פס”ד גופות המחבלים: הגיעה השעה לאי-ציות

כשבג”ץ מבקש להפשיט מהמדינה את נכסיה האסטרטגיים, הגיע הזמן לומר די. ההיסטוריה מלמדת שממשלות בדמוקרטיות מפוארות לא צייתו לפסיקות בית המשפט, ונשארו דמוקרטיות מפוארות

הלוויית מחבלים בעזה | צילום: פלאש90

החלטת הקבינט המדיני בטחוני שלא להחזיר, לפי שעה, את גופות המחבלים ולהמשיך להשתמש בהן כקלפי מיקוח מול חמאס, עשויה לסמן תקופה חדשה במצב המשילות בישראל. הפרשה רחבה הרבה יותר מעמידתה האסטרטגית של ישראל מול חמאס: היא נוגעת למאזן האסטרטגי בין הרשויות בישראל. לפרשה הזו, ולהחלטת הקבינט, יש פוטנציאל להסיג בפעם הראשונה את בית המשפט ושליחיו מעמדות הכוח האנטי דמוקרטיות שכבש בעשורים האחרונים.

הפיתרון למשבר המשילות שפוקד את מדינת ישראל הוא אי ציות לבית המשפט. הטענה הזו מביאה לעתים לתגובה פבלובית בגנות הפגיעה בשלטון החוק. ההפך הוא הנכון: פסק הדין בעניין החזרת הגופות הוא הוכחה ברורה לקשר הרופף שבין החוק הכתוב, כפי שנחקק באופן דמוקרטי על ידי כנסת נבחרת, לבין הפרשנויות של בית המשפט.

לפי העקרונות שהכתיב פסק הדין הזה (ופסק דין שקדם לו בעניין שלילת האזרחות הישראלית של נציגי חמאס בפרלמנט הפלסטיני), האקטיביזם השיפוטי אינו חוקי. החוק, כפי שהוא מנוסח כעת, מסמיך את הצבא לטמון גופות אויב בקבורה זמנית. בסמכות הזו השתמשה ישראל כדי להחזיק את הגופות כקלפי מיקוח. לפי עמדת הרוב המופרכת בפסק הדין הזה, זה לא מספיק: החוק צריך להכיל הסמכה מפורשת להשתמש בגופות מחבלים לצורך מיקוח.

באופן דומה, החוק בישראל לא מסמיך את בית המשפט לבטל חוקים. חוק יסוד השפיטה אמנם קובע כי בג”ץ מוסמך לדון “בענינים אשר הוא רואה צורך לתת בהם סעד למען הצדק ואשר אינם בסמכותו של בית משפט או של בית דין אחר”, אבל אין בחוק סמכות מפורשת לביטול חוקים. גם בלי פסקי הדין בעניין גופות המחבלים ונציגי חמאס, יש בסיס לטענה שביטול החוקים על ידי בג”ץ הוא אינו חוקי. אבל פסקי הדין הללו, שדורשים הסמכה מפורשת ברחל בתך הקטנה, מושכים את השטיח מתחת לכל מוסד ביטול החוקים, שהוא אחד ממעוזי הכוח המרכזיים של הרשות השופטת, במלחמה שהכריזו נגד הדמוקרטיה הישראלית.

שתי החלופות הרעות

אז מה יכולה הממשלה לעשות כאשר בית המשפט פוסק בניגוד לחוק? עד כה, השיח סביב פסק דין המחבלים התרכז סביב שתי חלופות:

האחת היא לתקן את החוק כך שיכיל הסמכה מפורשת להשתמש בגופות כקלף מיקוח. זה פיתרון רע, משום שהנחת היסוד שלו היא שבית המשפט צודק באופן שבו הוא פירש את החוק. מאחר שהפסיקה מוטעית, כניסה להליך חקיקה תהיה מוטעית באותה מידה, ותנציח את הפגיעה של בית המשפט בדמוקרטיה הישראלית.

