כשאת אומרת “פוליטי” למה את מתכוונת?

פסק הדין בעניין הפגנות פתח תקוה לוקה בפרשנות מופרכת ובהיתממות מוגזמת. חיות לא מרגישה עוד צורך לכסות את פעילותה בשירות השמאל

שופטי בג"ץ חושבים כמותם. הפגנות פתח תקוה | פלאש90

כשיתארו בעוד מספר שנים ספרי האזרחות את ההפגנות המתרחשות מול ביתו של היועמ”ש מנדלבליט בפתח תקוה, ראוי שתעטר אותם התמונה ובה השלט “אשם עד שתוכח חפותו”. מי שניסח את השלט משליך אחר גוו את חזקת החפות. מבחינתו של מנסח השלט ושל תומכיו, למערכת המשפט בישראל תכלית אחת בלבד, והיא הדחת נתניהו מכס ראש הממשלה. לשונו של החוק לא צריכה להיות מחסום בדרך לכך, לפחות לא כל עוד יש שופטים בירושלים שחושבים כמונו.

פסק הדין שניתן אתמול בעניינן של אותן הפגנות מעיד על תמימות הדעים בין המפגינים לבין השופטים, כשזה נוגע לזניחותה של לשון החוק בדרך להפלת נתניהו. השופטת חיות רמסה אתמול, ולא בפעם הראשונה, את לשון החוק הברורה. הפעם היא עשתה זאת ללא כל הצדקה, רק כדי לאפשר את המשך הלחץ על מנדלבליט. התמונה שמצטיירת מעוררת חלחלה: מצד אחד שלטי המפגינים בפתח תקוה, ומהצד השני קולמוסי השופטים בירושלים. רק מנדלבליט חוצץ בין השניים.

הכותרות שליוו את פסק הדין התמקדו מטבע הדברים בנושא שעל הפרק: המפגינים בפתח תקוה יוכלו להפגין ללא צורך בקבלת רישיון מראש מהמשטרה, וללא הגבלה על מספר המפגינים. אולם כדרכם של פסקי דין בישראל, פסק הדין הזה הוא בעל השלכות מרחיקות לכת – ומהווה עיוות של לשון החוק וחדירה נוספת של בית המשפט למתחם הפעילות הטבעית של הכנסת.

לפי פקודת המשטרה, הפגנות נדרשות לרישיון רק כאשר הן עוסקות ב”עניין מדיני”. מהו עניין מדיני? פסק הדין מאתמול הוא הראשון שעוסק בכך, והוא נמנע מלהשיב ישירות לשאלה. נאמר בו רק ש”מאבק למען שלטון החוק והשמירה על טוהר המידות בישראל” אינו עניין מדיני.

בית המשפט קבע למעשה שהשאלה האם הפגנה טעונה רישיון לא קשורה לעניינים כמו מיקומה ופוטנציאל הנפיצות שלה על פי הערכת המשטרה; אלא רק לתוכנה. בית המשפט הסמיך את המשטרה לבחון את תוכן ההפגנה, ועל פי התוכן יהיה רשאי קצין משטרה להחליט האם לתת רישיון, להימנע מלתת רישיון – או להחליט כי נושא פלוני כלל אינו טעון רישיון. כמובן, כל איסור על הפגנה יגיע בסוף לבית המשפט, שיאשר, או לא, מה “פוליטי” ומה לא.

לשון הצחוק

פקודת המשטרה קובעת שיש צורך לקבל רשיון לשם כינוס “אסיפה”. ומהי “אסיפה”?

חמישים איש או יותר שהתקהלו כדי לשמוע נאום או הרצאה על נושא בעל ענין מדיני או כדי לדון בנושא כזה.

ליבו של פסק הדין עוסק בשאלה מהו “נושא בעל עניין מדיני”. העותרים, ביניהם מני נפתלי והתנועה לאיכות השלטון, טוענים כי יש לפרש את המושג “עניין מדיני” כאילו הוא חל אך ורק “על ענייני החוץ של המדינה”. פרשנות זו היא כה מופרכת, עד שבית משפט רציני לא היה מייחס לה כל חשיבות.

על פניו, המילה “מדיני” היא בעלת שתי משמעויות אפשריות: האחת משמשת לתיאור יחסי החוץ, ולפי אבן-שושן, כנראה שעדיף במקומה להשתמש במילה “מדינאי”. הפירוש השני, והנכון לענייננו, מוגדר אצל אבן-שושן כך: “השייך להנהגת המדינה, פוליטי”. פירוש זה לא רק הוצג בבג”ץ על ידי המשטרה, אלא גם מתבקש מאליו לפי המקור הרלוונטי היחיד כשמפרשים פקודה מנדטורית: הטקסט האנגלי שממנו תורגמה הפקודה. שם נכתב כי הפגנות הדורשות רישיון הן בעלות “any topic of political interest”. כלומר – התרגום “מדיני” מכוון באופן ודאי לפירוש הרגיל כ”פוליטי”.

בתחכומו, לא אימץ בית המשפט את הפרשנות המופרכת של העותרים לפיה “עניין מדיני” נוגע רק ליחסי חוץ. אך הוא כן פסק לטובתם, וקבע כי יש לפרש את הביטוי באופן המצמצם ביותר. מהו האופן המצמצם ביותר? זאת לא נדע, משום שבית המשפט לא משיב דבר, זולת הקביעה שמאבק למען טוהר המידות איננו עניין “מדיני”.

הקביעה הזו שערורייתית בשני מישורים לפחות. ראשית, מהותו של החוק הוא הוודאות הניתנת לאזרח המבקש להבין כיצד עליו לפעול. לפי פסק הדין מהיום, אזרח לא יכול לדעת מראש האם עליו לבקש רישיון להפגנה או שהוא פטור מכך. כוח ההחלטה מוענק לשני גופים: המשטרה ובית-המשפט שמציב עצמו מעל ללשון החוק. לא בדיוק חגיגה לדמוקרטיה.

שנית, וחמור מכך, פסק הדין נגוע בהיתממות כל כך קיצונית, שהיא שוללת כל אפשרות לכך שבית המשפט פועל ללא משוא פנים: אחד המשיבים בעתירה הוא עוז חנוך. הנ”ל פעיל ליכוד, והוא הכוח המניע מאחורי הפגנות הימין המתקיימות במקביל ונגד הפגנות השמאל בפתח תקוה. הפגנות אלה, בניגוד להפגנותיהם של אלדד יניב ומני נפתלי, מתכנסות באופן חוקי לחלוטין ולאחר קבלת רישיון כדין מהמשטרה.

בתשובתו לעתירה העלה חנוך טענה הגיונית ומתבקשת: הפגנות השמאל בפתח תקוה אינן הפגנות למען טוהר המידות לבדו, נקיות מכל גוון פוליטי. זוהי קריאה להביא להדחתו של ראש ממשלה מכהן שלא דרך בחירות. ומה לך יותר פוליטי מניסיון להחלפת השלטון? לטענה הגיונית זו השיב בית המשפט במלים המדהימות הבאות:

טענה זו אין בידינו לקבל בהיעדר כל אינדיקציות מבוססות – להבדיל מהשערות בעלמא – המלמדות על מניעים פוליטיים מסוג זה העומדים ברקע ההפגנות. משכך אנו סבורים כי יש להתייחס אל ההפגנות במקרה דנן כהפגנות המכוונות לקידום המטרות שעליהן הוצהר, דהיינו – כמאבק למען שלטון החוק והשמירה על טוהר המידות בישראל. העובדה כי בהפגנה כזו או אחרת הגיעו למקום פוליטיקאים מסוימים והביעו תמיכה בהן, אין בה בעיני כדי לשנות ממסקנה זו.

השערות בעלמא? הרי ההפגנות תועדו כשמשתתפים בהם פוליטיקאים ומארגניהם הודו בקולם שכוונתם היא להביא להפלת ראש הממשלה. אם זה לא מספיק לדעת חיות כדי להפוך הפגנה לפוליטית, כנראה שלא הייתה לדעתה הפגנה פוליטית בהיסטוריה.

מהו פוליטי?

כעת אנו מגיעים ללב העניין. פסק הדין הזה ממסד את אחת האפליות החמקמקות ביותר שננקטות בממשל הישראלי נגד הימין, אפליה הנשענת על הפרשנות של המושג “פוליטי”. כל שאלה בעלת השלכות ציבוריות היא פוליטית במהותה. אולם השמאל, לאורך השנים, הצליח לעגן במוקדי הכוח שלו תפיסה כוזבת לפיה ישנן דרכים אחרות לבחון שאלות פוליטיות.

