ההימור של מיי, ההפסד של UKIP

לא רק תרזה מיי יצאה בשן ובעין מהבחירות המוקדמות לבית הנבחרים הבריטי ביום חמישי. המפסידה הגדולה ביותר של הבחירות הללו היא מפלגת הימין החדש הלאומית, האנטי־אירופית והביקורתית כלפי האסלאם, ״מפלגת העצמאות״, UKIP.

רק לפני שנה נדמה היה שמפלגה זו הצליחה להפוך לגורם הקובע ומכתיב הכיוון בפוליטיקה הבריטית, עם הצלחת המערכה הציבורית הקולנית שהיא הובילה למען ה'ברקזיט' – עזיבת האיחוד האירופי. ביום שישי הועפה UKIP מהפרלמנט הבריטי. איש ממועמדיה לא הצליח להפוך לנציג של מחוז בחירה כלשהו. בבחירות הכלליות לפני שנתיים, שקדמו להצבעה על עזיבת האיחוד האירופי, הצליחה ״מפלגת העצמאות״ לגרוף 13% מקולות הבוחרים. בגלל שיטת הבחירות המחוזית הנהוגה בבריטניה, תורגמה אז הצלחה אלקטורלית זו לציר פרלמנט אחד בלבד. שלשום צנחו אחוזי התמיכה ב־UKIP ל־2 בלבד, בבחירות שהוקדמו כדי להעניק לתרזה מיי מנדט ברור לניהול מו״מ נוקשה עם הביורוקרטיה של האיחוד האירופי על תנאי ה'ברקזיט'. UKIP עשתה את שלה, UKIP יכולה ללכת?

הצפי להיחלשות ״מפלגת העצמאות״ היה אחד הגורמים שהניעו את ראש הממשלה מיי להכריז על הקדמת הבחירות, בניגוד מוחלט לעמדתה הקודמת ששללה בחירות כאלו. מיי הייתה יכולה להמשיך ולעמוד בראש ממשלה שנהנתה מרוב קטן אך מוחלט ויציב בפרלמנט עד 2020. אך יועציה של מיי – ששניים מהם התפטרו בסוף השבוע מתפקידיהם הבכירים בלשכתה – שכנעו אותה שעכשיו, לאחר שהתקבלה ההכרעה בדבר היציאה משורות האיחוד האירופי, לא תהיה לשמרנים בעיה למשוך אליהם את כל מצביעי UKIP ולהשיג בכך רוב מוצק מאוד.

בצמרת המפלגה השמרנית היו גם כאלה שציפו להישג דומה להצלחותיה של מרגרט תאצ׳ר בשנות השמונים, ואולי אף מרשים יותר. מערכת הבחירות של השמרנים לא התמקדה בגיוסם של מצביעי UKIP אלא בניסיונות לשכנע את ״הפטריוטים״ מקרב המצביעים המסורתיים למפלגת הלייבור, באזורי הצבעה ״עממיים״, לתת את קולם לשמרנים. ההערכה הייתה שאלו ייבהלו מעמדותיו הקיצוניות של מועמד השמאל לראשות הממשלה, ג׳רמי קורבין, ומאהדתו הפומבית לארגוני טרור, למוסלמים ולמהגרים, ויצביעו לשמרנים.

אך ההשקעה הזו לא הוכיחה את עצמה: דווקא עמדותיו ואופיו המהפכניים של קורבין הצליחו להפיח רוח חיים במפרשיה של מפלגה סוציאל־דמוקרטית, שרבים כבר חזו את קבורתה הקרובה. אם בסוף שנות התשעים טוני בלייר החייה את הלייבור באמצעות הזזתה למרכז, קורבין העניק למפלגה עירוי דם בעזרת שבירה חזקה שמאלה. הוא ידע לאבחן את רצונו של העם בשינוי. שינוי ראשון הוצג אשתקד בהצבעה על ה'ברקזיט'. כעת, הגיע תורו של השינוי הבא. כמעט.

