מתי ומדוע ויתרו ההיסטוריונים על האמת

בדור של חוקרים המחטטים בפחי האשפה של ההיסטוריה כדי למצוא רפש, היסטוריונית דגולה מזכירה לנו כיצד יש לחקור את העבר. ספר חדש בהוצאת שלם

הידרדרותו של תחום אקדמי שלם. אילוסטרציה | מקס פיקסל

בסוף המאה העשרים כתבה היסטוריונית אמריקנית דוקטורט על עבודת נשים בתעשיית המרגרינה בהולנד בתחילת המאה העשרים. כשהגנה על התזה שלה, התברר לבוחניה כי החוקרת אכן הפגינה התמצאות מרשימה בתעשיית המרגרינה ההולנדית, אך כלל לא ידעה שבמאה העשרים היו שתי מלחמות עולם, ולא אחת. אחד הבוחנים, שהזדעזע מהאירוע, פרסם את פרטיו בעיתונות וספג על כך ביקורת נוקבת מעמיתיו.

הסיפור הזה – שעליו כתב החוקר המנוח צבי יעבץ – איננו אנקדוטה פרטית על היסטוריונית ספציפית, אלא ביטוי לכיוון חדש בתחום אקדמי שלם, או בלשון שיפוטית יותר: ביטוי להידרדרותו של תחום אקדמי שלם. על ההידרדרות הזו מבכה ההיסטוריונית גרטרוד הימלפרב, שהיא מוותיקות ההיסטוריונים החיים עמנו. בגיל 95 היא סמל חי להצטיינות מדעית לצד בהירות ערכית. מבחינה רעיונית היא שייכת לנאו-שמרנים; אותה קבוצת אינטלקטואלים שעברו מן השמאל האמריקני אל הימין, שבראשם עמד בעלה המנוח אירווינג קריסטול, ושעל הבולטים שבדובריה נמנה היום בנה, ביל קריסטול. הוצאת שלם הוציאה עתה לאור מבחר ראשון בעברית של מיטב מאמריה, בשם "משפט ההיסטוריה" (ניתן לרכישה כאן), וכך זיכתה את הקורא הישראלי בהיכרות עם "הגברת הראשונה של הנאו-שמרנות", כדברי כריכת הספר.

עניינה העיקרי של הימלפרב הוא במקצועה – חקר ההיסטוריה. היא מבכה את הוויתור הפוסט-מודרני על דייקנות ובירור עובדות שיטתי. ההיסטוריון המודרני, כתבה הימלפרב, ידע כמה קשה להגיע לחקר האמת, והתמסר בכל כוחו לניסיון להתקרב אליה. ההיסטוריון הפוסט-מודרני, לעומתו, מוצא בקושי הזה פטור כולל מהשאיפה לאמת היסטורית כלשהי. במוחו של הקורא מנקרת, כמובן, שאלה מטרידה: אם אין אמת ואם כל כתיבה היסטורית היא בדיה, מדוע  בכלל לטרוח לקרוא את תוצר מחקריהם וכתיבתם של ההיסטוריונים? מה מוֹתר ההיסטוריון על הסופר הבדיוני, הכותב יפה ממנו?

האם אכן אין אמת היסטורית, והכול נרטיבים יחסיים? הימלפרב מזכירה שכאשר שאלו את ראש ממשלת צרפת, ז'ורז' קלמנסו, מה יאמרו ההיסטוריונים של העתיד על הפלישה הגרמנית לבלגיה, הוא השיב: "הם לא יגידו שבלגיה פלשה לגרמניה".