דרך אחת היא הדרך ה”מקצועית”. כאשר מירי רגב, לדוגמה, מבקשת להפסיק תקצוב למוסדות תרבות המזדהים עם מחבלים, ההחלטה מוקעת כ”פוליטית”. מנגד, ההחלטה שמדובר באמנות איכותית הראויה לתקצוב היא החלטה “מקצועית” של ועדות תמימות.

דרך נוספת היא הדרך ה”מוסרית”. מערכת המשפט הישראלית הנחילה לעצמה את הקונספציה שפרדיגמת זכויות האדם שוכנת מעל ומעבר לכל מחלוקת פוליטית. דוגמה מובהקת לכך ניתן למצוא בדברי דליה דורנר בספר “ללא גלימה“. לדבריה “פסק דין אינו מושפע מהשקפה פוליטית”, אבל הוא כן מושפע “מהשקפה משפטית, מהגנה על זכויות האדם … למה חלק מהימין מוותר על שמירה על זכויות האדם? למה הוא אומר שזה רק עניין של שמאל? זכויות האדם הן לא בבעלות השמאל”. העובדה שמוסד זכויות האדם נמצא בליבה של המחלוקת הפוליטית בין הימין לשמאל בעולם הדמוקרטי מזה 200 שנה איננה עולה על דעתה כנראה. טוב, זאת הבנה פוליטית.

באקלים כזה, הפגנה למען החלת ריבונות ביו”ש או החמרת הענישה למחבלים תוגדר כפוליטית ותדרוש רישיון. אולם הפגנה הקוראת לסיום ה”כיבוש” או לעקירת מתיישבים יהודים, תוגדר כהפגנה למען זכויות אדם – ומשכך בלתי פוליטית, ופטורה מרישיון.

ההיתממות של חיות בעניין השתתפות פוליטיקאים בהפגנות, או חוסר ההבנה של דורנר בפוליטיות של שאלת זכויות האדם, מעידים שהשופטים אף חסרים ידיעות בסיסיות כדי להכריע בשאלה מה בכלל “פוליטי”. בית המשפט למעשה הוציא כאן פסיקה פוליטית מובהקת שמלבינה ונותנת גושפנקא חוקית לפוליטיקה האנטי-דמוקרטית של השמאל. זה הרבה יותר ממעורר דאגה.

הפיתרון הנכון

פסק הדין הזה הוא האחרון, נכון לעכשיו, בשרשרת ארוכה מדי של פסיקות מהחודשים האחרונים שבהם הגביר בג”ץ לאחרונה את עוצמת מלחמתו בדמוקרטיה הישראלית. יכול להיות שפסק הדין הזה אפילו איננו הבעייתי ביותר בשרשרת בזו. ובכל זאת, מדובר בפסק דין שגוי, אקטיביסטי ופוליטי מאין כמוהו. ובתור שכזה, יש מקום לשאול מהו הפיתרון הנכון לשאלה שהציבו העותרים בפני בית המשפט.

תחילתה של תשובה נמצאת בפסק הדין עצמו: ההוראה הקובעת כי רק הפגנות ב”עניין מדיני” טעונות רישיון היא מופרכת ואנכרוניסטית, תהא אשר תהא הפרשנות שניתנת לביטוי הזה. פסק הדין מקדיש מספר פסקות לסקירה משווה של הנעשה בשאר העולם הדמוקרטי בתחום הזה, והמסקנה של הסקירה לא מפתיעה: בכל המדינות האחרות השאלה האם הפגנה טעונה רישיון או לא היא טכנית במהותה ונוגעת לעניינים כגון מספר המשתתפים, מיקום ההפגנה, אמצעי הגברה שייעשה בהם שימוש וכדומה.

בית המשפט עומד על כך שזהו המצב הרצוי, ובמנותק מהשאלה האם ראוי שבית המשפט יחווה דעה בעניינים שכאלה, אנחנו מסכימים לגופו של עניין. אולם לשון החוק כובלת את בית המשפט: רק עניין מדיני דורש רישיון, ועניין שאינו מדיני אינו דורש רישיון. חיות משתעשעת באפשרות לבטל את הסעיף כליל, אך קובעת שאין זה בסמכותה לאור פסקה בחוק יסוד כבוד האדם וחרותו המונעת ביטול סעיפים שנחקקו לפניו.

כדי ליצור ודאות מרבית ושרירותיות מינימלית יש לעשות את ההפך הגמור ממה שעשה בית-המשפט: לקבוע שכל עניין שראוי להפגין עליו הוא עניין ציבורי, ומשכך דורש רישיון. בתנאים שכאלה רישיון יינתן לפי קריטריונים טכניים בלבד, ולא לפי התוכן. כך אפשר יהיה להפגין על כל דבר, תוך התחשבות במגבלות כמו הפרעה לזכויות התושבים וכיוצא באלה עניינים שהפסיקו זה מכבר לעניין כנראה את בית המשפט. כך יישמרו מירב הזכויות של אזרחי ישראל.

אבל חיות כנראה נורא רצתה לאפשר לאלדד יניב להמשיך את הלחץ על מנדלבליט ולמנוע מהמשטרה להטריד אותו בזוטות כמו דרישות חוקיות להשגת רישיון, והיא בחרה בדרך הגמלונית ביותר לעשות זאת – סילוף פירושן של מלים פשוטות בעברית והיתממות שקופה בדבר אופיין הפוליטי של ההפגנות. בית המשפט העליון הפך עצמו לסוכן פוליטי בשירות השמאל, ולא רואה עוד צורך להסתיר זאת. אבל זה לא “פוליטי”.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

26 תגובות למאמר

  1. ככל שהפוליטיזציה של המימסד המשפטי נחשפת, כך טוב יותר. הצורך לשנות את מבנהו ולהגדיר מחדש את כוחו ואת יצירת האיזונים בתוכו, הופך להיות ברור יותר ויותר. המשיכו בכך. בסוף זה יבוא. תראו שאפילו כחלון ישתכנע.

    1. מסכים איתך, תמיד אמרתי שחיות ונאור יורות לעצמן ברגל (אפילו המשטרה טענה היום שפסיקת בגץ משנה נורמות ארוכות שנים ושהם יצטרכו להתאים את עצמם) בכך שהן ממנות עצמן לממשלה ב

  2. מישהו צריך להגיש בקשת פסילה לשופטי בג”צ מלדון בעניינים פוליטיים בשל ניגוד עניינים או בשל הטיה פוליטית (אני לא משפטן, אבל אפשר למצוא ניסוח מתאים).
    העתירה תידחה על הסף, אך כל נימוק מפולפל רק יגחיך את בית המשפט.

  3. לגופם של דברים הטענות אינם משכנעות. הוכחות מנוכחות פוליטיקאים הם אכן קלושות. אבל שנשבע מרורים מחיות זה אמנם ברור. לשקד היתה הזדמנות חד פעמית בלתי חוזרת להתנגד למינוי חיות, אבל כוחה לא עמד לה. וזהו. כשם שנתניהו יכול היה לעמוד מול כולם ולהתנגד עד הסוף להקמת התאגיד אבל לא עשה זאת. היום כבר מאוחר. התאגיד קם והיעד שלו ברור להפיל את נתניהו ואת הימין. וחיות זכתה במינוי הנכסף וזהו. עמדה אחרונה שעדיין ניתן להאבק בה, זו טכניקת שיבוץ השופטים. להאבק אבל עד הסוף ששיבוץ השופטים בעליון יעשה על ידי מחשב על פי אמות מידה טכניות שקופות .

    1. כנראה שפסיקה זו המצטרפת לפסיקות המקוממות האחרות של בגץ בשירות השמאל מקרבת את השעה שבה הרוב הדמוקרטי בארץ יתנער לחלוטין מבגץ וידחה את פסקי הדין הלא צודקים שלו ואף יתנגד לבצעם

  4. נתניהו הוא איש שנותן את השירות הטוב ביותר לדמוקרטיה ולמקצוע האזרחות בארץ. האנטיגוניזם שיצר הביאו לפיצוץ כל המורסות והחצ’קונים שעל פני החברה הישראלית ומלמד כמה היא מזוהמת ודלקתית ועדיין נמצאת, מנטאלית, בגיל ההתבגרות שלה.

    1. למה מהארץ? לגרש אותם מהיקום!
      וברצינות, אני מקווה שכתבת את זה בתור בדיחה. אם לא, שאלוהים יעזור לך, או לפחות בני משפחתך, כי אתה זקוק לעזרה.