קואליציית המדוכאים

תרזה מיי, בת הכומר היבשושית, נתפסה בעיני מצביעים בריטים רבים מדי כנציגת ה״ממסד״ ו״המערכת״. הקרב שהיא הבטיחה לנהל מול האיחוד האירופי לא הצליח לשלהב מספיק מצביעים. מיי נכשלה להבין שתנועת המחאה העממית, זו המשפיעה על יחסי הכוחות בפוליטיקה המערבית בשנה האחרונה, איננה ימנית בהווייתה. זהו זרם בלתי נשלט, שהולך לכיוונים שונים. קורבין, שתמך בשעתו בעזיבת האיחוד האירופי בשל תפיסת עולמו האנטי־קפיטליסטית, הפך לנציגם של אלה הרוצים להתנתק מאירופה אך לא תומכים בשמרנים, אלה שהתחרטו על הצבעתם לעזוב את אירופה ומקווים כעת שמחיר העזיבה לא יהיה כבד מדי, ואלה שהתנגדו ומתנגדים לעזיבה ומקווים שנסיבות כלשהן יביאו לביטול רוע הגזירה. קורבין יצר סביבו קואליציה של ״חלשים ונדכאים״, שרואים בעצמם קורבנות של השמרנים ״הרומסים והאגואיסטים״. ומאחר שהוא נתפס כנציג אותנטי יותר של תנועת המחאה העממית, לפחות ממחצית הבוחרים לשעבר של UKIP נתנו את קולם בקלפיות ללייבור ומנעו מתרזה מיי את ניצחונה המתוכנן.

תבוסתה של UKIP הייתה כה קשה, שמנהיגה הטרי של המפלגה פול נאטאל, שנבחר לתפקיד לאחר פרישתו המפתיעה של מייסד המפלגה, נייג׳ל פאראג׳, מיד לאחר ההצלחה במשאל על ה״ברקזיט״ – הודיע כבר ביום שישי על התפטרותו. בכך הוא סולל את הדרך בפני חזרתו של נייג׳ל, ממקורביו של דונלד טראמפ, לראשות המפלגה. נאטאל תלה את האחריות לתוצאה הנוראה של מפלגתו בהקדמת הבחירות. לדבריו, לא היה לו זמן לארגן כראוי את המפלגה הסובלת מקשיים כספיים וארגוניים חריפים, שאילצו אותה בין היתר לסגור את משרדיה בלונדון. עם זאת, נאטאל הביע את ביטחונו ש־UKIP לא הגיעה לסוף דרכה. ״יש עליות ומורדות״, ניסה המנהיג המובס להרגיע את תומכיו המאוכזבים, והדגיש שמפלגת העצמאות ״הייתה הראשונה שזיהתה את רעל האסלאם״, התריעה מפניו והמשיכה במערכת הבחירות שלה לאחר שני פיגועי הטרור במנצ׳סטר ובלונדון, בשעה שמפלגות אחרות הקפיאו את פעילותן כאות הזדהות עם קורבנות הפיגועים ובני משפחותיהם.

עם זאת, תוצאות הבחירות האחרונות לפרלמנט הבריטי מראות באופן ברור ביותר שהפחד מפני טרור והאסלאם הקיצוני לא השפיע באופן משמעותי על תוצאות ההצבעה. גם הניסיונות של השמרנים ושל כלי התקשורת המקורבים אליהם להבהיל את ציבור הבוחרים באמצעות הבלטת דברי התמיכה של קורבין בארגוני טרור אסלאמיים, וצילומים של מנהיג הלייבור בהפגנות אנטי־ישראליות שבהן נכחו פעילי ארגונים ג׳יהאדיסטים, לא פעלו על חלקים נרחבים של הציבור הבריטי, שנתנו את קולם לקורבין וללייבור.

כעס על הבחירות המיותרות

כשתרזה מיי הכריזה לפני שבעה שבועות על בחירות מוקדמות לפרלמנט הבריטי, נראה היה ש"גברת הברזל" החדשה תקטוף ללא קושי ניצחון מוחלט. מה קרה מאז? ראשית, בוחרים  רבים כעסו על מה שבעיניהם נתפס כבחירות מיותרות ולא נחוצות, והם הענישו את מיי על שהכניסה את בריטניה בפעם הרביעית בארבע השנים האחרונות לסחרור פוליטי של הצבעה גורלית. ב־2014 נערך בסקוטלנד משאל־עם על עזיבת האיחוד עם בריטניה. רוב הסקוטים אמנם הצביעו נגד עצמאות לארצם, אך כיום שולטת בפרלמנט הסקוטי מפלגה התומכת בהתנתקות מבריטניה ודורשת משאל־עם מחודש לנוכח ה'ברקזיט' המתוכנן, שיאפשר לסקוטלנד להישאר באיחוד האירופי. באופן מפתיע ביותר, גם המפלגה הבדלנית הסקוטית נחלה תבוסה קשה ביותר בבחירות ביום חמישי. ייצוגה קטן מ־56 ל־35 צירים בלבד. חלק הארי מהמושבים שאיבדו הבדלנים עבר דווקא לידי המפלגה השמרנית התומכת ב'ברקזיט', ובכך נחתם הגולל על היוזמה לקיים בקרוב משאל־עם מחודש על עצמאות מבריטניה.