כך מוחקים את צ'רצ'יל

שקיעת הדיסציפלינה ההיסטורית מתבטאת גם במעבר מהיסטוריה פוליטית להיסטוריה חברתית; מחֵקר מלחמת העולם לחקר עבודת נשים בתעשיית המרגרינה. הימלפרב מדגישה שתמיד התעניינו היסטוריונים גם בעובדות חייהם של האנשים הפשוטים, וכך ראוי. אך כאשר ההיסטוריון עוסק אך ורק בחיים הללו – בריקודים, בהרגלי החיזור, בתרבות החומרית וכן הלאה – ומתעלם כליל מענייני מלכים ומלחמותיהם, הרי שחרוזי ההיסטוריה מאבדים אז את החוט ששוזר אותם. אנשים מחפשים משמעות לחייהם במערכים הגדולים מהם: עם, כנסייה ומדינה. במובן הזה, כתיבת קורות העם והמדינה אינה התעלמות מחייהם הפשוטים של האנשים הקטנים, אלא להפך: זו הדגשה של הממד שהם רואים כנעלה ונשגב בחייהם. מי שכותב רק על מכנסיהם של בני הכפר ומתעלם מכנסייתם, מי שכותב על לכלוכיהם ומתעלם ממלכם, משמיט את ההיבט שבעיני בני הזמן עצמם היה החשוב ביותר.

הימלפרב מצטטת את דבריו של ההיסטוריון האנגלי הדגול ג'ופרי אלטון: "כשאני פוגש היסטוריון שאינו מסוגל להאמין שיש אנשים גדולים, ובייחוד לא בפוליטיקה, אני מרגיש שאני בחברת היסטוריון גרוע. ולפעמים אני נוטה לשפוט את כל ההיסטוריונים על פי דעתם על ווינסטון צ'רצ'יל". גם כאשר לומדים פרטים לא סימפתיים על חייו של צ'רצ'יל, הוסיף אלטון, "הוא עדיין נשאר, בפשטות, אדם גדול".

אך אפילו באנגליה העובדה הפשוטה הזו כבר אינה פשוטה כל כך. הימפלרב מספרת איך במלאת יובל שנים לניצחון על גרמניה הכין משרד החינוך הבריטי סרט וידאו להפצה בכל בתי הספר היסודיים. בכל שלושים וארבע הדקות של הסרט, רק אזכור יחיד של 14 שניות נגע לצ'רצ'יל. הייתה זו הערתו של ילד: "אנשים חשבו שצ'רצ'יל עזר לסיים את המלחמה בבריטניה". גם בסרט המקביל שיועד לבתי הספר התיכוניים הוזכר צ'רצ'יל פעם אחת. נאמר שם שכיוון שהובס בבחירות שלאחר המלחמה, יכלה מפלגת הלייבור לשפר את מדיניות הרווחה הבריטית.

נוסף לצ'רצ'יל, הימלפרב כתבה גם על אדם גדול אחר: בנימין דיזראלי. האיש הססגוני הזה, ראש ממשלת אנגליה, שמרן לא שגרתי, יהודי שהוטבל לנצרות בילדותו, היה אולי המנהיג המדיני הבולט ביותר של העידן הוויקטוריאני. הימלפרב התמחתה בעידן הזה, ומחתה נגד השם הרע שהוציאו לו הפרוגרסיבים. ממצאיה מלמדים שהתקופה הוויקטוריאנית לא הייתה עידן של צביעות מרושעת ועוני מנוול, אלא להפך: עת של מאמץ כביר לשיפור מוסרי וירידה משמעותית בעוני.

במשך המאה ה-19 המוסכמה הייתה שהסוציאליסטים והליברלים מנסים להרחיב את זכות ההצבעה לעניים, משום שאלו יתמכו בהם, בעוד השמרנים מתנגדים להרחבה הזו ומעדיפים להתבצר במעמד האצולה. דיזראלי הפך את ההנחה הזו על פיה. הוא לא היסס להרחיב את זכות ההצבעה מעבר למה שדרשו ממנו הליברלים, גם בשל אמונתו בדמוקרטיה וגם בשל אמונתו בנטייה השמרנית-לאומית של העם הפשוט. דיזראלי הוכיח שבניגוד לאגדה הפרוגרסיבית, העניים העדיפו גם אז להצביע לימין.

