פה חשדנו: מי מזמין את יו"ר הסתדרות המורים לדבר על "חדשנות בחינוך"?

ב"כנס חדשנות" של משרד החינוך חזרו על כל הסיסמאות הרגילות, אבל התעלמו מהפיל הענק בחדר: ארגוני המורים שחוסמים כל אפשרות לשינוי במערכת

ה"חידושים" היחידים: הסכמי שכר. יפה בן דוד. צילום מסך

המחשבה הראשונה שחלפה בראשי למקרא כותרת הכנס של פורום הפיס לחינוך ולכלכלה, "איך חדשנות חינוכית מצמצמת פערים", הייתה: ברור שלא. מה הקשר? לפערים יש סיבות רבות, והן אינן קשורות לחדשנות או שמרנות. ומלבד זאת, אפשר לחשוב שיש בישראל "חדשנות" חינוכית שמצדיקה כנס שלם. כותרת הכנס הציגה שאלה היפותטית על מקרה דמיוני, אבל מכיוון שאני אוהב דיונים תיאורטיים, הכנס עורר את סקרנותי והחלטתי ללכת.

בין משתתפי הכנס שהתקיים בירושלים בשבוע שעבר היו שר החינוך נפתלי בנט, ראש עיריית ירושלים ניר ברקת, יו"ר מפעל הפיס עוזי דיין, והשרה לשוויון חברתי גילה גמליאל. אך כוכב האירוע, לפחות על פי כמות הפלאשים שהאירו את פניו עם כניסתו לאולם, היה ללא ספק מנכ"ל 'מובילאיי' זיו אבירם, המלך החדש של סצנת האקזיטים הישראלית.

אם לסכם את המושב הראשון של הכנס במשפט אחד, הנה הוא: מטרת משרד החינוך היא לשרת את אומת הסטארטאפ ולייצר עבורה עוד הרבה זיו אבירמים ואקזיטים במיליארדים (גם אם זה מעכב קמעה את צמצום הפערים מהכותרת).

ראשון עלה על בימת הכנס השר בנט. המנחה, דנה וייס העקשנית, ניסתה בכל מחיר לחלץ ממנו כותרת על האירוע הכה חשוב שהתרחש בשדה החינוך השבוע – ההחלטה שלא להעניק פרס ישראל ליאיר גרבוז. בנט לא נשאב לפרובוקציה, ועבר במהרה לדבר על הנושא היחיד שעליו דיבר בשנה האחרונה, וכנראה גם בשנתיים הבאות: ההצלחה להעלות את שיעור הנבחנים בחמש יחידות במתמטיקה, והחשיבות העליונה, שלא לומר האסטרטגית, שלא לומר הקיומית, של הנושא.

חשוב לומר כי ביחס לרפורמות אחרות שהתבצעו בעשור האחרון במערכת החינוך, פרויקט המתמטיקה של בנט הוא הכי פחות מזיק ומגלומני, ואפשר לראות בו אפילו תועלת עבור הפריפריה, שבה מושקעים מרב המאמצים על מנת לצמצם פערים. הבעיה היא שבנט, כ"איש שוק חופשי" על פי הגדרתו וכהייטקיסט מושבע בעברו, ממקד את רוב מאמציו בהכשרת ילדי ישראל לעבודה בהייטק, מתוך הבנה שבמגזר זה תלויה צמיחתה של כלכלת ישראל. מנגד, בשנתיים שבהן הוא מכהן כשר החינוך, הוא לא פעל כהוא זה על מנת להכניס קצת "שוק חופשי" ותחרות אל שדה החינוך הצחיח.

המטה המנופח לא התייעל, האוטונומיה של מנהלי בתי הספר מצומצמת מאוד למרות כל ההכרזות הריקות, וכך גם יכולת הבחירה של ההורים היכן ילמדו ילדיהם. הספינה של משרד החינוך כל כך בלתי ניתנת להיגוי, עד שהמקסימום שביכולתו של שר לבצע בקדנציה הוא לקחת פרויקט קטן ולרכז בו את כל מאמציו, בזמן שרוב רובו של המשרד כלל אינו רלוונטי לפרויקט.

אחרי בנט עלה לבמה זיו אבירם, שאותו ראיין לא אחר מאשר ראש עיריית ירושלים ניר ברקת, בעצמו איש הייטק מצליח בעברו, שניסה ללקט קצת מאבק הכוכבים של חברו. אלא ש"התוצר האידיאלי של מערכת החינוך" קצת אכזב באומרו כי היה תלמיד גרוע למדי, ושאין לו הרבה מה לומר בענייני חינוך. תודו שלא נפלתם מהכיסא. אבירם, שעלה לארץ בגיל 13 מברית המועצות, תיאר כיצד דווקא תנועות הנוער והשירות הצבאי הם שסייעו לו להיטמע בישראליות ושהקנו לו את הכלים להצלחה בהמשך. נראה היה שהוא לא תולה תקוות רבות מדי במשרד החינוך שיכשיר את ילדי ישראל לאקזיטים הבאים, ובטח לא בלימודי המתמטיקה. ברוח זו דיבר בכנס גם עוזי דיין, שפירט כיצד את הדברים החשובים באמת לחיינו אנחנו לומדים מחוץ לכיתה.