  5. בקיצור כל אזרח יעשה מה שבראש שלו.ביבי וממשלת הליכוד חייבת לחוקק חוקים עוקפי בגץ.כי לא יתכן שמיעוט שמאלני יעשה ככל העולה על רוחו.

  6. מה שיותר חשוב עכשיו מהפסיקה החד הצדדית הזו, היא שלרשות המחוקקת תוכל עכשיו לבוא ולהחליט לבוא ולהגביל את הזכות להפגין עד לפרק זמן מסוים. לא יכול להיות שקבוצת השלטון(הבולשבקים) יכולים להרשות לעצמם להרוס את הסדר הציבורי , ולהוות מטרד אקטיבי בלתי מגובל ומרוסן, ובעיקר לשבש הליכי ולהטות הליכי חקירה ושיפוט. מי שימשיך בדרך הזו מעל ומעבר לכך מהזמן הנדרש שלא קשור לסכנה נגד הריבון הלאום , שימצא את עצמו מאחורי סורג ובריח ולצמיתות!

  7. השופטים הם אלה שיהרסו בסוף את ביתי המשפט בישראל. ככל שימשיכו בפסיקות מטומטמות, כך יבוא סופם.

  8. שופטים הם לא יותר מעורכי דין שבחרו את עצמם בעצמם. נזכור שאסתר חיות הצביעה בעד פסילת חוק האזרחות והכניסה הגיב:

    חיות נמצאת בין השופטים הנוטים יותר לכיוון של הכרעה בהתאם לזכויות האדם גם בנושאים ביטחוניים.

    היא הייתה בדעת המיעוט שיש לפסול את חוק האזרחות והכניסה לישראל…בעניין הריסת בתים של מחבלים עמדה על כך ש”השימוש באמצעי חמור זה של הריסת בתים הפוגע לעתים גם בבני משפחה לא מעורבים צריך שייעשה במשורה, בהקפדה יתרה, ובאופן מידתי תוך בחינה מערכתית מתמדת של אפקט ההרתעה המושג כתוצאה מן השימוש בו”. בעקבות זאת, היא תמכה באחד המקרים בפסק דין של עמיתיה שיש לצמצם את ההריסה לקומה אחת ולא לשתי קומות בבניין המגורים[32] ובמקרה אחר פסקה נגד אטימת בתיהם של שלושה מיידי אבנים שאמנם השתתפו בחבורה שזרקה אבנים וגרמה למותו של אדם, אך לא הם זרקו את האבן הממיתה.

    ******************************

    המצב עם בג”צ ומעשיו הפך לבלתי נסבל בארץ והציבור הרחב רותח על המתרחש ודבר זה מחייב את הכנסת והממשלה לפעולה. מי שמונע מהממשלה והכנסת לשים קץ ולחסל את בג”צ במתכונתו הנכוחית ההרסנית והבלתי מקובלת על העם עם פסיקות המזיקות לכולנו ולעתיד המדינה וילדינו הוא כחלון הצבוע והדו פרצופי הטוען שבג”צ מגן על החלשים.

    אז הנה האמת:

    הם יושבים במגדל השן על משכורות בסיס של כ-45 אלף שקל בחודש, ועוד עשיריה מצטרפת כבונוסים. הם מתגוררים בשכונות יוקרה, נעים בין בית המשפט לכנסים במכון ואן ליר ובבתי משפט אירופיים, ומתנהלים בגלימות ובאולמות בצורה שמזכירה יותר את חיי האצולה האירופית במאה ה-17 מאשר את החיים היומיומיים של אזרחי ישראל.

    טעימה מיחסם לאזרחי ישראל החלשים להם הם אמורים לדאוג לשיטת כחלון זכינו לקבל לאחרונה עם פרסום הספר ‘ללא גלימה’ בו חשפו את ההתנשאות והבוז שהם חשים כלפי הציבור. יחס שנובע ישירות מהעובדה שההצדקה שהם מספקים לסמכויות היתר שלהם היא שתפקידם להציל את ההמון הנבער והברברי מפני עצמו.

    רשימת החלשים להם דאגו שופטי העליון מרשימה ומגוונת.

    היא כוללת את האזרחים המוחלשים עזמי בשארה וחנין זועבי, את ארבעת חברי החמאס המוחלשים ממזרח-ירושלים ובהם מיודענו מוחמד אבו-טיר, עשרות עמותות הממומנות בעשרות מיליונים על ידי ממשלות זרות וזוכות לדלת פתוחה למאות עתירות במטרה להגן על זכויותיהם של מחבלים ובני משפחותיהם, וכן את עשרות אלפי המסתננים גנבי הגבול שהפכו את חייהם של תושבי השכונות לחרפה.

    תושבי השכונות, כמו רובם המכריע של אזרחי ישראל בסוגיות אחרות, דווקא לא זוכים לדלת פתוחה ולאוזן קשבת אצל שופטי העליון, שכן טרם נמצאה הממשלה האירופית שתממן להם בג”צים או תתקצב ארגון שידאג לזכויותיהם.

    בקיצור, כמו יתר טיעוני הקש, גם הטיעון החדש של כחלון הוא לא יותר מקלישאה שאינה מחזיקה מים.

    מבחינה רעיונית ועניינית, הוויכוח הציבורי בדבר המהפכה השיפוטית הוכרע מזמן.

    כל שנשאר הוא שחקנים פוליטיים במרכז המפה הפוליטית שמפנים עורף לעקרונות היסוד של הדמוקרטיה הליברלית, לאזרחי ישראל ולבוחריהם ומשרתים את סמכויות היתר של האוליגרכיה השיפוטית ואליטות השמאל.

    מצביעי כחלון הם חולשתו הגדולה

    מבחינה פוליטית השורה התחתונה פשוטה. יש היום כ-55 חברי קואליציה שצפויים לתמוך בחקיקה לצמצום סמכויות היתר של מערכת המשפט.

    משה כחלון, אופורטוניסט חסר תקנה שהתחיל את הקריירה כסנצ’ו-פנשה של עוזי לנדאו ובנה את עיקר מעמדו כשהתחזה לאידיאולוג בתור אחד ממורדי הליכוד, חשף בשנים האחרונות את פרצופו האמיתי כעבד נרצע של אליטות השמאל.

    הוא מפנה עורף בשיטתיות לבוחרי הימין ומציב את כל כובד משקלו כלשון המאזניים הפוליטי לשימור עוצמתה המופרזת של הרודנות השיפוטית. כפי שראינו לאחרונה בפרשת התאגיד, הוא נוהג כך גם בשירות ההגמוניה של השמאל בתקשורת.

    טיעוני הקש המצחיקים של כחלון לא מחזיקים מים ולא הם המקור להתייצבותו הפתאומית לשירות מרים נאור ועוזי פוגלמן.

    המקור להתנהלותו של כחלון הוא פחד.

    כפי שציין שר המשפטים לשעבר פרופ’ דניאל פרידמן, הפרקליטות מחזיקה ברזומה ארוך של חקירות וכתבי אישום מופרכים נגד אנשי ציבור ופוליטיקאים שהעזו לערער על עוצמת מערכת המשפט.

    המהירות והשיטתיות שבה כחלון הפך מאחד ממורדי הליכוד לעבד נרצע של מרים נאור ודורית בייניש, מובילים למסקנה שכחלון הבין את המסר והתיישר בהתאם.

    בהתנהלותו ובתקיפות שבה כחלון ממהר להבהיר שיבלום כל חקיקה להגבלת מערכת המשפט מעוררת את הרושם שכחלון מתנהל פחות כמנהיג ויותר כנפגע טראומה אחוז בעתה.

    יתכן שכחלון עצמו יודע על מה הוא עשוי למצוא את עצמו בחדר החקירות ועל כן הוא נשבע אמונים לשירות האוליגרכיה השיפוטית בכל פעם שהסוגיה עולה לסדר היום.

    המקור השני המטיל את אימתו על כחלון הוא התקשורת.

    ‘כולנו’ היא לא יותר ממפלגת אוירה.

    קיומה תלוי בפופולריות של פוליטיקאי אפרורי וחסר כריזמה שמינף הישג מינורי של הורדת מחירי הסלולר לפופולריות חסרת פרופורציה.

    מבחינה תקשורתית כחלון הוא טרף קל.

    כמה חודשים של עליהום תקשורתי על כישלונו בהורדת מחירי הדיור ירסקו את מעמדו הציבורי ויורידו את ‘כולנו’ אל מתחת לאחוז החסימה.