שמרנות ללא פחד

הימלפרב מצביעה על הסתירות הבסיסיות שבליברליות העכשווית, זו של סוף המאה העשרים ותחילת המאה העשרים ואחת. אנשי השמאל העכשווי הסתבכו בסתירות חסרות פתרון בין חופש לכפייה, בין חירות אישית ובין סמכות ריכוזית של המדינה. איך ייתכן, שאלה, שמותר להציג בכיתת לימוד יצירת אמנות ובה צלב טבול בשתן, אך אסור להציג בה צלב מסורתי רגיל; שמותר לשחקן לקיים פעילות מינית על הבמה לנוכח הקהל, אך רק בתנאי שהקפידו לשלם לו שכר מינימום. ממעוף הציפור של היסטוריונית מקצועית חושפת הימלפרב בעין חדה את הכשלים העמוקים בחברה שלנו, חברה שוויתרה על כל שאיפה למוסריות ציבורית ולאתוס לאומי.

מאמריה של הימלפרב מלמדים כמה שגויה התדמית שהפיצו אויביה של השמרנות, כאילו אין בה דבר מלבד פחד משינוי. השמרנות של הימפלרב יסודה באמונה עמוקה ביופי שבמסורת, במאמצים ההרואיים של דורות הרבה המשוקעים במוסדות החברה, ביכולתם של בני אדם להתעלות לפסגות נשגבות, וברצון לשמור את כל ההישגים הללו ואת זכרם לדורות עולם. היא גאה בזהותה האמריקנית וגאה ביהדותה, אוהבת את מקצועה ורואה בו ייעוד ושליחות.

מכל אלו מתבשם מי שקורא באוסף המאמרים המצוין הזה, בתרגומו המעולה של צור ארליך ובעריכתו המצוינת של ד"ר עשהאל אבלמן. בדור של חוקרים המחטטים בפחי האשפה של ההיסטוריה ומתלהבים למצוא בו גבבה ורפש, טוב לפגוש חוקרת גדולה האוהבת לכתוב על אנשים גדולים.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

15 תגובות למאמר

  1. מדעי הרוח והחברה הם מדעים נוחים לעיצוב קל באמצעותם למכור אג'נדה. מדעי הרוח הפכו את האוניברסיטאות לחוכא וטלולא, לפמפלט אידיאולוגי כביכול מתקדם וליברלי, תוך התעלמות מהעקרונות האקדמים הטהורים.

    אני תוהה איך לא קמו עדיין אוניברסיטאות האמורות לתקן את המעוות? אוניברסיטאות שיתבססו על חקר אמיתי ולא התעלמות או הסתרת פרטים המנוגדים לאג'נדה שנכתבה מראש ומכתיבה מה ואיך נלמד. אין ספק שיצליחו לאחר זמן נאות להביס את הכאילו אקדמיה הליברלית.

    איכשהו הימין בעולם כולו הרבה יותר חסר אונים (בטלן הייתי אומרת) מהשמאל האנרגטי והחרוץ.

    1. אל דאגה. אמנם השמאל כבש את מדעי הרוח והחברה לפני עשורים אך ברוב יהירותו יביא במו ידיו להכחדה אינטלקטואלית של התחום כולו. כיום למילה מחקר או סקר, בעיני חלקים הולכים וגדלים בציבור ערך מקביל לדיעה של פלוני מהרחוב ובעתיד הנראה לעין אותם מומחים לכלום יזקקו להוכיח שדיעותיהם ראויות להשמע.

      לדברים חסרי ערך אין תכלית ותוחלת. מומחים לזכויות אדם היסטוריה צריכים כיום לעבוד יותר כדי לשכנע מישהו להקשיב להם ועוד יותר קשה כדי לשכנע שמסקנותיהם ראויות. התקשורת הממסדית שמפיצה ומאמצת את ההגיגים המלומדים עברה לאינטרנט אמנם הזירה שטחית אך גם מאתגרת. מחקר שמסקנתו שחיילי צה"ל לא אנסו נשים ערביות ב-67 בשל גזענות לא יכול היה להתקבל כיום כמחקר ראוי ולא היה עובר בשתיקה. האמת האקדמית בעתיד וכבר עכשיו טמונה בפעילות הסברה ולא באקדמיה. בתחום הזה הערבים (קטאר בעיקר) קנו את האמת ע"י רכישה של (מימון) של מוסדות אקדמאיים ופעילות הסתה וחינוך מחדש באינטרנט בעיקר ברשתות החברתיות. ישראל יכולה (באמצעים טכנלוגיים קיימים וידועים) לבצע פעילות נרחבת והרבה יותר אפקטיבית. למדעי הרוח ולספרי העיון אין עתיד. האמת נמצאת בלייקים.