הפיתרון השני, והוא זה שאומץ לבסוף על ידי הממשלה, הוא כאמור דרישה לדיון נוסף. בתוך הפיתרון הזה מגולמת הכרה בסמכות של בית המשפט לדון בעניינים האלה, סמכות שכלל אינה מובנת מאליה. אם ההרכב המורחב של שופטי העליון יתעשת ויחלט לקיים את החוק בפסק הדין המעודכן, הפרשה תסתיים כנראה בתיקו. אבל הממשלה צריכה להיערך לאפשרות שגם בדיון הנוסף יעדיף בית המשפט להפשיט את המדינה מנכסיה האסטרטגיים ללא כל סיבה חוקית.

או אז יעמדו בפני הממשלה שלוש אפשרויות: לחוקק – פיתרון בעייתי מהסיבות שפורטו לעיל; לציית – ובכך להפקיר את ביטחון ישראל ולהכיר בעליונותו של בית המשפט על הדמוקרטיה הישראלית; או לא לציית.

גבולות לאי ציות

כשדנים באי ציות לבית המשפט צריך קודם כל למתוח קו ברור: הזכות לא לציית שמורה רק לממשלה – לא לאנשים פרטיים. יש הרבה מה לשפר באופן שבו מטפלים בתי המשפט בסכסוכים אזרחיים ובעבירות פליליות, אבל המערכת הזו, לפי שעה, עדיין מתפקדת. כאשר אדם פרטי ניצב בפני בית המשפט הוא יכול עדיין לצפות לטיפול הוגן וענייני.

לעומת זאת, הזכות של נבחרי ציבור שלא לציית לבית המשפט, לא נובעת רק מהעובדה שבית המשפט בישראל ירד מהפסים בכל הנוגע לסמכויותיו ביחס למדיניות ציבורית. הוא נובע ממקור הסמכות: נבחרי הציבור קיבלו מהציבור את הסמכות למשול ולקבל בשמם החלטות. השופטים לא. לכן, במקרים חריגים שבהם השופטים חורגים מסמכותם ובולמים נבחרי ציבור מלהגשים את מדיניותם, מותר לנבחרי הציבור להמרות את פיהם.

לגלות את אמריקה

כשישראלים שומעים את ההצעה להמרות את פיו של בית המשפט הם מתמלאים חרדה. במציאות, דוקטרינת האי ציות היא בעלת שורשים עמוקים בדמוקרטיות המפוארות בעולם.

הפעם הראשונה שבה בית המשפט במדינה דמוקרטית ביטל חוק היתה ב-1830. נשיא בית המשפט העליון של ארה”ב, ג’ון מרשל, ביקש לבטל חוק שנועד לבצע טרנספר אכזרי באינדיאנים שחיו לאורך החוף המזרחי. הבעיה עם פסק הדין היתה שהוא התנגש חזיתית עם ההכרעה הדמוקרטית של אזרחי ארה”ב: בבחירות 1828 זכה אנדרו ג’קסון בכהונה שניה. השאלה המרכזית בבחירות הללו היתה אופן הטיפול באינדיאנים, שמיררו את חייהם של האמריקנים בפשיטות טרור על העיירות. במשך כמה עשורים ניסו האמריקנים לטפל באינדיאנים כאילו היו מאורגנים במדינות עצמאיות, אך השלום המיוחל לא הושג (קשה להאשים בכך את האינדיאנים, אבל זו לא הנקודה במאמר זה). בבחירות 1828 רץ ג’קסון עם מצע המבוסס על טרנספר כפוי לאינדיאנים, וזכה בבחירות.

אנדרו ג’קסון. הראשון לסרב | ויקיפדיה

לפי המיתוס, בעקבות פסק הדין הכריז ג’קסון: “שמענו את עמדתו הפוליטית של ג’ון מרשל, עכשיו נראה אותו מיישם אותה”. האמירה הזו מאז הופרכה, אבל זה לא משנה מבחינת התוצאה: הטרנספר באינדיאנים בוצע ללא כחל ושרק. עשרות אלפי אינדיאנים פונו בכוח מאזורי הציד שבהם שכנו וחויבו להגר מערבה מנהר המיסיסיפי.