    העובדה הזו הופכת את כחלון לפגיע במיוחד מבחינה תקשורתית ולפלסטלינה שמנונית ורכה שהברנז’ה יכולה ללוש ולעצב כרצונה.

    כחלון הפך לגורם היחיד המונע את החזרת מערכת המשפט לגודלה הטבעי.

    בתגובה, הימין צריך לנקוט בשלוש פעולות פשוטות:

    הראשונה היא להפעיל לחץ ציבורי בלתי פוסק על כחלון במטרה להשפיע על התנהלותו כבר בקדנציה הנוכחית. מכיוון שרובם המכריע של מצביעי ‘כולנו’ הם אנשי ימין הרי שקמפיין ממוקד מכיוון הפוליטיקאים, אנשי התקשורת והארגונים החוץ-פרלמנטריים הימנים יחייב את כחלון לשקול את נחישות התגייסותו לשמאל.

    הדבר השני הוא לפעול לריסוק פוליטי של ‘כולנו’ וכחלון עד הבחירות הקרובות. המטרה צריכה להחזיר את בוחרי כחלון הביתה, לחשוף את הבלוף, את הסיסמאות החלולות ואת היותו פיון בידי אליטות השמאל, להוריד את כולנו אל מתחת לאחוז החסימה ולגבש רוב ימני אמיתי בכנסת הבאה.

    הדבר השלישי חיוני והכרחי לא רק להשפעה על התנהלות כחלון אלא לטווח ארוך ולהשפעה על כל הפוליטיקאים ומפלגות הימין מעתה והלאה.

    בעשור האחרון פיתח הימין מערך של כלי תקשורת וארגונים חוץ-פרלמנטריים שהגדילו לאין שיעור את עוצמת מחנה הימין.

    כעת חייב הימין להציב לעצמו כיעד אסטרטגי בנייה וטיפוח של ערוץ טלוויזיה, תחנת רדיו ואתרי אינטרנט בעלי עוצמה דומה לזו של כלי התקשורת הגדולים. מכיוון שרוב הציבור ימני האתגר העומד בפנינו פשוט: הקמת מערך של כלי תקשורת וארגונים חוץ פרלמנטריים שייצרו חפיפה בין העמדות והאינטרסים של בוחרי הימין לאלו של נבחריו.

    ימי הנסיכים הנרצעים, הכחלונים והמרידורים עומדים לחלוף מהעולם ולאחריהם תכווץ ותרוסן גם האוליגרכיה השיפוטית.

    https://mida.org.il/2017/09/30/%d7%9b%d7%9a-%d7%94%d7%a4%d7%9a-%d7%9b%d7%97%d7%9c%d7%95%d7%9f-%d7%9c%d7%a9%d7%9b%d7%a4%d7%a5-%d7%a9%d7%9c-%d7%9e%d7%97%d7%a8%d7%99%d7%91%d7%99-%d7%94%d7%93%d7%9e%d7%95%d7%a7%d7%a8%d7%98%d7%99%d7%94/

  9. "השבוע התגלה בוועדת שרים – שכחלון לא רק נטו – אלא - כחלון נטו-וטו", עקץ יוגב את התנגדות כחלון הצבוע המאתרג עצמו בליקוק הגיב:

    כיצד מחזירים את השלטון מבג”צ לעם?

    ח”כ נורית קורן, חברת הוועדה למינוי שופטים: “המערכת כפופה לא פעם לגחמות של האליטה המשפטית שמנציחה את ההגמוניה והסטטוס קוו”.

    תנועת דרך חיים ערכה השבוע בירושלים ערב עיון בהשתתפות ח”כים ואישי ציבור תחת הכותרת “שלטון העם או שלטון בג”צ?”. באירוע דנו המשתתפים בשאלות – “איך משפיעה המהפכה החוקתית על חיינו?”, “האם נבחרי ציבור יכולים לקדם את המדיניות שלשמה נבחרו?” ו-“איך מחזירים את המפתחות לשלטון העם?” .

    את יום העיון אשר התקיים במרכז חיבה פתח ח”כ מוטי יוגב מ”הבית היהודי”, שסיפר כי ימשיך לקדם את “חוק המשילות” אשר הגיש בכנסת וועדת שרים לענייני חקיקה דחתה את הדיון בעניינו בעקבות וטו של השר כחלון.

    “השבוע התגלה בוועדת שרים – שכחלון לא רק נטו – אלא – כחלון נטו-וטו”, עקץ יוגב את התנגדות כחלון לחוק אשר בא להסדיר את היחסים שבין הכנסת לבימ”ש העליון.

    יוגב אמר בפתח דבריו, “אנו אומרים כל יום בתפילת שמונה עשרה, בברכת שופטינו כבראשונה, ‘והסר ממנו יגון ואנחה’, זו ברכה שאנשי כנסת הגדולה תיקנו, המציאות בימינו לא פשוטה, וכנראה בעבר גם סבלו, ואנו גם סובלים”.

    “אמרתי לשרה שקד, אם כל נושא שביהמ”ש העליון לא ימצא לנכון, וכמה שופטים יחליטו אחרת מהציבור ומרצון הציבור, בנושאים גם מימין וגם משמאל, לא נוכל שום דבר. לא יתכן שחבורה אחת מתוך הרשויות תערער את המערכת ואת האיזון. אתם נלחמים ברצון העם, ברגע שהחלטתם שאתם לא מקבלים את רצון הרוב, אתם נלחמים בעם. ברור שהחוק הזה הוא הפתרון”, הוסיף ח”כ יוגב.

    ח”כ נורית קורן מהליכוד, חברה בוועדה לבחירת שופטים, סיפרה כי ״בתחילת דרכי כחברה בוועדה לבחירת שופטים, נדהמתי לגלות מציאות שונה מזו שהכרתי כעו”ד וכמתמחה בבית משפט בכל הנוגע למערכת המשפטית. נוכחתי להכיר מערכת משומנת ומיושנת במיוחד שמעדיפה וותק על פני איכות.

    “לא זו בלבד, המערכת כפופה לא פעם לגחמות של האליטה המשפטית שמנציחה את ההגמוניה והסטטוס קוו. חייבים לשנות את הנוהג של שיטת הסניוריטי שמושתת על משחקי כוחות ומעמד. מי שצריך לבחור את נשיא בית המשפט העליון הוא הציבור שאינו מונע משום אינטרס”, הדגישה קורן.

    “כמו כן, יש להגביל את תקופת הכהונה של הנשיאות ולקיים שימוע פומבי בו המועמד מציג את דעותיו וניסיונו, בדומה לשיטה הנהוגה בארה”ב. כנבחרת ציבור, אני מייצגת את האזרחים והאזרחיות בישראל ואת השקפתם. אני לא חותמת גומי של איש והמטרה שעומדת לנגד עיניי היא להעלות את אמון הציבור במערכת המשפטית בכלל ובבית המשפט העליון בפרט”, הוסיפה.

    יו”ר סיעת הבית היהודי ח”כ שולי מועלם רפאלי דיברה על פערים בערכים בין הציבור לביהמ”ש העליון. “התחושה בציבור הישראלי שהפרדת הרשויות נפגעה וישנה רשות אחת, השופטת, שלקחה לעצמה סמכויות רבות מדי. אולם כשבא המחוקק בדרישה לבצע שינוי, ישר באים ומטיחים בנו אבירי שלטון החוק שאנחנו לוקחים את ישראל לגרמניה של שנות ה-30.

    ”אותם אנשים מתוך התנשאות מסרבים לקבל את העובדה שלא רק אצלם יש ערכים – אלא גם אצל אנשים כמוני, חברת כנסת דתייה, מתנחלת עם שבעה ילדים. אך עדיין, המאבק על חילופי אליטות, או איזון במערכת המשפט הוא בין גברים אשכנזים, רק שגרים במקומות אחרים ואוחזים בדעות פוליטיות אחרות”, הוסיפה מועלם.

    במהלך האירוע הוקרן סרטון האנימציה אותו הפיקה תנועת דרך חיים כחלק ממערך ההסברה על חוק המשילות.

    כמו כן, באירוע נשאו דברים גם איש עמונה עו”ד אביחי בוארון, יו”ר תנועת זהות משה פייגלין, נטעאל בנדל – כתב המשפט של מקור ראשון, מאי גולן – יו”ר עמותת העיר העברית ודבורה גונן – אמו של דני גונן הי”ד שנרצח בפיגוע. כל אחד סיפר מנקודת מבטו מה הן הבעיות במערכת המשפט וכיצד ניתן לטעמו לפתור את הבעיות.

