טראמפ לא יקבל דקה של חסד

מי שציפה לתקופת מעבר נינוחה ומאופקת בבית הלבן, כבר הספיק להתאכזב. התקשורת והשמאל אינם מניחים לטראמפ לרגע, והוא מצדו נהנה ללבות את האש

צימאון מתמיד לתשומת לב. טראמפ. צילום: Gage Skidmore CC BY-SA 2.0 via flickr

ירח הדבש הקצר בהיסטוריה הסתיים רשמית. בדרך כלל, נשיאים שנכנסים לתפקיד נהנים מגל של רצון טוב המאפשר להם להמריא לפחות במשך מאת ימי החסד הראשונים לכהונתם. דונלד טראמפ טרם הושבע, וירח הדבש שלו כבר בא והלך.

נשיאים־נבחרים שומרים בדרך כלל על פרופיל נמוך בתקופת המעבר של חילופי השלטון. אצל טראמפ אין אף פעם פרופיל נמוך. שבועות ספורים חלפו מאז נבחר, והוא כבר כבש את הנשיאות־בפועל מידיו של ברק אובמה: סגר עסקות ראוותניות עם יצרנים אמריקנים כדי לשמור על מקומות עבודה בארה"ב, קרא תיגר על ארבעים שנות מדיניות ביחס לסין, ונכנס לעימות פומבי מאוד עם קהיליית המודיעין. כבר בשלב זה הוא השתלט על הבימה הנשיאותית. זה נכון שיש לנו רק נשיא אחד בכל פעם, וכבר למעלה מחודש שהנשיא הזה הוא דונלד טראמפ.

התוצאה ניתנת לכימות. סקר של חברת Quinnipiac מהתאריכים 17־20 בנובמבר – השלב השקט של תקווה ושינוי – הראה קפיצה ניכרת בפופולריות של טראמפ ובאופטימיות הלאומית בכלל. זה לא נמשך זמן רב. בסקר Quinnipiac האחרון, המספרים חזרו בעצם לרמתם שלפני הבחירות, ומבחינת התמיכה בטראמפ הם היו עגומים באופן היסטורי.

היו לכך כמה סיבות. הראשונה: סירובו של השמאל העיקש להכיר בלגיטימיות של ניצחון טראמפ. אלה לא רק המפגינים שיצאו בקריאות "הוא לא הנשיא שלי". מדובר בדמוקרטים בכירים שמפמפמים בזו אחר זו מנטרות שמטרתן לשלול את הלגיטימיות של הבחירות, כמו: הוא הפסיד במניין הקולות הכללי; ג'יימס קומי אשם; הרוסים עשו את זה.

סיבה שנייה: האינסטינקטים והנטיות של טראמפ עצמו – הצימאון שלו לתשומת לב שמוביל להיפראקטיביות, והצורך שלו להשתלט על כל מחזור חדשות, שמזין הרגל כפייתי כמעט לצייץ בטוויטר. ההתנהגות הזאת הציבה אותו כמעט ללא הרף במרכז השיח הלאומי, לא תמיד לטובתו.

טראמפ פשוט לא יכול להתאפק מלדחוף מרפקים במגרש המשחקים. הציוצים שלו העניקו פרסום שלא יסולא בפז לנאומה הארוך והמייגע של מריל סטריפ בטקס פרסי 'גלובוס הזהב'. העובדה שלעג לארנולד שוורצנגר בגלל רייטינג נמוך בתוכנית 'המתמחה' – בהשוואה למכונת הרייטינג המשומנת ששמה דונלד טראמפ – גרמה לטראמפ להיראות קטן ולשוורצנגר כמישהו שמעורר כמעט אהדה.

לא סביר שההתנהגות הזאת תשתנה אחרי טקס ההשבעה: היא חלק מאופיו של טראמפ. האיש לא נשאר חייב על שום אמירה שלילית נגדו; בעיניו, זלזול בו, ואפילו הקל ביותר, שנותר ללא מענה, מותיר רושם של ויתור או כניעה מצדו.

ולבסוף, זהו חוסר המשמעת הכרוני שלו, הקופצנות האקראית מנושא אחד לשני באופן חופשי ומשוחרר, ללא שום היגיון או אסטרטגיה רחבה יותר. בשבוע שהיה גדוש בדיונים של ועדות שימוע, עם האשמות שמופנות כלפי רוסיה בקשר לפריצת ההאקרים שלה, מה היה לו לחפש דווקא בפגישה עם רוברט קנדי, פעיל חברתי שמתנגד לחיסונים ומנסה לקדם את הרעיון (המפוקפק ביסודו) שהחיסונים גורמים לאוטיזם? מעימותי הפריימריז הרפובליקניים ידוע לנו שטראמפ עצמו השתעשע במגרש המפוקפק הזה. אמנם ניתן לפטור זאת לכאורה כעוד תופעת לוואי מוזרה של קמפיינים – אחת מני רבות – שוודאי תיעלם לה; אבל כנראה היא לא.

