מאה שנה להצהרת בלפור: למה באמת התכוונו הבריטים?

נוצרים רבים יציינו מחר עם ישראל את יובל המאה להצהרת בלפור, ויש להם סיבות טובות לעשות זאת. ההצהרה גובשה על ידי מדינאים נוצרים בריטים בכירים שהיתה להם תרומה משמעותית להשגת ריבונות לעם ישראל במולדת ההיסטורית. אך לא כולם שותפים לשמחה. מנהיגים פלסטינים יצאו נגד ההצהרה והגדירו אותה כ"עוול נפשע" נגד בני עמם ודרשו מבריטניה להתנצל ואף לפצות אותם על מה שהם כינו "פעילות קולוניאליסטית נבזית". מדובר בטענות חסרות בסיס: ראשית, מכיוון שהצהרת בלפור מבטאת את הכוונה להביא דווקא לסיום של העידן הקולוניאליסטי. ושנית, הניסיון לקרוא תיגר על הצהרתו של בלפור חותר תחת הריבונות של מדינות ערביות רבות באזור.

לא מעט מחלוקות התעוררו סביב שאלת המניע שהביא את בריטניה לפרסם את הצהרת בלפור. האם הם ביקשו לקנות בכך את התמיכה היהודית במהלך מלחמת העולם הראשונה? האם ביקשו להכיר תודה למנהיג הציוני חיים ויצמן על תרומתו המכרעת למאמץ המלחמתי הבריטי? האם ההצהרה הייתה פיצוי על מאות שנים של אנטישמיות נוצרית? שמא ביטוי של אימפריאליזם בריטי? או אולי מדובר בביטוי אמיתי של ציונות נוצרית?

האמת היא שהצהרת בלפור הייתה גולת הכותרת של תנועת הרסטורציה הבריטית, שמאז המאה ה-18 תמכה בשיבת היהודים לארץ ישראל בהתאם להבטחות כתבי הקודש. הרסטורציה, שנתמכה על ידי המלכה ויקטוריה ומנהיגים נוספים, הפכה לתפיסה מקובלת אפילו בתוך התנועה הציונית, במקביל ללידתה של התנועה הציונית על ידי הרצל בשנת 1897.

במהלך מלחמת העולם הראשונה, כאשר היה ברור שבריטניה ובעלות בריתה הולכות להביא לסיום השליטה העותמנית במזרח התיכון, ממשלתו של דיוויד לויד ג'ורג' הכירה בהזדמנות ההיסטורית לסייע לתנועה הציונית להשיג חזקה על המולדת. רוב חברי הקבינט הבטחוני שלו היו נוצרים שתמכו בציונות. הדבר היה נכון בעיקר ללויד ג'ורג' עצמו, כמו גם לשר החוץ ארתור ג'יימס בלפור וכן יאן סמוטס, מי שכיהן כראש ממשלת דרום אפריקה. ביחד הם לחצו על הקבינט כולו לתמוך בשיבת היהודים לארץ ישראל. הצהרת בלפור הניעה את חבר הלאומים להעניק לבריטניה את המנדט לסייע ליהודים לבנות מדינה יהודית בפלשתינה המשוחררת.

חובה מוסרית

באותם ימים, המעצמות האירופיות המנצחות נהגו כדרך שגרה לדרוש עבור עצמן את הטריטוריות העותמניות המשוחררות על מנת לספח אותן לאימפריות שלהן. אך הנשיא האמריקאי, וודרו וילסון, דחף להכרה בזכות ההגדרה העצמית של העמים הילידיים באדמות המשוחררות, במטרה להפיץ את הדמוקרטיה ולהבטיח את השלום והיציבות בעידן שלאחר המלחמה. במקביל, מנהיגים בריטים נוצרים כגון יאן סמוטס ומארק סייקס, פיתחו את אסטרטגית המנדט, לפיה קיימת חובה מוסרית למעצמות המערביות לסייע לאותם עמים ילידיים להשיג עצמאות ושלטון עצמי. על פי גישתם, המנדט היה מערכת מקודשת של נאמנות, שנועדה להביא לשחרור אדמות ועמים זרים משלטון אימפריאלי.

האדריכלים הנוצרים של המנדט תמכו באופן שווה בלאומיות הערבית ובציונות כמטרות בעלות מטרות זהות. סייקס היה מי עיצב את דגל המרד הערבי בעל ארבעת הצבעים, שמשמש עד היום כבסיס לדגלי רבות ממדינות ערב. חשוב מכך, הם ראו ביהודים עם ילידי למזרח התיכון, בדיוק כמו הערבים, ובכך העניקו להם את הזכות להשיב את בני עמם למולדתם. חבר הלאומים אימץ כדין את רעיון הנאמנות במזרח התיכון ובמקומות אחרים כאמצעי לבניית לאומיות והענקת הגדרה עצמית לעמים הילידיים באזורים המשוחררים. בריטניה קיבלה מנדט זמני על פלשתינה ועיראק, בעוד שצרפת זכתה למעמד זהה בלבנון ובסוריה. למעשה, כל מדינה ערבית במזרח התיכון כיום זכתה לעצמאות בזכות אותן החלטות ומקבלי החלטות שהביאו ליצירתה של מדינת ישראל.

הכל התחיל בבלפור, כאשר המדינאי הנוצרי החל לסגור את השער על עידן הקולוניאליזם ולחץ על המעצמות המערביות לסיים בעצמן את העידן הזה. לכן, הניסיון להגדיר את הצהרת בלפור כאקט של קולוניאליזם הוא לא רק שגוי מבחינה היסטורית, אלא גם מערער על הריבונות של כל מדינות ערב השכנות. וזה לא משהו שהפלסטינים צריכים לקדם.

הכותב הוא סגן נשיא השגרירות הנוצרית הבינלאומית בירושלים, הארגון הנוצרי-ציוני הגדול בעולם