    בסיום יום העיון הסביר עו”ד אורי צפורי, יו”ר התא המשפטי של תנועת דרך חיים, על חוק המשילות אותו ניסח. “המאבק העיקרי הוא על הערכים ועל הזהות של המדינה, לכן צריך להשתמש בכל האמצעים, הצעת החוק היא אחד הכלים, ככל שהיא תתקדם יש לה פוטנציאל לקדם שיח ציבורי, ומה שחסר לחלק גדול מהציבור, זה כלים לעמוד מול האליטה המשפטית ולעמוד עם טענות, ובהיבט הזה החוק יכול לשמש כלי. מדובר בשיח חשוב וברציונאל חשוב”.

    “השאלה מה הבסיס שעליו מרשה לעצמו בימ”ש לפסול חוקים, בד”כ בכל המדינות ישנה חוקה, שהתקבלה, הובאה לאישור העם, כך בצרפת, ארה”ב ניו-זילנד ועוד. מה שקרה בישראל ב1995 במהפכה החוקתית, זה מחטף באישון לילה”, הוסיף צפורי.

    “מי שקבע שלחוקי היסוד מעמד על זה בימ”ש, זה לא כתוב בשום מקום. בנוסף מי שהחליט שיש לו סמכות לפסול חוקים זה גם בימ”ש עצמו. בימ”ש נשען על משענת קנה רצוץ, יש פה ויכוח על ערכים, יש עוד ערכים מלבד כבוד האדם וחרותו, ערכי משפחה, ערכי הזכות להיות חלק מקהילה, העובדה שבוקר אחד קמנו ב-1995 והודיעו לנו שיש חוקה זו הסיבה האמיתית שבימ”ש סופג הרבה ביקורת. ואת זה בה החוק לתקן”, סיים.

    http://www.inn.co.il/News/News.aspx/350823

    תגוביות:

    1.צודקים. זה לא קשור כלל לנושא של עצמאות השיפוט, אלא לנטילת סמכויות ללא סמכות. בג”צ יכול לחשוב שזכות האריתראים גוברת על ערך המדינה היהודית – אבל אין להם סמכות לכך. אז יש פה אלימות במסווה משפטי ואח”כ כשבאים לטפל בה הם צועקים על החלשת מערכת המשפט. הם מחלישים את עצמם. אם היו עוסקים רק בשיפוט עפ”י החוק ולא בחקיקה סמויה ובניטרול הממשלה והכנסת תוך כיבוד החוק – לא היו קמים עליהם כך.

    2.פרופ׳ מאוטנר: השמאל שאיבד כוחו בכנסת העתיק פעילותו הפוליטית לבג״צ. בג״צ אינו בית משפט!!! יש לבטל את חוק כבוד האדם (הערבי והמסתנן) וחרותו (של המחבל) מיד. זהו חוק אמורפי מחורר כגבינה שוויצרית שלתוך החורים שלה ניתן להשחיל מה שמתחשק לשופטים שבחרו את עצמם בעצמם באמצעות ועדת דילים אפלים ובראשות שופטים. זו בדיחה מקברית. את השופטים תבחרנה אך ורק ממשלות ישראל כמו בכל העולם הנאור ורק לאחר שימוע עומק בכנסת, במהלכו תובהרנה עמדות המועמד לעם היהודי ולזכותו על הארץ, כמו גם הכרת התנ״ך וההיסטוריה של עם ישראל. מי שההמנון מפריע לו שיהיה שופט בעזה.
    יש לחסל את בג״צ במתכונתו הנוכחית.

    זה אינו בית משפט אלא אופוזיציה לממשלות שהעם בוחר.

  10. הציבור מפנה עורף למערכת המשפט בישראל ורואה בה את האוייב הלאומי הגיב:

    כל הרעות החולות במדינה הן תוצאה של שלטון המשפטפטנים. של ההפיכה המשפטפטנית האלימה, שהפכה ב-30 השנים האחרונות את ישראל לבג”ציסטאן, מדינת כל משפטפטניה, כל שופטיה וכל רועציה המשפטפטיים.

    ישראל הפכה מדמוקרטיה למשפטפטוקרטיה – שלטון המשפטפטנים, ע”י המשפטפטנים, למען המשפטפטנים. המשפטפטוקרטיה הראשונה והיחידה בעולם.

    בראש פירמידת הטירוף וההפקרות עומדת כנופיית בג”צ, שהיא המקבילה המקומית (לא רוצה לומר “הישראלית”, כי הכנופיה הזו אינה ישראלית בכלל) למועצת האייאתוללות של איראן – והנה ההסבר, לטובת האהבלים, הפתיים-תמימים והשקרנים (מחקו את המיותר) שעדיין תומכים באייאתוללות האלה – בג”צ הוא התופעה הכי איראנית בישראל:

    קבוצת אנשים שלא נבחרים ע”י הציבור, שלא נושאים באחריות לשום דבר ובפני אף אחד ושלא ניתן להעבירם מתפקידיהם במקרה של פאשלות, ושהפכו את עצמם לפוסקים האחרונים והעליונים בכל סוגיה ציבורית, פוליטית וערכית.

    בדיוק – אבל בדיוק! – כמו מועצת האייאתוללות של איראן.

    ועוד לא אמרתי כלום על הגלימות השחורות, שמשותפות לאייאתוללות שלנו ולאייאתוללות של איראן.

    אולי בכל זאת יש הבדל אחד, דווקא לטובת האייאתוללות האיראניים:

    האייאתוללות של איראן לפחות דואגים לאיראן – מה שממש לא ניתן לומר על האייאתוללות שלנו, שהם סייעני אויב ותומכי טרור. מי הרשה לחולרות האלה להעניק “זכויות” לפולשים זרים, על חשבון בעלי הבית?

  11. להפגין ללא הפסקה ליד ביתה של חיות, הפגנה לא פוליטית אלא עניינית.
    מי שגבר שירים את הכפפה ומייד להתחיל בהפגנות

    1. להפגין ליד כל שופט או שופטת שאשתו או בתו קשורות לקרן הארורה . לדרוש את התפטרותו מכהונה הדורשת נקיון ואיזון מוחלטים. להפגין ולהפגין עד שיתפטר. בינייש כבר עזבה לולא זאת להפגין היה צריך עד שתתפטר נוכח פגישותיה עם ראשי הקרן הארורה.

  12. זו באמת שאלה פוליטית אם לגיטימי לגנוב מהמדינה.

    1. די למניפולציות הנמוכות!!! הנושא הוא הדיקטטורה של בג"צ ושמאלנותו- ולא הצוללות!!! הגיב:

      מה עם איזה צוללת? מזמן לא קנינו

      החקירות לא הסתיימו. שב בשקט!!!

      העם שופט את הפוליטיקאים שסורחים – אם וכאשר יתברר שכך הוא ולא עורכי הדין, שבחרו את עצמם להיות שופטים בעצמם, באמצעות ועדה לבחירת שופטים – שהיא ועדת דילים אפלים ומסריחים בראשות שלושה מהם ובאמצעות “ועדת השתיים” האפלה ביותר – המתנהלת במחשכים, מסתירה מהציבור את מעשיה הלא לגיטימיים (שכן אחרת הם לא היו מוסתרים כך באופן מחפיר ומקומם), ללא שקיפות דמוקרטית כלשהי.

      הנוהל התקין בדמוקרטיה הוא שכאשר תתפרסמנה תוצאות החקירה ויימצאו אשמים באמצעות הוכחות ועובדות – רק אז הם יישפטו.

      עד אז יש לנהל את החקירה כדין ולא באמצעות המחבלים התקשורתיים בישראל ובאמצעות אירגוני ואנשי שמאל למיניהם ובמימון זר ששואפים יחד עם אויבינו – להפיל את הממשלה, כדי למכור את ארצנו הקטנטנה לאומת מוחמד, לנצח.

      חובתנו להיזהר מן הצבועים והנוכלים ומציגי מצגי השווא וממציאי שיטות שלטון מהזן של ברית המועצות והק.ג.ב.

      אומר פרופ’ מאוטנר שבג”צ מאוייש אך ורק על ידי השמאל שאיבד כוחו בכנסת והעתיק את פעילותו לבג”צ ומשם מנהל את הפוליטיקה השמאלנית שלו. הוא יודע בוודאי על מה הוא מדבר, כי הוא שייך למחנה השמאל ולמשפטנים האלה.

      מעשי בג”צ ופסיקותיו אינם מקובלים לא על הציבור ולא על נבחריו ולא לחינם הגיעו הדברים לידי כך שפוליטיקאים ישרים שנבחרו לנהל את המדינה ובג”צ והשמאל עורכים להם סיכול ממוקד באמצעות פסיקות הזויות ומקוממות – טוענים שיש לעלות על בג”צ עם D9.