הטרנספר, שנחקק בתודעה האמריקנית כ”שביל הדמעות”, נותר מהלך שנוי במחלוקת מבחינה מוסרית. אבל הנקודה החשובה היא שבית המשפט פסק, והנשיא לא ציית.

העיקרון התקבע סופית 31 שנים אחר כך, בפסק דין שנקרא אקס פארטה מרימן: עם פרוץ מלחמת האזרחים המציא אברהם לינקולן את מוסד המעצרים המינהליים – קרי, מאסרים ללא משפט לצרכים ביטחוניים. הבעיה היא שהמוסד הזה אסור על פי החוקה. אחד המורדים שנאסרו לפי הנוהל החדש, ג’ון מרימן, עתר לבית המשפט כדי שישחרר אותו. נשיא בית המשפט שירש את מקומו של מרשל, רוג’ר טייני, קיבל את העתירה והורה לשחרר את מרימן. לינקולן לא ציית. טייני, בתגובה שלח פלוגה של מרשלים – סוג של משמר בתי המשפט – להוציא את מרימן בכוח מהכלא. לינקולן אז שלח כוח של צבא הצפון על מנת להילחם במרשלים ולהשאיר את מרימן בכלא. בדקה התשעים טייני התקפל וכוח המרשלים נסוג, אבל זה לא מצמצם מגודל הדרמה: בליבה של מלחמת האזרחים האמריקנית, הרשות השופטת והרשות המבצעת בארה”ב עמדו על סף מערכה מזוינת.

המצמוץ של טייני קיבע את מעמדו של בין בית המשפט כפי שהוא כיום: פסק דין של בית המשפט הוא תמיד חשוב, אבל לא תמיד נחשב. לעתים נדירות הנשיא והקונגרס לא מצייתים לבית המשפט. ב-2013 צפצף אובמה על פסיקה של בית המשפט הפדרלי שחייבה אותו לפזר את חברי ועדה ממלכתית שמינה. ב-2006 חוקק הקונגרס חוק המסמיך את הנשיא להטיל וטו על הקצאות תקציביות, וזה אחרי שאותו חוק ממש בוטל על ידי בית המשפט ב-1998. ב-1983 ניסה בית המשפט העליון לחייב את ממשלת ארה”ב להשאיר שוהה בלתי חוקי בשם ג’גניש צ’דהא בארה”ב, אך הקונגרס לא ציית להחלטה. ויש עוד דוגמאות רבות.

הקשר הצרפתי

תופעת אי הציות הופיעה לרגע אחד חשוב גם בצרפת. לפני 1962, היה הנשיא הצרפתי ייצוגי ונטול סמכות. כמו ריבלין אצלנו. אחת הסמכויות שכן היו בידיו היתה ההפעלה הטכנית של מנגנוני הבחירות ומשאלי העם: פיזור הקלפיות, הפעלתן, ספירת הקולות ופרסום התוצאות. לפי החוקה שהיתה בתוקף אז, על מנת שהנשיא יתחיל להפעיל משאל עם, הוא צריך לקבל הוראה מאחד משני בתי הפרלמנט. בנוסף, תיקון החוקה דורש משאל עם.

המצב הזה לא מצא חן בעיני שארל דה-גול, שכיהן כנשיא ייצוגי – אך נהנה מפופולריות. הציבור רצה להעניק לדה-גול סמכויות ביצוע, ודה-גול היה בהחלט מעוניין בהן; אך הפרלמנט לא רצה לתקן את החוקה ולתת לו את מבוקשו. מאחר שמנגנון משאל העם היה בידיו, דה-גול הפעיל אותו בלי לחכות להוראה מהפרלמנט. הוא החל משאל עם, כשעל הפרק הרחבת סמכויות הנשיא והפיכתו לנשיא ביצועי, כמו בארה”ב.

