פרשת וישב: יוסף בין המדרש לקוראן

גם אלפי שנים לאחר חתימת המקרא, סיפוריו ממשיכים להיות מסופרים בצורות רבות ושונות. במהלך ימי המשנה והתלמוד הפכו הדרשות הציבוריות לבמה להצגת הסיפורים באופן עשיר ויצירתי, ובידינו נותרו קבצים שנערכו באותה תקופה ומכילים פירושים ומדרשים של התנאים והאמוראים, המוסיפים נופך ספרותי ודרמטי למעשים באמצעות דיוקים במילות הכתוב, קישור פסוקים מן הנביאים והכתובים לפסוקי התורה, אזכורי הלכות או מְשָׁלים. המסורת המדרשית היא חלק כה בלתי נפרד מסיפורי התורה, עד שרבים מאיתנו מופתעים לעתים לגלות שסיפור מסוים הוא מדרש, ולא נזכר בתורה עצמה.

עם היווצרותן של הנצרות והאסלאם התפצלו המסורות הסיפוריות שלהן ופיתחו את הדמויות ואת העלילה בדרכן, לעתים בעקבות המדרש היהודי ולעתים בנפרד ממנו. הגעתנו אל סיפורי יוסף ואחיו מעניקה לנו הזדמנות מיוחדת להתבונן במסורות סיפוריות מאוחרות אלו, ממספר סיבות.

ראשית, המקרא לא תמיד משקיע באמצעים דרמטיים, והמדרש הוא שמשלים אותם. סיפור העקדה, למשל, לא מתאר כלל כיצד הגיבו אברהם ויצחק. אלמנטים מהסוג הזה דווקא כן מתוארים תדיר בעלילת יוסף, לעתים בפירוט רב – כמו שנאת האחים וקנאתם שהולכת ונבנית בהדרגה או הנסיון שעמו מתמודד יוסף בסיפור אשת פוטיפר. העושר בדרמה בסיפורי יוסף מאפשר, אם כן, פיתוח מדרשי ענף מהרגיל.

שנית, הקוראן מקדיש סורה שלמה (מספר 12, "יוּסֻף") בת 111 פסוקים ("אָיאָת") לסיפורו של יוסף, מה שמאפשר לנו להתבונן במסורת סיפורית זרה אל מול המסורת המדרשית. סיבה נופת היא מעשה יוסף ואשת פוטיפר, שמעמיד במרכזו את ההתמודדות עם היצר המיני. סביב מעשה זה נוצר עניין מיוחד בקרב המספרים המאוחרים עקב התאמתו לעולם הערכים שלהם ולנושאים שעליהם דרשו וחינכו, מה שיצר מסורות מדרשיות רבות סביבו.

הקוראן אמר את זה קודם?

אחד הפרטים המפתיעים הוא קיומם של סיפורים זהים למדי בשתי המסורות, מה שמעלה על הדעת תלות של מסורת אחת בחברתה. וכך מספר הקוראן (סורה 12, 30-31) על אשת פוטיפר, שיצא עליה קול שחשקה בעבדה, וכתגובה ביקשה להדגים לנשות מצרים את יופיו של יוסף כדי להסיר ממנה לעג ורכילות:

אמרו נשים בעיר, אשת השר מפתה את עבדה, הוא הצית בה אהבה… כששמעה את רכילותן שלחה עבורן וערכה להן משתה, ונתנה לכל אחת מהן סכין ואמרה, צא לפניהן. כיון שראוהו, העריצוהו וחתכו את ידיהן ואמרו, אללה ישמור, אין זה איש, אין זה אלא מלאך אצילי.

הסיפור הזה על חיתוך הידיים עשוי להיות מוכר לחלק מן הקוראים, משום שמעשה כמעט זהה מסופר במדרש תנחומא (וישב, פס' ה):

אמרו חכמים: פעם אחת נתקבצו המצריות ובאו לראות יופיו של יוסף. מה עשתה אשת פוטיפר, נטלה אתרוגין ונתנה לכל אחת ואחת, ונתנה סכין לכל אחת ואחת, וקראה ליוסף והעמידתו לפניהם. כיון שהיו מסתכלות ביופיו היו חותכות את ידיהן. אמר[ה] להן: ומה אתם בשעה אחת כך, אני שבכל שעה – על אחת כמה וכמה.

הסיפורים זהים כמעט בכל פרטיהם: בשני הסיפורים מטרתה של אשת פוטיפר היא להוכיח את מעלת יופיו של יוסף, כדי להראות שכל אישה תחשוק בו ולמנוע בכך רכילות ולעג כלפיה; שניהם מתארים כיצד אשת פוטיפר קוראת ליוסף ומציגה אותו לפני הנשים; ובשניהם הן מחתכות את ידיהן בבלי דעת מרוב התפעלות מיופיו של יוסף. הסיפורים כל כך זהים זה לזה עד שקשה להניח שאינם אלא סיפור אחד.

אלא שכאן מתרחש דבר מעניין: ככל הנראה, מדרש תנחומא מתוארך לתקופה שלאחר כתיבת הקוראן, ובמיוחד מאוחרים בו המדרשים המובאים באנונימיות, כמו זה שלפנינו המובא בשם "אמרו חכמים". אם לפנינו מסורת המאוחרת לזמנו של הקוראן, אולי הסיפור שבמדרש העברי הוא בכלל מסורת מוסלמית?

מה עניין אתרוגים ליוסף?