      דברים כאלה נאמרים אך ורק כאשר עם מגיע לרחוב ללא מוצא. המצב בישראל היום הוא שהציבור חש שאי אפשר לנטרל את שלטון הדיקטטורה של בג”צ שנמאסה על כולם.

      מי בחר בכלל את עורכי הדין האלה לנהל לנו את החיים?

      הגיעו מים עד נפש ואם הזעקה של הציבור הרחב נגד שלטון השמאל, שמתבצע באמצעות השתלטות ערמומית על בג”צ לא תישמע – העם היהודי ומדינתו בסכנה חמורה והתוצאה מהפניית האוזן החרשת של שמאלני בג”צ לדרישה הרחבה לשים קץ לשלטון זה – סופה מי ישורנו?!!!

      סיסמאות ריקות על צוללות לא יסתירו מעיני הציבור הרחב את השלטון הלא חוקי של שמאלני בג”צ אותו נטלו לעצמם ללא רשות מאיש.

      לכל דבר יש סוף!

      פרופ’ מאוטנר: בג”צ הפך למוסד לפעילות פוליטית של השמאל שאיבד כוחו בכנסת!

      השמאל הפסיד הרבה מאד כוח בפוליטיקה וסובל הפסדים פוליטיים גדולים מאד ומה שהוא עושה בעצם, הוא העתיק את הפעילות הפוליטית שלו מהפוליטיקה של הבחירות, שהיא הפוליטיקה של הכנסת, למקום אחר – לבית המשפט העליון – והפך אותו למוסד שממנו הוא מנהל פוליטיקה.

      אחרי 30 שנה של כיוון כזה מצידו של בית המשפט, בית המשפט מוצא את עצמו כרגע במצב של אובדן לגיטימציה…

      יש לנו משבר חמור כרגע עם בית המשפט העליון שהוא מוסד מדינה חשוב מאין כמותו.

      כדאי שנפתח חשיבה חדשה לגמרי לגבי איך הוא צריך לפעול ב- 30 השנים הבאות.

      **************************פוליטיזציה של משפט

      פרופ’ מנחם מאוטנר, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת תל אביב

      http://www.youtube.com/watch?v=MaGOlzc8ydM

      החל מדקה 16:26

      להלן התמלול המלא:

      קבוצת מלכי הגבעה של השמאל הפסידה הרבה מאד כוח בפוליטיקה וסובלת הפסדים פוליטיים גדולים מאד ומה שהיא עושה בעצם, היא העתיקה את הפעילות הפוליטית שלה במידה רבה מאד מהפוליטיקה של הבחירות, שהיא הפוליטיקה של הכנסת, למקום אחר – לבית המשפט העליון – והפכה אותו למוסד שממנו היא מנהלת פוליטיקה.

      בראש העותרים לבג”צ חברי הכנסת של מר”צ והעבודה והעתירות שלהם תמיד על נושאים פוליטיים.

      בג”צ הפך למוסד פוליטי.

      *****************

      פרופ’ מאוטנר:

      *באוקטובר 2007, פורסם שמו כמועמד לכהונת שופט בבית המשפט העליון.

      *מנחם מאוטנר הוא פרופסור מן המניין בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב, לשעבר דיקן הפקולטה.

      *הינו עורך ראשי של סדרת הספרים משפט חברה ותרבות היוצאת לאור על ידי הפקולטה למשפטים.

      *היה מראשוני המבקרים את מהפכת “הכל שפיט” של פרופ’ אהרן ברק, ואת תפיסת בית המשפט כמין כנסייה של מאמינים חילונים.

      *********

      אחרי 30 שנה של כיוון כזה מצידו של בית המשפט, בית המשפט מוצא את עצמו כרגע במצב של אובדן לגיטימציה כפול.

      הוא איבד באופן כמעט מוחלט את הלגיטימציה אצל הקבוצות התרבותיות שלא מזדהות איתו ובראש ובראשונה הציונות הדתית והוא איבד הרבה מאד מהלגיטימציה שלו אצל הקבוצות שהכי מזדהות איתו, זה הקבוצות שקראתי להן ההגמונים הליברלים לשעבר, החילונים המשכילים המערביים. אין לי זמן לנתח למה קרה אובדן הלגיטימציה הכפול הזה אבל מה שאני רוצה לומר שלא רק במערכת הפוליטית יש לנו משבר.

  13. אהרון ברק החליט לנקוט בעוד תרגיל שמאלני שנקרא "זכות העמידה" כדי להעביר את הכוח מהממשלה והכנסת אליו ולבג"צ הגיב:

    כחלק מהאסטרטגיה של אהרון ברק להעברת הכוח מהממשלה והכנסת שנבחרות על ידי העם לידי בג”צ, ששופטיו נבחרים בועדה של 9 אנשים שבהם 3 שופטים, הוא החליט לנקוט בעוד תרגיל שמאלני שנקרא “זכות העמידה”.

    מדובר במושג משפטי שפירושו, שבית המשפט פותח את שעריו לכל מי שרוצה זכות לעמוד בפניו ולתבוע בנושאים שאינם פוגעים בו כלל. באמצעות הרחבת זכות העמידה עקף ברק את הממשלה והכנסת והחל לבסס את ממשלת בג”צ שקובעת מדיניות ואף מחוקקת במקום הכנסת באמצעות השחלת “חקיקה” בפסיקותיה.

    עד שנות ה-90 של המאה העשרים נדרש עותר בבג”צ להראות נזק ספציפי שנגרם לו על ידי המדינה ולכן הוא עותר נגדה. הפסיקה קבעה שעניין אישי באינטרס ציבורי אינו מספיק כדי להעניק זכות עמידה.

    אולם, בתהליך הדרגתי, הקלו שופטי בית המשפט העליון בדרישות זכות העמידה והשופט ויתקון השמיע את דעתו כי אין לקבוע מסמרות בעניין זה: “עלינו להשתמש בשיקול-דעתנו ולהכריע בכל מקרה על פי נסיבותיו”. אחר כך הרחיקו שופטי בית המשפט העליון לכת ובריש גלי אמרו שגם עותר שלא יוכל להצביע על נגיעה אישית בו או על פגיעה אישית בו, יוכל להגיש עתירה לבג”צ.

    היקפה של זכות העמידה נמצאת במחלוקת קשה בין תומכים למתנגדים, כאשר השמאל הפוליטי הוא זה שתומך בהרחבת זכות העמידה כדרך להגביר את כוח השופטים מול הממשלה והכנסת.

    פרופ’ מאוטנר שהוא פרופסור מן המניין בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב, לשעבר דיקן הפקולטה, שבאוקטובר 2007, פורסם שמו כמועמד לכהונת שופט בבית המשפט העליון, ניסח זאת כך: “ההגמונים לשעבר הגיבו על כישלונם ב’פוליטיקה של הבחירות’ בהעתקת המאבקים הפוליטיים שלהם לזירה של בית המשפט העליון והם עשו זאת בדרך של הגשת עתירות לבית המשפט, שנועדו לשבש את מהלכיו של השלטון הנבחר”.

    עכשיו משנפתחה הדרך על ידי מתן זכות העמידה הלא מוגבלת בבג”צ של אהרון ברק לעתירות של כל דיכפין ובכל עניין, יכול היה השמאל הפוליטי לעתור בסיטונות ועל כל דבר ונושא ללא כל הגבלה.

    העתירות הסיטוניות של השמאל היו עבור בג”צ הזמנה להנחתה: “בית המשפט חבר לקבוצה היהודית-חילונית הניאו ליברלית ושיתף עמה פעולה באופן הדוק ועקבי לשם הגנה על הערכים המשותפים לקבוצה ולו” וזאת למורת רוחן ההולכת וגוברת של קבוצות אוכלוסיה אחרות בעם שלא הזדהו כלל עם ערכי השופטים ואפילו התנגדו להם בתוקף.

    לדעתו של פרופ’ פרידמן המשמש כפרופסור למשפטים באוניברסיטת תל אביב וחתן פרס ישראל לחקר המשפט, הדבר נעשה פשוט כמלחמה פרימיטיבית ועיוורת על כוח ושליטה. לא יותר מ “דרוויניזים פוליטי”, כהגדרתו, שפוגע במשילות של כל ממשלה באשר היא. זה התאפשר לדבריו בגלל שמלחמת יום הכיפורים, מלחמת לבנון והמשבר הכלכלי של שנות השבעים והשמונים הובילו למשבר אמון בין העם לשלטון ושמגר וברק הריחו את החולשה של הדרג הפוליטי ועשו הכל על מנת לנצל את ההזדמנות ולנכס למערכת המשפטית כמה שיותר כוח וסמכויות.