ב־2015 נערכו בבריטניה בחירות כלליות. ראש הממשלה המכהן דאז, השמרן דיוויד קמרון, זכה בבחירות אלו בדוחק, בין היתר מאחר שהבטיח עריכת משאל־עם על הישארות בריטניה באיחוד האירופי. קמרון לא העלה על דעתו שבמשאל שייערך ביוני 2016, מתנגדי האיחוד האירופי מימין ומשמאל יצליחו לגייס רוב בניגוד לכל התחזיות. הוא ביקש לערוך משאל עם שיחליש את האופוזיציה לאירופה בשורות מפלגתו השמרנית, ויחזק את קשריה של ארצו עם האיחוד. אך הוא מצא את עצמו מול מציאות שונה לחלוטין, שחייבה אותו להתפטר מכהונתו, ולפנות את משרד רה"מ ברחוב דאונינג 10 לתרזה מיי. מיי הצהירה באופן ברור ביותר שאיננה מתכוונת לקיים בחירות מוקדמות, אלא להמשיך ולהנהיג את הממלכה עם הרוב המוחלט של 17 צירים שהיה למפלגתה בבית הנבחרים. ואז, לפני כחודשיים, היא שינתה את דעתה. הייתה זו תפנית ראשונה מבין רבות שבוצעו בשבעת שבועות מערכת הבחירות הקצרה, ואשר פגמו בתדמיתה של מיי כמנהיגה נחושה וחזקה.

תרזה מיי קיוותה שמלחמתה בבירוקרטיה השנואה של האיחוד האירופי בבריסל, ובראשי ממשלות אירופיים שניסו לכפות על לונדון תנאי פרישה נוקשים ויקרים, תגבש מאחוריה חזית ביתית מאוחדת. ״עדיף שלא יהיה הסכם מאשר הסכם גרוע", איימה, למקרה שבריסל תעמוד על הדרישות שבריטניה תשלם את כל התחייבויותיה הכספיות הקודמות, שעלותן עשרות מיליארדי יורו (51 מליארד, לפי דיווחי התקשורת האירופית). יריבה של מיי, קורבין, הבטיח ״מו״מ רך״ עם האיחוד האירופי כדי לשמר מסגרות כלכליות משותפות, ולמנוע פגיעה קשה בכלכלה הבריטית ובמאות אלפי האירופים והבריטים שחיים ועובדים בחופשיות משני צידיה של תעלת לה-מאנש.

בדיעבד, הגישה הלוחמנית של מיי בעניין ה'ברקזיט' לא הניבה את הפירות הצפויים. סיסמת הבחירות של מיי הייתה ״חזקה ויציבה״. כשממשלתה הבאה של מיי תתחיל בעוד כעשרה ימים את המו״מ עם בריסל על הפרישה מהאיחוד האירופי, היא לא תהיה לא חזקה ולא ממש יציבה. מיי לא קיבלה את המנדט שלו הייתה זקוקה כדי לגלות קשיחות מול אירופה.

"מס הדמנציה"

אם הטרור האסלאמי וה'ברקזיט' לא השפיעו על הבוחרים הבריטיים,  מה כן מילא תפקיד בהצבעה שהכניסה את בריטניה לעידן של אי־ודאות חריף יותר מזה שנוצר לאחר ההצבעה המפתיעה לפני שנה על עזיבת האיחוד האירופי?

התשובה נוסחה על ידי אחד מיועציו של ביל קלינטון, כשהתבקש להסביר את ניצחונו של המועמד הדמוקרטי על הנשיא, ג׳ורג׳ בוש האב, שהיה  הנשיא האמריקני המכהן הראשון שהפסיד בבחירות לאחר ניצחון במלחמה (מלחמת המפרץ הראשונה): The economy, stupid. ב־1992 הבוחרים האמריקנים נתנו את קולם לקלינטון מאחר שמצבם הכלכלי האישי הורע, והם רצו נשיא שישפר את הכלכלה האמריקנית ולא נשיא שיציל את העולם.