העם החליט דה-גול | ויקיפדיה

כמה חברי פרלמנט עתרו נגד המהלך לבג”ץ הצרפתי (שמורכב, אגב, בעצמו, מחברי סנאט), ובאופן לא מפתיע קבע בית המשפט שמשאל העם אינו חוקתי – והורה לדה-גול לבטלו. דה-גול צפצף, משאל העם התקיים, ותוצאותיו תמכו בעמדותיו של דה-גול ברוב של 62%. אותם חברי פרלמנט עתרו שוב לבג”ץ, ודרשו לבטל את תוצאות המשאל, ותשובת בג”ץ צריכה להילמד היטב על ידי שופטי ישראל – השופטים כפופים לעם, לא להיפך. משאל העם אמנם לא היה חוקי, אבל מעבר לזה הוא היה תקין. לא היו טענות לזיופים והטיות, והעם אמר את דברו בצורה חדה וברורה. בתנאים אלו, העובדה שהליך המשאל היה לא חוקי בתחילתו הופכת לטכנוקרטיה חסרת חשיבות, שאם תבטל את תוצאות המשאל – תסכל את הגשמת רצון העם באופן אנטי דמוקרטי.

מורשת גורלובסקי

לאי ציות לבית המשפט יש תקדים גם בישראל: ב-2003 נתפס ח”כ מיכאל גורלובסקי בעדשות ערוץ 33 כשהוא מצביע בחוק ההסדרה גם בשמו של הח”כ שישב לידו. גורלובסקי הודה מיידית, התנצל בפני הכנסת וספג סנקציות חמורות מצד ועדת האתיקה. כשביקש היועץ המשפטי לממשלה להסיר את חסינותו סירבה ועדת הכנסת לאשר את הבקשה, בין השאר בגלל לקיחת האחריות והסנקציות האתיות. התנועה לאיכות השלטון עתרה לבג”ץ נגד החלטת הכנסת. בג”ץ קיבל את העתירה והחזיר את ההחלטה לוועדת הכנסת כדי שעכשיו תקבל ההחלטה הנכונה היחידה, הסרת החסינות של גורלובסקי.

הוועדה שבה והתכנסה ב-1 ביוני 2005, והחליטה ברוב קולות להמרות את פיו של בג”ץ. לא פחות מההחלטה ההיסטורית, חשובים הנימוקים שהשמיעו חברי הכנסת, נימוקים שמעידים על מודעות מוחלטת לגודל השעה:

“בהנחה שהוועדה תצביע שוב בניגוד לבקשת היועץ, לאור קביעת בג”ץ ולאור הפנייה המחודשת של היועץ לוועדה, האם לא נעמוד בפני משבר חוקתי?”, שאלה ח”כ זהבה גלאון. “זה יחזור עכשיו כפינג-פונג בין בית המשפט לכנסת וחוזר חלילה”, הזהיר ח”כ דני יתום.

“בית המשפט הגבוה לצדק משליך את כל יהבו והתנגדותו על בית המחוקקים. אם לא בדיאלוג הזה המבחן, אימתי המבחן?”, שאל ח”כ אהוד יתום. “אנחנו מחוקקים ומקבלים החלטות, והנה בית המשפט מבטל אותן … זו עוד נקודת מתח שצריך לברר אותה, וזו הזדמנות לברר אותה”, אמר ח”כ יצחק כהן.

ח”כ מיכאל רצון סיכם:

זו זכותו של בית המשפט להגיד את דברו, אבל זו חובתה של ועדת הכנסת לומר גם את דברה, במנותק מהחלטת בית המשפט. כל הזמן אנחנו דנים בשאלה מה אמר בית המשפט. זה לא צריך לעניין אותנו במקרה הזה. אנחנו צריכים לקבל את ההחלטה שלנו כריבון במדינת ישראל … בית המשפט יכול לומר מה שהוא רוצה, וועדת הכנסת תאמר מה שהיא רוצה … אסור לה לשקול בכלל את שיקול דעתו של בית המשפט. אסור לה – בגלל עקרון הפרדת הרשויות.