    העוצמה נרכשה על ידי הרחבה מוחלטת של זכות העמידה ופתיחת שערי בג”צ לכל דכפין, תוך שימוש מופרז בעילות אמורפיות כמו “סבירות” ו”מידתיות” שיצקו למעשה את התוכן לדוקטרינת “הכול שפיט” תוך הרחבה דרמטית של סמכויות בית משפט השלום במטרה לרכז את מירב הערעורים השוטפים במחוזי ולפנות את משאבי בית המשפט העליון לעיסוק בסוגיות ציבוריות וחוקתיות, מה שהפך אותו למעין בית משפט לחוקה מטעם עצמו.

    כל זאת תוך פתיחת חקירות בלתי-פוסקות מטעם מערכת המשפט נגד נבחרי ציבור במטרה להלך עליהם אימים ולהחליש את כוחם, תוך גילוי מעורבות אקטיבית-פולשנית בכלל המינויים בממשלה ובשירות הציבורי ופסילת חוקים ויצירת חקיקה פסיקתית עוקפת כנסת.

    “המאבק היה על כוח”, מסביר פרידמן ותוך כדי המאבק ניכסו השופטים לעצמם עוד ועוד כוח. מקרה נתניהו שהיה תחת חקירה בפרשת בראון-חברון מדגים היטב את הנזק הגדול שגרמה החקירה הזו. בעקבותיה ראש הממשלה בישראל איבד את היכולת למנות את היועץ המשפטי לממשלה. מאז הממשלות איבדו את השליטה במינויים וזה דבר חמור מאוד. כתוצאה מכך גם את פרקליט המדינה שהוא תפקיד כל כך מרכזי לממשלה, אין לה רשות למנות ואין לה שום השפעה על המינוי”.

    בד בבד פותחה בפרקליטות “טכניקת הסיכול הממוקד של מינויים”, כותב פרידמן. “הכלי הקטלני הזה כנראה לא הומצא בפארסת מינוי נגיד בנק ישראל בחודשים האחרונים.

    יעקב נאמן נאלץ לפרוש מתפקיד שר המשפטים לאחר שהוגש נגדו כתב אישום מופרך בגין עדות שקר. מינויו של רובי ריבלין לאותו תפקיד סוכל ב-2001 לאחר שנפתח נגדו תיק חסר שחר.

    חיטוט בעברם של מועמדים ופרסום דופי זה או אחר שנמצא בהם העכירו בשנים האחרונות את האווירה והגיעו לממדים ששיבשו לחלוטין את הליכי המינויים לתפקידים רבים בשירות הציבורי.

    התערבות נוספת שנויה במחלוקת היתה בעניינו של דן חלוץ. בעת שהיה מפקד חיל האוויר התראיין חלוץ לעיתון “הארץ”. היה זה לאחר חיסול ממוקד של בכיר בחמאס, שגרם להרג של 14 פלסטינים שהיו בסביבתו של המחבל. “מה הרגשת?” נשאל הקצין וענה: “מכה קלה בכנף…וזה הכל”…

    העתירה שהוגשה בעניין ביקשה להשעותו עקב עמדתו המוסרית כפי שהשתקפה בראיון. בניגוד למצופה, בית המשפט לא זרק את העותרים מכל המדרגות. הוא דרש מחלוץ להתייצב ולשטוח את עמדתו: “לא רק אישור או הכחשה של הדברים, אלא גם את עמדתו הערכית של המשיב לגבי האמירות”.

    לאחר הסבריו של חלוץ והתנצלותו, העתירה נדחתה, אך המסר המאיים היה ברור”.

    פרידמן טוען ש”התעניינות זו בהשקפת עולמם ובערכיהם של אזרחים, דומה להתעניינותה של הכנסייה הקתולית בהשקפת עולמם של מאמיניה כדי לבדוק שמא אינם כופרים חלילה בדוקטרינה הכנסייתית. גם המשטר הקומוניסטי ראה את גודל הסכנה שבהענקת תפקידים ציבוריים לכאלה הכופרים בתורתו. בג”צ נושא את דגל הליברליזם…וההיסטוריה מלמדת על כך ש…ליברליזם קיצוני יכול לגלות סימני דורסנות מפחידים”.

    הצד השני של משוואת המינויים הוא ההדחות שכופה בג”צ.

    לכן כפי שאומר פרופ’ דיסקין ראש המחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית לשעבר ויו”ר ועדת המועצה להשכלה גבוהה למינהל ולמדע המדינה, שיש לצמצם ולהחזיר את ממדי זכות העמידה למידותיה בסוף שנות ה-90 ולא לאפשר לכל אדם או גוף לעתור בלי הרף לבית המשפט גם כאשר הוא אינו נפגע מדבר.

    לדבריו, על מנת לצמצם את זכות העמידה, על הכנסת להשתמש באחת מהלכות בג”צ עצמו, שקבע לפני האקטיביזם השיפוטי את הגבול הברור במה אינו יכול לדון ולנסח הלכה כזו לחוק.

    כך יושם קץ להתערבות בג”צ בתחומים שאינם שייכים לתחום הסמכות שלו ואינם סבירים.

    ביטול זכות העמידה תמנע עתירות מהסוג הזה והתערבות לא לגיטימית בענייני המדינה.

  14. לסיכום: על הכנסת לחוקק חוקים שיגבילו את התערבות בג"צ בכל תחומי חיינו. בג"צ לא נבחר על ידי הציבור על מנת למשול הגיב:

    בג”צ אוסר על צה”ל לקיים נוהל שכן. בג”צ ביטל את האפשרות לגרש אל מחוץ ליו”ש רוצחים ערבים. בג”צ ביטל את יכולת כוחות הבטחון להרוס בתי מחבלים. ו- 5 מתוך 11 שופטי בג”צ רצו לבטל את חוק האזרחות ולפתוח את שערי הארץ לזרימה אינסופית של ערבים לכאן.

    אבל כלפי אזרחי ישראל החוקיים בג”צ הוא אויב החרות בשל מדיניות המעצרים שלו ובשל פסיקותיו. הוא זה שמאפשר כליאתם של אלפים של נאשמים שמשפטם לא הסתיים בגלל השופטים שעוברים על החוק המחייבם לשפוט מיום ליום. לא בארה”ב ולא באוסטרליה ניתן לעצור עד תום ההליכים. הן מקדימות את שופטי בג”צ בשנות אור. אנחנו בחשיכה שאין כמותה בשום מדינה דמוקרטית בעולם.

    כאשר פרש מנהיג בג”צ אהרון ברק, הגענו למספר ההזוי של 99.9% הרשעות במשפטים פליליים. זו הירושה של הליברל הגדול לבית המשפט שלנו.

    חוקי אוסטרליה וארה”ב לעומת זאת מאפשרים מעצר לא מוגבל בזמן למסתננים ואפילו לפליטים.

    האם שופטי בג”צ חושבים ברצינות שרגישותם לחרות גדולה יותר מזו של שופטי ארה”ב ואוסטרליה? הם רחוקים שנות אור מהם וחשוכים ביחס אליהם.

    אז מהי התרופה נגד בג”צ, שתחסום את יכולתו לבטל חוק נגד הסתננות?

    יש לחוקק אותו כחוק יסוד. חוק יסוד הגנת המדינה מפני מסתננים. בג”צ פסק בעצמו שהוא לא יכול לעשות שום דבר מול חוק יסוד.

    בחוק צריך שיהיו 3 סעיפים:

    א.כל מסתנן ייעצר לפרק זמן בלתי מוגבל (ואז הם יסעו למדינה השלישית במהירות הבזק והארץ תתרוקן מהם).

    ב.איסור העסקה גורף עם עונשים כבדים למעסיקים.

    ג.איסור השכרת דיור למסתננים עם עונשים לעוברים על החוק.

    כך יהיה בג”צ חסר אונים לחלוטין מול החוק הזה.

    הגיע הזמן שכנסת ישראל תאזור עוז ותחוקק חוק כזה אם רוצים שהמדינה תמשיך להיות מדינה יהודית ולא אבדנו.

