. גם אם ארה”ב הבינה שלא ניתן לעקור יישובים כמו מעלה־אדומים או אריאל, היא לא תמכה מעולם בהשארת גוש מעלה־אדומים או גוש אריאל, על היישובים העוטפים את הערים הללו. יותר מכך: המילים “שינויים המוסכמים על שני הצדדים” היו מילות המפתח בפסקה הזו. בוש קבע שם במפורש שגבולות הקבע חייבים להיות מבוססים על הסכמה פלסטינית. בלי הסכמה פלסטינית, אין גם הסכמה אמריקנית.

למעשה לא היה בכך כל חידוש. כל הממשלים האמריקניים בעבר הסכימו שהנסיגה הישראלית תתבסס על תיקוני גבול קלים בהסכמה הדדית, כפי שדרש הנשיא בוש. הנשיא קלינטון, במתווה קלינטון המפורסם מהמו”מ בקמפ־דיוויד, הכיר בגושי התיישבות גדולים מאלו שנשארו בגדר ההפרדה של שרון.

משחקים עם עצמנו

ניסיון משמעותי להגדיר גאוגרפית את גושי ההתיישבות נעשה ערב בחירות 2006. במסמך ההבנות שניסח המועמד לראשות הממשלה אהוד אולמרט עם הרב יואל בן־נון, בתמורה לתמיכת האחרון ב’קדימה’, כתב אולמרט כי “בכל תהליך מדיני יישמר מעמדה הריבוני והמאוחד של ירושלים, ויישמרו גושי ההתיישבות המרכזיים: גוש עציון, גוש עוטף ירושלים, גוש אריאל, ואזורי ביטחון בעלי חשיבות חיונית בישראל”. במצע של מפלגת ‘קדימה’ באותן בחירות, שהספיק לנסח אריאל שרון בטרם שקע בתרדמת, דובר סתמית על “שמירת ירושלים וגושי ההתיישבות הגדולים, והקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל”.

לא חלפו חודשים ספורים וממשלתו של אולמרט עצמו, במאי 2006, אישרה את התוואי הסופי של גדר ההפרדה שביצועה הושלם ברובו הגדול. הגדר הזו, בעיני השמאל, היא שמייצגת את גבול הקבע ביו”ש. השקפת השמאל גורסת כידוע שכל היישובים שממזרח לגדר יפורקו, ותושביהם יועברו (אולי) ל’גושי ההתיישבות’ או יפוזרו ברחבי הארץ.

אלא שבחינת תוואי הגדר מגלה שהגדר רמסה סופית את רעיון ה’גושים’. למשל: התוואי החדש פירק סופית את ‘גוש אריאל’. במקום גוש נוצרו שתי רצועות גדר צרות, מין אצבעות דקיקות לאורך כביש חוצה שומרון ולאורך הכביש המתוכנן אלפי־מנשה-קרני־שומרון, ללא כל מרחב מחיה עתידי. רוב יישובי ה’גוש’ המפוצל, כמו קדומים, רבבה, קריית נטפים, ברקן וקרני־שומרון, ‘ייחנקו’ בגדרות צמודות. במילים אחרות: הגדר הזו לא רק שאיננה יוצרת ‘גושים’ מבחינת מרחב ההתפתחות והתכנון העתידי, אלא היא חונקת אותם בתוך הגדרות. מה שמכונה ‘גושים’ אינם אלא מובלעות זעירות ומבודדות.

כך שמי שמדבר על “שמירה על גושי ההתיישבות”, מדבר למעשה על הקמת מדינה פלסטינית על 90 אחוז משטחי יהודה ושומרון. שכן כל גושי ההתיישבות הגדולים, גוש אריאל, גוש־עציון ואזור מעלה־אדומים, כולם יחד אינם כוללים יותר מ־10 אחוזים מכלל יהודה ושומרון בפרשנות המורחבת שלהם. ההצעות הישראליות בכל הדיונים עם הפלסטינים בעבר כללו ‘גושים’ קטנים בהיקפם, לא יותר מ־6% משטח יו”ש. וכך שטח המדינה הפלסטינית יגיע ל־94% משטח יהודה ושומרון. פחות או יותר על פי מפת ‘הסכם ז’נווה’ של יוסי ביילין: מדינה פלסטינית על 94-96% משטחי יו”ש.

ונקודה חשובה לסיום: כל משחק ‘גושי היישובים’ הוא משחק שאנחנו, הישראלים, משחקים עם עצמנו. הפלסטינים מעולם לא קיבלו את העיקרון הזה. הם מוכנים לכל היותר לחילופי שטחים של אחוז וחצי מהשטח, ביחס של 1:1. זה כולל, אגב, גם את ירושלים. כלומר: על פי העמדה הפלסטינית, אם הכותל המערבי או הרובע היהודי בעיר העתיקה יישארו בריבונות ישראלית בהסכם קבע, ישראל תצטרך לפצות את הפלסטינים על כך בשטח חלופי ביחס ישיר, מטר תמורת מטר, דונם תמורת דונם. זו העמדה הפלסטינית העקבית, שהם מעולם לא סטו ממנה.