  2. אקט מיני ציבורי.
    מאוד מזכיר לי את ממעדי שרמוטות ומצעדי עירום בהם נוסח מצעדי הגאווה בהובלת הקדושה זהבה גלאון חברתה הטובה של הרבנית שולי מועלם בכל הקשור למין וסרוס הזהות המינית הגברית

  3. איך יתכן שבגבעתיים מותר ללמד שהתנ"ך הוא אוסף הגדות פרימיטיביות,שנכתב על ידי מקורות שונים, כלומר הזיוף הגדול בהיסטוריה, ואסור ללמד את התנ"ך כפשוטו כספר שנכתב מגילות מגילות על ידי משה מפי האלקים? "השמרנות של הימפלרב יסודה באמונה עמוקה ביופי שבמסורת"

  4. לא כ"כ הבנתי את המשפט: " היופי שבמסורת"
    אתה מזדהה עם המסורת כי זה נכון ואמיתי כמו לדוג הבדלים בין גברים לנשים או אתה מזדהה עם המסורת כי זה יפה?

  5. במקום למצוא דיון מעמיק ביחסים המורכבים שמקיימות האסכולות ההיסטוריוגרפיות של המאה העשרים – מיקרו-היסטוריונים, אסכולת האנאל, אסכולת קיימברידג' וכו' – והיחס שלהם לגדולה אנושית (שאלה מורכבת לכל הדעות) – מצאתי כאן שיר הלל לא ברור להיסטוריונית טובה. אפילו דיון מוצלח בעבודתה, או לחלופין אפילו השוואה של דעותיה עם אלו של בעלה, לא נמצא כאן.

    חבל.

  6. ביבי עושה היסטוריה הוא למעשה

    מלך ההיסטוריה

    1. ביבי ממש את ההיסטוריה היהודית בגדולתה.

      מתגלמת בו רוח האומה בטהרתה.

  7. אני חייב לומר שהסיפור על החוקרת והמרגרינה נשמע כמו אגדה אורבנית. מה המקור?

    1. מוחו של הרב חיים שקיבל את כל התורה מאלוקים בהר סיני

  8. "מי שכותב רק על מכנסיהם של בני הכפר ומתעלם מכנסייתם, מי שכותב על לכלוכיהם ומתעלם ממלכם, משמיט את ההיבט שבעיני בני הזמן עצמם היה החשוב ביותר."

    אני מניח שזה לקוח מהתרגום של צור ארליך. אם במקןר יש משחקי מילים וצור רק עברת אותם, אז התרגום יפה. אם לא, תרגום מעצבן.

    1. אני מאמין שזו הפואטיקה של הרב נבון

  9. צ'רצ'יל לא היה אדם גדול.סתם אידיוט מכור למלחמות שהחריב את האימפריה בגלל אובססיה אישית נגד
    גרמנים.הוא גרר את אנגליה למלחמה מיותרת מול
    האויב הלא נכון.צמברליין צדק.אנגליה לא יכלה
    לנצח את גרמניה ולא היתה צריכה להתעמת איתה.
    טיפשותו הפעם. את אנגליה למדינה זניחה וחסרת
    חשיבות.אינספור המלחמות שיזם לאחר תום מלחמת
    העולם,הבהירו לאנגלים שמדובר בנרקומן של מלחמות והם נפטרו ממנו מהר מאד.
    הליברלים החריבו כל דבר.אין טקסט אקדמי או סרט
    או ספר לקריאה שאינם תעמולה גסה ובוטה.
    כל האנשים באקדמיה,תקשורת,משפט,בוהמה
    מחזיקים באותן דעות בכל נושא ונושא …כמו בצפון
    קוריאה.