    פרופ’ דיסקין, ראש המחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית לשעבר ויו”ר ועדת המועצה להשכלה גבוהה למינהל ולמדע המדינה מתייחס אף הוא לביטול חקיקה של הכנסת על ידי בג”צ ואומר שבג”צ מרשה לעצמו לבטל חוקים של הכנסת והוא ביטל מעל 10 חוקים בנסיבות שנויות במחלוקת וזה קרה בתקופה קצרה, לעומת המצב בארה”ב למשל, ששם נפסלו 2 חוקים ב- 80 שנה. (בארה”ב בניגוד למצב בישראל, מתירה החוקה לבית המשפט העליון לעשות זאת).

    לדבריו בית המשפט מתערב גם בנושאי מדיניות ובנושאים פוליטיים מובהקים כאשר חוק כבוד האדם וחירותו, או חוק חופש העיסוק מנוצלים לרעה לצורך התערבות הפוליטית – מדינית.

    החוקים כבוד האדם וחירותו וחוק חופש העיסוק נוצלו ע”י ביהמ”ש על מנת להתערב בכל עניין, לכן הכנסת עשתה טעות! מי שהצביע בעד החוקים הללו מצטער היום.

    באמצעות 2 חוקים אלה ביהמ”ש נטל לעצמו הרבה סמכויות וניתן להפקיע סמכויות כאלה ע”י חקיקה מתאימה, הוא מסכם.

    באותו עניין כותב גם פרופ’ פרידמן שהוא פרופסור למשפטים באוניברסיטת תל אביב ובמכללה למינהל, חתן פרס ישראל לחקר המשפט (1991) וחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים: “המגמה הרדיקלית של בג”צ בנושא זכויות אדם מייחסת משקל מירבי לזכויות של הפרט, תוך שהיא מתעלמת כמעט לחלוטין מהנזק הכבד לציבור ומהסכנות שההכרה בזכות מרחיקה הלכת של אותו פרט תגרום לפרטים אחרים או לכלל הציבור”.

    פרידמן מקדיש פרק מיוחד לנזקים שגרם בג”צ מאותה סיבה בהתערבותו בשיקולי ביטחון.

    “לאחר חטיפת המחבלים דוראני ועובייד כקלפי מיקוח לשחרור הנווט השבוי רון ארד, הוגשה עתירה בדרישה לשחררם. ברק דחה בתחילה את העתירה. אך “פרסום פסק הדין היכה את הקהילייה המשפטית הבינלאומית בתדהמה וברק נלחץ מעוצמת הביקורת ושינה את עמדתו וכתב פסק דין המבטל את פסק הדין הקודם שלו”.

    התוצאה היתה שצה”ל חייב לשחרר את הטרוריסטים.

    הכך נוכל להילחם באויבינו, שהם יחזיקו באנשינו ולנו לא יותר להחזיק באנשיהם?” תהה חשין בדעת המיעוט. לאחר ששוחרר דיראני במסגרת עיסקת טננבאום, התיר לו בית המשפט לתבוע פיצויים מהמדינה בשל עינויים שעבר לטענתו בכלא. תביעת הפיצויים המופרכת אושרה על ידי העליון, אך ההחלטה הסופית בדיון הנוסף שנערך בעניין טרם ניתנה.

    בפסקי דין נוספים ביטל אהרון ברק את “נוהל שכן”, הגביל מאוד את השימוש בסיכולים ממוקדים, דחה את מסקנות ועדת לנדוי שהתירה שימוש בנוהל “טלטולים” במקרה של מעצר “פצצה מתקתקת” וגרם לממשלה להוציא הון עתק בגלל פיסקי דין שהורו על העתקת גדר ההפרדה”.

    פרידמן מציין שאפילו דו”ח גולדסטון עשה שימוש בפסקי בג”צ כדי לתקוף את המהלכים המבצעיים של צה”ל.

    “ההתערבות הגיעה לשיאה”, לדברי פרידמן, “עם היציאה למבצע חומת מגן. לא פחות מעשרה פיסקי דין ניתנו באותה תקופה ובגללם נאלץ צה”ל להסביר, להצטדק ולהתדיין עם כל נודניק שהחליט להגיש עתירה.

    קצינים בכירים שהתייצבו בבית המשפט שוחחו טלפונית עם הגורמים בשטח כדי למסור לשופטים את הפרטים הכי מעודכנים.

    צווים מוחלטים לא ניתנו כיוון שבמהלך הדיונים המתישים צה”ל התמקח בניסיון להגיע לפשרות עם העותרים. “טוב הוא שהצדדים לעתירות לפנינו הגיעו להבנה”, ציין בית המשפט באחת מן העתירות. “בית המשפט הפך למפקח העליון על הכוחות בשטח”, מסכם פרידמן.

    בג”צ כובל את ידי צה”ל.

    לסיכום: על הכנסת לחוקק חוקים שיגבילו את התערבות בג”צ בכל תחומי חיינו. בג”צ לא נבחר על ידי הציבור על מנת למשול. את סוגיית ההסתננות יש לפתור אחת ולתמיד כהצעתו של עו”ד יורם שפטל באמצעות חקיקת “חוק יסוד מניעת הסתננות” שיכלול עונשים כבדים לעוברים עליו וכחוק יסוד יהווה קיר מגן לישראל, שאותו בג”צ הפוסט ציוני החותר תחת מדינת היהודים ינוטרל לחלוטין מלבטל!

    אסתר חיות היתה אחת מחמשת השופטים שהצביעו בעד הביטול של החוק שמגן על המדינה.

  15. מסתבר שהמועמדת לנשיאות חיות עולה על זו המכהנת מרים נאור . שמאלניות בגלימה שחורה . מתי נקבל תשובה מה עשה בג”צ ב 75 מיליוני השקלים שקיבל ככספי השוחד של הקרן החדשה ? כמה פסקי דין עוותו לרעת מתישבי יו”ש ולטובת הפלסטינאים ? אני מאמין עדיין שהשימוש בכלים הנדסיים מסוג D9 הוא צו השעה לעקירת מוסד מנוכר ומתנשא זה הקרוי משום מה בג”צ .

    1. קלונו של בית המשפט מתמצה בחדר שקיים שם או אולם, בו יש תמונות ברמה ירודה שכל נשיא בדימוס זוכה לה, הם מקבלים תקציב של חמישים אלף שח כל נשיא ונשיאה, וצייר מצייר את דמותם הנוגה (בצבעי שמן!), הרמה של הציורים ירודה ונוטה לקיטש, ואפשר לראות בגחמה הזו איזה ביטוי לריחוק המסואב של בית המשפט, הפנסיה התקציבית שנדמה לי השיא שלה גם הוא בידי שופט עליון כתשעים אלף לחודש, כל זה יחד מסביר את הפסיקות. הדבר הראוי לעשותו היא להקים פורום שיפגין מעתה יום יום מול בתי השופטים. הם שולטים במדינה, וראוי להפגין מולם להחלפת השלטון. הם השלטון, הם לא נבחרו אמנם אבל בכל דבר הם שולטים.
      תארו לעצמכם עומד עובד קבלן או עובד ממוצע שמרוויח שכר מינימום, בפני שופט שמעולם לא חש עוני מהו, שחי בספירה אחרת, איפה הוא עומד, בבית דין לצדק או במועדון של סנובים מנוכרים שחיים בתוך עצמם בתוך ענן של קיטש מהביל וזכויות יתר, לפעמים הם בטח חשים סלידה מהעניים שהם רוב רובה של המדינה.

      אין לי ספק שהם חושבים רע על רוב אזרחי המדינה, והסלידה שלהם מאזרחי המדינה מורגשת היטב. מי שאשם הוא מי שאפשר להם לעשות ככול העולה על רוחם ללא הגבלה וללא שום דין. שופט בדימוס בפנסיה מרוויח בפנסיה תקציבית פי שניים מראש ממשלה מכהן, זה אומר הכל.

      ועד שלא נמצא דרך להראות להם שגם הם בני אדם, וחייבים להגביל את כוחם, לא יעזור דבר, הפסיקות שלהם תמשכנה ליצג את השכר המסואב ויתר התנאים, מי שאומר שאין קשר לא יודע על מה הוא מדבר.

  16. ההשתוללות של בית המשפט כבר לחלוטין לא סמויה לא מרוסנת ולא מתנצלת. הימין כדרכו מיללל ומילל ומילל אבל בפועל לא עושה כלום

    1. צודק לגמרי לצערי.
      הימין בשלטון כבר למעלה מעשור והוא לא עשה דבר כדי לשנות את המצב ההזוי הזה.
      בושה וחרפה!

    2. הימין בשלטון כבר למעלה מעשור ולא עשה דבר לשנות את המצב ההזוי הזה.
      חרפה ובושה!