_________

חגי הוברמן הוא עורך שבועון הציונות הדתית ‘מצב הרוח’

המאמר פורסם לראשונה בגיליון 204 של ‘האומה’ – הבמה למחשבה לאומית ,לתיעוד ולספרות, בהוצאת מסדר ז’בוטינסקי ובעריכת יוסי אחימאיר

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

13 תגובות למאמר

  1. איפה כל אותם מחרחרי ריב ומדון של מחנה האנטי כ”אלה אופק” ועוד “אלמונים” למיניהם שאוהבים לטנף את כל הבא ליד ,שיבואו בניסיונותיהם לא פרקטים להמשיך לדבר כמו דחלילים בחברת היח”צ שמוכרים בגרוש מסרי פרסום לברנז’ה האנטי העממית כמו במפלגות של “בוז’ון” , של “יהיר” , ושל “זאבה”?

    1. אני יכול לומר לך מראש מה הם יאמרו:
      צריך להפסיק את “הכיבוש”. העיקר זה להפסיק את הכיבוש. גם אם זה יהרוג את כולנו, הדבר היחיד בעולם שיש לו חשיבות הוא – להפסיק את “הכיבוש המשחית”.
      ואחר כך הם יוסיפו עדויות נוסח “שוברים שתיקה”, על מעשי זוועה איומים ונוראים שחיילים ומתנחלים מבצעים בשטחים. לא שהם ראו במו עיניהם משהו מזה. אבל חבר של בן-דוד של גיסתם, סרן ג’ שמשרת בפלוגה ב’ בגדוד ד’, ראה הכל לפני שנה או שנתיים או לפני עשר שנים. מה, אתה לא מאמין לעדות כל כך ברורה ומוכחת?

    2. י. תמיר, ושכחת את הבן-דוד הפנאט החשוך ה’ שחזר בשאלה, ולפני כן התגורר במאחז ו’ בגוש ז’, שעקר בכאילו עצי זית לפל-טינים וחברים שלו צלו תינוקות פל-טינים ללאנץ’ (או לינץ’), די לשקר!!

  2. לא צריך גושי התיישבות. צריך לעשות את פרוייקט שבעת הכוכבים בתוך יהודה ושומרון. צריך להקים לפחות 5 ערים בסדר גודל של מודיעין עם אופציה להרחבה באזורים שונים ביהודה ושומרון. כולל פארקים, בתי ספר, מתנסים, בתי כנסת, אזורי תעשייה, כבישי גישה, וכבישים גדולים בינעירוניים. אין טעם להמשיך במודל של יישובים קטנים כמו נווה צוף. צריך ללכת בגדול בכל הכוח. זה ייתן פי אלף יותר ביטחון, בצורה הרבה יותר יעילה

    1. אם היינו חכמים זה מה שהיינו עושים מלכתחילה. אגב בתוכנית הראשונית של יגאל אלון מעלה אפרים הייתה צריכה להיות מרכז מטרופוליני עירוני כזה של כל איזור בקעת הירדן.
      היו אלו בגין ושרון שהחליטו במקום זה על תוכנית אחרת- לבנות מאות נקודות יישוב קטנטנות, לפעמים של לא יותר מחמישה קראוונים בכל רחבי יהודה ושומרון. ישובים שנראים לא טבעי בשטח.

  3. ואגב גם ליברמן וגם בנט הולכים לפי כללי המשחק של אוסלו. פשוט איוולת.
    חילופי שטחים בתוך הקו הירוק- פשוט טירוף.
    ובקשר לבנט- שטחי C זהו מונח שהוטבע לראשונה בהסכמי אוסלו. אין דבר כזה שטחי C. אחרי שטראמפ יסיים קדנציה יאשימו אותנו שבנינו לפלס-ינים בנטוסטונים.

  4. חבר’ה, אני נגד אוסלו וזו מעה חמור מאין כמותו (אני לא יודע אם מותר לכתוב כאן פ-ע)
    אבל מי שכתב את המסמך שמועצת יש”ע הגישה, הוא סטנדאפיסט-על, מה הוא חושב, שאפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלימה??? או שנותנים ומשאירים אצלנו את הגושים הקיימים, ולא מגדילים אותם, או שלא נותנים ואז באמת יכולים להגדיל את הישובים ולהחיל עליהם חוק ישראלי, ולכלול גם יישובים קטנים חוץ מהגושים, נו באמת…

    אין תחליף להחלת ריבונות מהירדן ועד הים (ואם אפשר ממזרח לירדן בבוא היום, עוד יותר טוב)!!!
    הערבים שונאי נפשנו, אין מקומם כאן – די בזה, שהם רוצים לגרשנו מתוקף היותם כובשים כאן (מה זה משנה 1400 שנה או 60 שנה – הרי גם אם נדחה את העולם בלך ושוב עוד 14,000 שנים הם עדיין ירצו להעיף אותנו מכאן לגמרי (-לאן, לא לאיפה שבאנו, אנחנו יותר גרועים בעיניהם מהאפריקאים והמוסלמים שחלקם הגדול מעלה את אחוזי הפשיעה בעולם, אלא שנעוף ל…) זה לא קשור, זו פשוט מלחמת קיום חד משמעית, די להתעקם, להתחיל להתעקש