לוח חופשות מנותק ונוקשה

אך שיא חוסר המודעות העצמית של מערכת החינוך התרחש בהופעתה של המזכ"לית הטרייה של הסתדרות המורים, יפה בן־דוד. בן־דוד, שחוסמת בגופה כל אפשרות ממשית של חדשנות ושינוי במערכת, התרברבה, איך לא, בהסכם השכר החדש שיעלה לנו בשנים הקרובות 700 מיליון שקלים, אבל לא יוסיף גמישות, חופש, אחריותיות ובקרה בשום רובד של המערכת. "חידושים" מסוג זה הם היחידים שמערכת החינוך מסוגלת להנפיק מתוכה כבר עשורים רבים. עצוב.

דוגמה בולטת לחסמים שמטילים ארגוני המורים על המערכת היא לוח החופשות המנותק והנוקשה, הגורם למשק הפסדים רבים מדי שנה. מארגני הכנס לא חשו באירוניה כאשר הזמינו לדבר מיד אחרי בן־דוד את יו״ר פורום ועדי ההורים היישוביים, פז כהן, המנסה לקדם שינוי בנושא. לדבריו, הפער בין ימי החופשה של ההורים לאלו של התלמידים עומד בישראל על כ־66 ימים בשנה, מקום שני במדינות ה־oecd. לפחות במשהו אחד אנחנו מובילים.

ההצעות לשינוי העומדות על הפרק כוללות הרחבה של פרויקט שהתחיל בו שי פירון – "בית הספר של החופש הגדול" – והחלתו על ילדים מגן חובה ועד כיתה ד'. צעד כזה אולי יחסוך להורים שבינינו הוצאות קייטנה, אך יגדיל את תקציב משרד החינוך שכידוע מגיע גם הוא מכיסנו. ההצעה השנייה מעניינת יותר אך ריאלית פחות: לקיים ימי לימודים בשורה ארוכה של חופשות לא מוצדקות כמו אסרו חג, שושן פורים, חנוכה, ל"ג בעומר ועוד. כדי לא לפגוע חלילה בתנאי ההעסקה של המורים, הציע כהן להגדיל את מכסת ימי החופשה שהמורים יוכלו לבחור.

ח"כ עודד פורר אמור להניח בקרוב הצעת חוק כזו על שולחן הכנסת, שכמובן לא תעבור בדיוק כמו כל ההצעות הקודמות בסוגיה. רצינו לשאול את יפה בן־דוד מדוע, אבל היא הספיקה כבר לעזוב את המקום, בטרם יורגש חסרונה במטה הסתדרות המורים.

הדוגמה היחידה לחדשנות חינוכית שהוצגה על במת הכנס הובאה על ידי יהודה הראל, שתיאר מיזם חינוכי מבטיח שמתחולל בשנים האחרונות ברמת הגולן. המיזם, המכונה "מפיל 6 מחיצות", מתמקד בצמצום המחיצות הקיימות בבסיס התפישה החינוכית הקונבנציונלית: בין בית הספר לסביבה שבה הוא נמצא, בין הכיתות, בין התלמידים לחומר הלימוד, בין המקצועות השונים ובין התלמידים למורים. לדברי הראל, בעתיד תיפול גם המחיצה בין הגילים בבית הספר.

ובכן, בסופו של דבר קיבלתי תשובה לשאלה "איך חדשנות חינוכית מצמצמת פערים": צריך להתרחק 300 קילומטרים מעינו הפקוחה של משרד החינוך, עד רמת הגולן, כדי להצליח להכניס קצת חדשנות חינוכית.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

6 תגובות למאמר

  1. פה חשדנו?!?!
    אתם לא פוחדים שאסי וגורי השמאלנים יתבעו אתכם על זכויות יוצרים?

  2. יפה בן דויד. ממש דמות אנטי חינוכית. היתה סגניתו ויד ימינו של וסרמן, וממשיכת דרכו.

  3. משרד החינוך חסר כל תקנה: לשרוף, לטחון לאבקה, ולבנות מחדש!

  4. בעיקרון מאמר מצויין.
    אך לא הבנתי את הסיסמה של הפלת המחיצות בסוף. יש הפנייה למאמר בנושא?

  5. לאתר מידה,
    בבקשה תעלו עוד ועוד כתבות בנושא משרד החינוך והחינוך בישראל.
    המצב מחפיר, מכל בחינה, והמשמעות הציבורית הרת אסון.
    תודה