כאן נדמה שעלינו לעיין שוב במסורות המדרש. כבר בתקופות מוקדמות קשרו הדרשנים את נסיון היצר שעבר יוסף מול אשת פוטיפר עם ברכת יעקב ליוסף (בראשית מט, כב-כו), ואזכור כמו "עֲלֵי עָיִן" (מט, כב) נתפרש בבבלי (זבחים קיח ע"ב) על יוסף ששמר את עיניו. וכן דרש ר' יוחנן משם ר' מאיר (סוטה לו ע"ב) את "וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו" (שם, כד) כתיאור דרמטי של יוסף נועץ ידיו בקרקע בעת הנסיון.

באופן דומה נתפרש בתרגומים (יונתן, ירושלמי) גם המשפט "בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר" (שם, כב), כתיאור המשיכה האדירה שחשו בנות מצרים כלפי יוסף, עד שהיו מהלכות ("צָעֲדָה") על החומה ("שׁוּר") כדי לראות (לָשׁוּר) ביופיו ומשליכות לפניו שרשראות זהב כדי שיסתכל עליהן. אפשר לשער, אם כן, שגם שורשה של האגדה על בנות מצרים שמופיעה בקוראן ובתנחומא נעוץ בטיפוס המדרשי של "בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר", המתאר את הנזק שבנות מצרים גורמות לעצמן בעת שמסתכלות ביופיו של יוסף. הפרט הזה מצביע על שייכותו של סיפור חיתוך הידיים למסורת המדרשית המדייקת במילות הברכה וכך מעטרת בדרמה את סיפור יוסף.

אך על מקורו של הסיפור עשוי להצביע פרט נוסף שלא מופיע בקוראן אך מופיע בגרסה של התנחומא: "נטלה אתרוגין ונתנה לכל אחת ואחת". כמובן, תפקידו של האתרוג, המוצג תמיד בספרות חז"ל כפרי טעים למאכל, ליצור את סצינת חיתוך הידיים – כיוון שהיו בנות מצרים שקועות לחלוטין ביופיו של יוסף, הן התכוונו לחתוך את האתרוגים אך חתכו את ידיהן מתוך חוסר תשומת לב. בלי האתרוגים לא ברור מה תפקידם של הסכינים בסיפור, ואכן הסיפור בתנחומא נראה הגיוני מן הסיפור בקוראן, שבו הסכינים פשוט מחולקים לנשות מצרים, אולי כחלק מהמשתה (מֻתָּכַּא, שולחן ערוך לסעודה) שערכה אשת פוטיפר. אך מניין הגיעו לכאן בכלל אתרוגים, וכי מה עניין אתרוגים אצל יוסף?

פרי עץ הדר

ראינו מספר מדרשים הנוטים לקשור את ברכת יוסף לסיפור הנסיון של אשת פוטיפר, והדברים אמורים בברכת יוסף שבחומש בראשית, במסגרת ברכות יעקב לבניו. אמנם, ברכת יוסף שבחומש דברים, בתוך "הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה", נדרשת בדרך כלל על ההיסטוריה העתידית של שבטי אפרים ומנשה, ולא על נסיונו של יוסף האב, אך ישנם מדרשים ספורים שמפתחים כיוון זה. צריך גם לזכור כי המלים "לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו", שנדרשו על נזירותו ופרישותו של יוסף, מופיעות בשתי הברכות שבשני החומשים השונים.

אך דווקא ברכת יוסף שבחומש דברים עשויה להיות המפתח לפתרון. בברכה זו נאמר על יוסף "בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ" (דברים לג, יז), וכבר היה מי שניסה לקשור את הביטוי הייחודי "בן פרת" שבברכת יעקב עם "בכור שורו" ולדרוש "פרת" מלשון פר, שור. אבל המילה הָדָר היא מיוחדת מאוד, ומופיעה רק עוד פעם אחת בתורה, בפרשת חג הסוכות (ויקרא כג, מ), שם מצטווים ישראל לקחת "פְּרִי עֵץ הָדָר" – אתרוג.

הופעתם המפתיעה של האתרוגים בסיפור בתנחומא עשויה, אפוא, לשקף מדרש נעלם שקושר את שני המופעים של המילה הייחודית הָדָר, ומסביר את ההדר והיופי של יוסף על רקע האתרוגים, כבסיפור שלנו; ואם כן, גם פרט זה משקף את מקורו המדרשי העלום של מסורת הסיפור הכפול. את המעשה המיוחד שלנו אפשר לקחת כדוגמה אחת. הרקע לפיתוחים ספרותיים רבים אחרים יימצא אף הוא במדרשים היצירתיים של חז"ל, כמו אלו המשתמשים בברכות יוסף ומדייקים במילותיהן כדי להעשיר את סיפורי יוסף.

ומסורות סיפורי התורה – הן ממשיכות להתפתח כל העת. את הסיפור על חיתוך הידיים שבקוראן שמעתי מפי בדואי, תושב ואדי מוסא שבירדן, בגרסה שכללה את האתרוגים (הוא קרא לפרי "תוּרוּנג'") כבתנחומא – אולי עדות למסורת מוסלמית נוספת שלא הצלחתי להתחקות אחר מקורה, או להשפעה חוזרת ונשנית של המדרש על האגדה האסלאמית. ומכל מקום, הסיפור מעולם לא נעצר בתורה, הגרסה הקדומה והכתובה שלו, אלא כמו התורה עצמה – הוא ממשיך להתפתח בקרב נושאיו, בישראל ובעמים, ולחיות חיי עולם שניטעו בתוכנו.