ההיסטוריה מראה, אם כן, שהאפשרות שלא לציית לבית המשפט מסורה לממשלה ולכנסת. היא מעוגנת היטב במסורת המשפטית במערב, ואפילו בישראל יש לה תקדים. נבחרי הציבור הם שיכריעו מהם המקרים המתאימים לנקוט את הצעד הזה, שראוי שיישמר למקרים חריגים בלבד. אולם נראה כי אם יתמיד בג”ץ בסרבנותו להכיר בלשון הברורה של החוק, וגם בדיון נוסף ינסה לאסור על הצבא להחזיק בגופות כקלף מיקוח, תגיע העת עבור הממשלה להבהיר לבית המשפט את מגבלות כוחו.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

40 תגובות למאמר

  1. אכן דברים כדרבנות
    לקחת דוגמה מהשמדת האינדיאנים, שכעת מביישת את ארצות הברית ולהסיק עלינו.
    למה לא ליטול דוגמה מהנאצים שצפצפו על מערכת המשפט?

    1. נחמד שנתפשת רק לדוגמה של גירוש האינדיאנים. המקרים של פעולות לינקולן ודה גול כנגד מערכת המשפט, שלא להזכיר את פעולת ממשלת ישראל מ – 2005 כנראה חמקו מעיניך. מעניין למה.
      אה ומובן שחייבים להשוות כל צעד פוליטי שלא מוצא חן בעיניך לנאצים ולהיטלר. מסתבר שככה זה כשאתה שפוי. כל מי שלא חושב כמוך הוא בהכרח נאצי, ואושוויץ זה פה ממול.

    2. אמירה מטופשת. ראשית, מפני שהאפיזודה בה מדובר (והיא רק דוגמא אחת מני רבות) אינה של השמדה אלא של טרנספר. שנית, מפני שהנאצים לא צפצפו על מערכת המשפט, אלא הפכו אותה לעוד זרוע בשירותם. האמן לי שאם היינו אפילו קרובים לנאציזם, אף אחד מהשופטים הללו לא היה מעז לעולל אפילו מיליארדית ממה שהם מעוללים מדי יום כדבר שבשגרה.

  2. תגיד אתה מסתלבט ?!?!?!
    אתה בכלל יודע מיהם חברי הכנסת והשרים שעליהם אתה בונה את הפנטזיות הללו?
    9 שנים היה “המלך” שר התקשורת – חוץ מלסגור אוטוטו את ערוץ 20 עשו משהו כדי לגוון קולות ולשמוע דעות אחרות?
    15 שנים הליכוד בשלטון ובהמש רק צבר עוד עוד סמכויות לא לו
    מה הליכוד עשה למען אג’נדות ימניות בכל שנותיו בממשלה?!?!
    ועוד לא דיברתי על המדיניות הכלכלית הסוציאלית שהליכוד מטפח
    מסתכל על חברי הכנסת הימניים מצד אחד מסתכל על הכתבה שלך מצד שני ולא מפסיק לצחוק

    1. איך אדם הדוגל בכלכלה חופשית, בחופש בכלל , בחרות האדם, יכול לעשות “כדי לגוון קולות”?

    2. תגיד אתה מסתלבט??

      אתה מאשים את הממשלה הכי טובה לעם ישראל בעשרות השנים האחרונות (לפי כל הנתונים והמדדים), בכך שהדיקטטורה הסמולנית של בגץ ממשיכה להשתולל?

      וזה כשאתה יודע שמי שמשמש כשכפץ שמגן עליהם ומונע כל שינוי, זה כחלון הפודל

      וכשהדיקטטורה של בגץ משתוללת, ממילא היכולת של הממשלה להביא שינוי אמיתי בשאר מוקדי הכוח של הסמול (תקשורת, אקדמיה, פרקליטות וכ’ו) כמעט ולא קיימת

      ועדיין- גם בתחומי המשילות האלו והאג’נדה הימנית, הממשלה הזאת עושה הרבה יותר מכל קודמותיה בעשורים האחרונים.