הכלכלה היא גם זו שהייתה בעוכריה של תרזה מיי. שבע שנות שלטון של ממשלות שמרנים, שביצעו קיצוצים נרחבים בתקציבי רווחה, סעד וחינוך, יצרו את הרושם שמפלגת הימין אינה פועלת למען השכבות החלשות והבינוניות, אלא מחזקת את החזקים ומחלישה את החלשים. מיי אמנם מציעה התנתקות מהנאו־ליברליזם של מרגרט ת'אצר, וחזרה לשמרנות ישנה של העדפת האינטרסים הלאומיים על פני כלכלה גלובלית והעמקת המעורבות הממשלתית. אך, הכללת שלושה סעיפים במצע המפלגה השמרנית, שחייבו בעלי נכסים לממן על חשבונם וחשבון נכסי הנדל"ן שלהם  שירותים רפואיים ושירותי רווחה לגמלאים – סעיפים שזכו בפי העם לכינוי הציני ״מס הדמנציה״ – עשו שמות במעמדה של המפלגה השמרנית, בעיקר בקרב תומכיה. אנשים חששו שבתי מגוריהם שאותם רכשו לאחר שהשקיעו את חייהם בעבודה, יועמדו למכירה כדי לממן תשלומים עבור שירותי בריאות, שאותם מממנת כיום הממשלה. מאחר שרף ״מס הדמנציה״ נקבע לבעלי רכוש ששוויו מעל 100 אלף פאונד, הוא עתיד היה לפגוע בעיקר במצביעים  המסורתיים של השמרנים. מיי רצתה להיתפס כ״חברתית״, לקרוץ למרכז החברה ולשוליה השמאליים, אך ירתה לעצמה ברגל.

לא זוכרים את נזקי הסוציאליזם

קורבין, בעל הזיקה לסוציאליזם הנוקשה, שהעלה בעבר על נס את שליט קובה הקומוניסטית לשעבר, פידל קסטרו, ולא הסתיר את הערצתו להוגו צ'אבז, נשיאה הסוציאליסטי לשעבר של ונצואלה, הבטיח מצדו גם להיפרד מהתאצ׳ריזם וליישם בבריטניה מדיניות כלכלית־חברתית דומה לזו שהביאה את המדינה למשבר העמוק בשנות השבעים, ושתגרום לנזקים דומים לאלו שקסטרו וצ'אבז הותירו מאחוריהם. מצביעיו הצעירים לא מודעים למצב הקשה שהלייבור יצר בבריטניה והביא אותה אל סף פשיטת רגל. עם דמנציה דורית כזו, השינוי הרדיקלי יותר, זה של קורבין, נראה להם מפתה יותר מתכניותיה המעורפלות של מיי.

סיסמת הבחירות של הלייבור, "עבור רבים, לא בשביל מעטים", הייתה קליטה יותר מסיסמת הבחירות של השמרנים, "חזקה ויציבה", במדינה שבה נתוני האבטלה אמנם נמוכים מאוד (4.6%), אך גם ההכנסות מהעבודה נמוכות ביותר. בריטניה הפכה בעשורים האחרונים, תחת ממשלות השמרנים ו"הלייבור החדש" של טוני בלייר וגורדון בראון, למדינה שגדלו בה הפערים החברתיים, ושמעוטי היכולת שבה מתקשים  לחשוב על עתיד טוב יותר. האיחוד האירופי נתפס כאחראי להעמקת אי־השוויון החברתי וכמאיץ התעשרותם של "מעטים". עזיבת האיחוד אמנם לא בהכרח תקל על "הרבים", אבל סיסמה נכונה הופכת את הייאוש ליותר נוח. גם מול ההפחדות של השמרנים מפני "קואליציית הכאוס", שעשויה לקום בראשות הלייבור עם המפלגה הלאומית הסקוטית, הליברל־דמוקרטים ו"הירוקים". ובעיקר לנוכח מערכת הבחירות הישנונית והאפורה של מיי. סירובה של ראש הממשלה להתמודד פנים אל פנים עם קורבין בעימותים הטלוויזיוניים לא פעל לטובתה של מיי. נהפוך הוא: הוא תרם להשתרשות תדמיתה הציבורית כאישה חלשה הנמנעת מעימותים.

בצמרת מפלגת הלייבור היו רבים שייחלו לתבוסה קשה של קורבין. קורבין נבחר להנהיג את הלייבור בניגוד לדעתם ולרצונם של רוב צירי המפלגה ונבחריה, שחוששים מהקו האידאולוגי הקיצוני שלו. בסיס כוחו של קורבין הוא הרחוב, לא המפלגה. כעת, לאחר ההישג המרשים שלו, הוא ימשיך להנהיג את המפלגה וינסה להצעיד אותה לניצחון בבחירות הבאות, שעלולות להתקיים בעתיד הלא מאוד רחוק – אם תרזה מיי לא תצליח לשלוט עם ממשלת המיעוט שלה.