    1. אין מנוס אלא לגרש אותם מכאן. אין שום אפשרות לחיות איתם בדו קיום. הערבים מבינים אך ורק כח. כל פשרה שלנו, כל וויתור מתפרש כחולשה ונותן להם תקווה לקחת עוד ועוד. מטרתם המוצהרת למי שסגר את העיניים והאוזניים שלו היא – להשמיד את מדינת ישראל. שלא תהיה יותר מדינה יהודית. כמה סכינים אנחנו צריכים לראות כדי להבין את זה?

  5. חגי, המשפט האחרון הוא החשוב ביותר ולאחריו צריך לשאול מה צריך לעשות (בפועל) כדי לשכנע את הפלסטינים לסטות מעמדתם, כדי שכל מה שנידון לפני המשפט האחרון יהיה בכלל רלוונטי. לא גירוש מוחלט או הצעה נדיבה – משהו אחר.

  6. בסיכומו של דבר אתה מודד את הגושים באחוז השטח, כדי להעצים את עומק הפינוי המוצע. גם מספר הגושים או היישובים הכלולים בהם אינו משנה דבר. הפרמטר החשוב ביותר הוא אחוז המתנחלים שגרים שם, שאותו אינך מזכיר באופן מרוכז.

  7. הוא שאמרתי בכמה מקומות. המצדדים בגושי ההתישבות מעלימים את העובדה שהם מתכוונים (כי ברור להם שידרשו) לשלם כל “מ מהגושים, ס”מ מתוך קווי 67′ עד למ”מ האחרון. באופן זה גם הגבול יתפתל ויתארך פי כמה וכמה. ועוד לא דברנו על הקשר הבעייתי מאד בין עזה ליו”ש.

  8. המסמך הזה עשה לי בחילה נוראה מכל מי שאי פעם הנהיג את המדינה. חבורת מתווכים שמוכנה למכור הכל כולל הכל הגיב:

    איפה היה ניתוח מזעזע זה כל השנים? הימין ישן בעמידה והמנהיגים הם אופורטוניסטים חצופים שלא מבינים מה הם עושים בכלל ולאיזו תהום הם מדרדרים העם.

    ביבי היחיד שניתן לסמוך על שיקול דעתו.

    כל קודמיו מפחידים.

    ומיהו בכלל האלפר הזה? מאיפה הוא צץ ואיך זה שהוא שמתווה למדינה היהודית ההיסטורית דרך? מי בחר אותו ועל סמך מה ומי מכיר אותו בכלל למעט אותם מוכרי ארצנו ועמנו? פעם ראשונה ומזעזעת ששמו צץ פה למרות שכל העגלים השמאלנים הלכו אחרי תוכניתו המתאבדת כמו עיזים אחרי רועה גרוע.

  9. השקר שיהודה ושומרון שטח כבוש מתנפץ!

    השקר שיהודה ושומרון שטח כבוש מתנפץ! אהרון ברק: שנו את החוק בכנסת!
    אהרון ברק מצהיר שאם הכנסת לא מסכימה עם קביעותיו של בית המשפט בנוגע לחוקיות ההתיישבות ביהודה ושומרון, כל שעליה לעשות הוא לשנות את החוק בכנסת, והן תהיינה כן חוקיות! מה שחושף את עומק השקר שהופץ ע”י ישראל בעולם כולו! הוא לא שוכח לשבח את הכנסת על שלא פעלה כך וחושף בעצם את עומק טפשות חברי הכנסת!

    הנה המרצע יצא מהשק והאמת מתגלה לנו במלוא כיעורה.

    האמת תמיד תצוף כמו שמן על מים בסופו של דבר!

    בית המשפט והוא המציאו הלכות וקבעו קביעות מטעות, לצורך הטייה פוליטית של מדינת ישראל, תוך הפצת קביעות לא נכונות, כאילו היו עובדות מוגמרות.

    עכשיו משנחשפו כל מעשיה של מפלגת בג”צ כהגדרתו של פרופ’ מאוטנר, בהנהגתו הדיקטטורית והפוליטית של אהרון ברק, הוא מיתמם ומודה על האמת אותה הסתיר עשרות שנים, שאם הכנסת רוצה הרי שהיא יכולה לשנות את החוק, וההתנחלויות תהיינה כן חוקיות!

    ההיפך מכל טענות הסרק שלו, אותן הפיץ באמצעות הגלימה השחורה ומלמולי פסקי הדין ההזויים מטעמו ומטעם תואמיו שם, שקיבעו בעולם לרעתנו את התפיסה כאילו יש איזה חוק כלל עולמי שקובע שההתנחלויות ביו”ש אינן חוקיות.

    ערוץ הכנסת – השופט פרופ’ ברק על ההתנחלויות, 20.2.12

    http://www.youtube.com/watch?v=0eOaR9hoezw&feature=related