זה לא טוב. הרעיון שחיסונים גורמים לאוטיזם התעורר לראשונה בשנת 1998, במאמר בכתב העת הרפואי The Lancet, שלאחר מכן התברר כתרמית וכתב העת חזר בו מפרסומו. ואכן, החוקר הראשי נהג באופן חמור עד כדי כך שהרישיון הרפואי שלו נשלל.

קנדי אומר שטראמפ ביקש ממנו לעמוד בראש ועדה שתסדיר את נושא הבטיחות בחיסונים. צוות המעבר מכחיש זאת, אך טוען בכל זאת שרעיון הקמת הוועדה עדיין מונח על השולחן. כך או אחרת, הנזק כבר נעשה. הקנאים־נגד־חיסונים מחפשים חיזוק ואִשרור בנרות. התמיכה הזו מצדו של טראמפ – גם אם לא באופן ישיר – מזיקה מאוד. החיסונים מנעו סבל ותמותת ילדים יותר מכל צעד אחר בעבר. כשיש לך כל כך הרבה נושאים בוערים על הראש, לשם מה צריך להתקרב בכלל לנושא הזה של חיסונים?

סוגיית החיסונים הייתה רק ​​סימן קריאה על האופי האקראי והמפוזר של תקופת המעבר של טראמפ לבית הלבן. כל אחד מאלה תורם לתחושה המטרידה, הכמעט מייגעת, שאנחנו כבר מצויים עמוק בתוך תקופת נשיאותו של טראמפ.

השוו זאת למה שהיה כאן לפני שמונה שנים: תחושת אופוריה – מוגזמת, אך בכל זאת מוחשית – בטקס ההשבעה של ברק אובמה כנשיא. מאז ג'ון פ' קנדי לא היה שום נשיא חדש שנהנה ממידה כזאת של רצון טוב עוד לפני שהחל בתפקידו.

ועם זאת מתברר שהתחלות מזהירות כאלה כלל אינן צפויות. גם את זה יכולנו לראות השבוע. ביום שלישי בערב אובמה נתן נאום פרידה שרק הדגיש עוד יותר את כישלון נשיאותו, שראשיתה הייתה תקווה גדולה. למרבה הפלא, את נאום הפרידה אפשר היה לתת, כמעט מילה במילה, כבר ב־2008. הוא אפילו הסתיים במשפט "כן, אנחנו יכולים".

האם יש ראיות חזקות יותר לריקנות של שתי הקדנציות שחלפו מאז? כאשר ההצהרה המסכמת שלך היא חזרה על ההבטחה הראשונה, אתה בעצם מודה, מבלי משׂים, שמבחינה היסטורית היית לא יותר מאשר מאמר מוסגר.

______________

טורו השבועי של צ'רלס קראוטהמר מתפרסם ב'וושינגטון פוסט'. מאנגלית: שאול לילוב

 

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

7 תגובות למאמר

  1. מעניין אם גם בארה"ב – כמו אצלנו – החוגים ה"נאורים" ינסו להדיח נשיא מכהן בכל מיני דרכים לא דמוקרטיות.
    הסיפורים הלא נגמרים על ההתערבות הרוסית במערכת הבחירות בארה"ב מרמזים ככל הנראה שזה הכוון. לשמאל האמריקני כבר יש נסיון אחד מוצלח מסוג זה בעבר עם ריצ'ארד ניקסון, ויתכן מאד שהם ינסו לחזור עליו.

    1. ברור שאנשי המחנה הכביכול נאור ינסה להדיח את טראמפ. הם כבר מנסים. בחירות? דמוקרטיה? הצחקת אותם.

    2. למרות הטענות שאובמה הציל את הכלכלה האמריקאית, היא עדיין מדשדשת, זו שאלה של זמן עד שיהיה מיתון ומשבר כלכלי ו תפוח האדמה הלוהט שקיבל טראמפ מאובמה ישרוף אותו ויגרום לדמוקרטים להאשים אותו במשבר.

    3. שמאל הוא שמאל הוא שמאל . הדי אנ אי המתנשא ןהמשחית משותף לכל אלה שחושבים שהחמה זורחת מאחוריהם.

  2. חבל מאוד שדולנד טראמפ לא מעכשיו נשיא ארצות הברית!!!

    1. עכשיו זה הזמן של אלה המכנים את עצמם "דמוקרטים" לתכנן איך לעשות לו את מה שעשו לי, אבל עוד לפני שהוא אפילו נכנס לתפקיד.