      וההשתוללות הפרועה של האספסוף הסמולני תוכיח

  3. “כאשר אדם פרטי ניצב בפני בית המשפט הוא יכול עדיין לצפות לטיפול הוגן וענייני” טעות עצומה בהעדר ביקורת של ממש על הקשרים שבין עורכי דין לשופטים האדם הפרטי נופל קרבן לעריצות השופטים

  4. תגיד יובל, אתה מסתלבט עלינו ?!?!
    אתה יודע מיהם בכלל שופטי בית המשפט העליון ? בסך הכל עורכי דין, כן , אלו שעליהם אומרים ש-95% מהם מוציאים שם רע ל-5% הנותרים. לא מדובר במלאכים משמים ולא מדובר בדמויות מופת. סך הכל עורכי דין. ואפילו לא מבין הטובים שבהם.
    מדובר בפקידים בכירים שנחרו במחשכים בשיטות כה נלוזות שאם היה מגיע לבית המשפט מקרה של גוף ציבורי שחבריו נבחרים בצורה כזו, הוא היה מיד פוסל אותה.
    אלה נבחרי הציבור שאנחנו בחרנו. לטוב ולרע. ויש לנו אפשרות להחליף אותם כל ארבע שנים (או פחות). שופטים בכלל ושופטי העליון בפרט הם כמו מסמרים בלי ראש שנתקעו ואי אפשר להפטר מהם. הם גם לקחו לעצמם זכויות יתר שאיש לא נתן להם. בשעה שכל עם ישראל יוצא לגמלאות בגיל 67 (גבר) ובגיל 64 (אשה), הם יוצאים לגמלאות בגיל 70. הם גם לקחו לעצמם פנסיות מושחות. כן, לקחו לעצמם !! כי משרד האוצר , משרד המשפטים ונציבות המדינה פוחדים להתעסק איתם (מישהו אמר יעקב נאמן? רפול ? קהלני? רובי ריבלין? חיים רמון ?).
    הם גם לקחו לעצמם סמכויות שאיש לא התכוון לתת להם, כמו ביטול חוקי הכנסת.
    אז יכול להיות שחברי הכנסת הם אידיוטים. אבל הם האידיוטים שלנו. אנחנו בחרנו בהם ואנחנו יכולים לשלוח אותם הביתה.
    ההתנשאות שלך כל כך אופיינית לשמאלנים שחושבים שהם המציאו את ההשכלה, החוכמה והנאורות.

  5. פה עדיין הברקיזם עדיין שולט במקום ממשלת ישראל מכיוון שאלו שקיבלו את המנדט למשול פועלים בצורה לא מוסרית. הגיע הזמן להחליף את ההנהגה להנהגה מוסרית יותר (לאוו דווקא סמולנית)

    1. שבחוצפתו כי אינה יודעת קץ, לא מתבייש לומר שבגלל שהמוח המעוות שלו חושב שנבחרי “פועלים בצורה לא מוסרית”, לכן צריך לתת לדיקטטורה של בגץ לשלוט במקומם ותוך רמיסת העם שבחר בהם.

      אכן נכון הפתגם הידוע- “בתוך כל סמולן קטן מסתתר דיקטטור גדול”

  6. היה ברור שהרגע הזה יגיע. שופטי בג”ץ יכולים להאשים רק את עצמם ואת האדמו”ר שלהם אהרן ברק במה שיפול על ראשם. נראה ששופטי בג”ץ כלל לא מודעים להתנהגות המחפירה שלהם (ראה דבריו השערורייתיים והמדהימים של מני מזוז, שנאמרו בזחיחות כאילו ברור מאליו שהחכמה האלוהית זורחת לו מישבנו) ובייחוד אינם מודעים לתוצאותיה של התנהגות זו לגבי כל מוסד השפיטה בישראל. לרשותו של בית המשפט עומד כוח אחד, ואחד בלבד: המוסכמה החברתית שיש לציית להחלטותיו. ברגע שמוסכמה זו נשברת בית המשפט נמצא בבעיה גדולה מאד, וזה אכן מה שקורה. הברירה היא בין התמוטטות מדינת ישראל או התמוטטות בג”ץ, והמדינה לא תהיה זו שתתמוטט.

    1. כל מילה! אכן כך, והדיקטטורה הזו צפויה ליפול לפח האשפה של ההיסטוריה – שהוא המקום היחיד היאה לה.

  7. הברקיזם ביצע הפיכה שלטונית בגלל האפסות של הפוליטיקאים, בזמן שלטון העבודה.

  8. יצא המרצע מהשק האתר הזה הינו אלא פרבדה ימנית
    זה קריאה להרס המוסדות

    1. אם אין לך תגובה מנומקת ומלומדת מוטב שלא תגיב. הכתבנ בין אם מסכימים איתה או לא, היא מקיפה דעתנית ומנומקת. השמאל חושב שהשמש זורחת לו מהתחת. כאילו יש לו מונופול על דמוקרטיה וערכים ליברלים. כדי שתפקח עיניים. עד שהליכוד לא עלה לשלטון ולימד מהי דמוקרטיה בשמאל התנהלו עם ועדה מסדרת ושלטון ששלט בכל תחום מחייו של האזרח.

    2. זאת קריאה להרס הדיקטטורה הסמולנית והמרושעת של בגץ, והחזרת השלטון לעם ולנציגיו הנבחרים

      ובעברית- דמוקרטיה

    3. קריאה להרס אילו מוסדות? הממשלה והכנסת? אה, לא, מובן שלא. את המוסדות האלה דווקא היית שמח לראות נהרסים.

    4. אם מוסד מסוים (הבג”צ) פועל להרס המדינה, ממש לא נורא שהמוסד הזה ייהרס, או לפחות יוחלש קצת. מוטב מדינה ללא בג”צ מאשר בג”צ ללא מדינה.
      מה גם שכל הטענה במאמר היא רק כנגד כוחו העצום והעודף של בית המשפט העליון, ואין כאן שום קריאה להריסתו. פשוט נדרש להחזיר אותו לממדיו הטבעיים, ולרוקן קצת את השתן מראשיהם של שופטיו.
      אבל בעצם הרי אין צורך להסביר לך את זה. למרות ההיתממות, אתה מבין זאת טוב מאוד בעצמך. פשוט התרגלת לגלגל עיניים, להיכנס להיסטריה ולצווח ככרוכייה, כל פעם שמישהו מנסה לגעת לך בבג”צ. לא נורא, תתרגל.

    5. הנה תגובתי 1) בג״ץ מהווה מעין שומר מפני שרירות הרשות המבצעת והמחוקקת
      2) בג״ץ אינו מחוקק על המחוקק הוא הכנסת בג״ץ מפרש את החוקים בלבד גם אם הוא מכריז על בטלות חוק או על הוראה לא חוקית הרשות המחוקקת והמבצעת רשאים לתקן את ההחלטה או לחוקק חוק העוקף את הוראות בג״ץ

    6. ומי מהווה שומר מפני שרירות הרשות השופטת?
      עד שיהיה מי שישמור על השורים (שמינו את עצמם לשומרים בלי שום זכות בשום חוק) לא יתכן שיהיה ל”שומרים” כזה כוח.
      בג”צ אולי מספר שהוא אינו מחוקק אבל הוא מתנהג כמחוקק ופוסל חוקים ללא כל סמכות.

    7. גוילי, זו לא “פרשנות”. הם פשוט עושים מה בראש שלהם. כולל בניגוד ללשונו המפורשת של החוק וכולל התעלמות מוחלטת מחקיקה שלא נראית להם. כל פרשנות סבירה של הביטוי “פרשנות”, לא סובלת “פרשנות” שלפיה מדובר ב”פרשנות”. לפרשנות צריך להיות עיגון בלשון החוק. הכנופיה הזו פשוט עושה מה שמתחשק לה – זה החטא; והתגובה של הציבור לכך תהיה העונש.

    8. בג”צ מהווה הגנה מפני כוחן השרירותי של הממשלה והכנסת, יפה מאוד. אבל מי יגן עלינו מפני כוחו השרירותי של בג”צ ושל השפע הבלתי נדלה של עמותות השמאל, שעותרות לבג”צ ללא גבול וללא הכרה? או במילים אחרות – מי ישפוט את השופטים? (ואת מקורביהם של השופטים?)

  9. זיו, האם כפי שכתבת קיבל הקבינט החלטה לא לציית? אני מסופק. השרים הפחדנים אמרו בע”פ שלא יצייתו וגם לא במילים אלו ממש, אבל ההחלטה הפורמאלית הייתה לבקש דיוק חוזר או לחוקק לפי עצת היועץ המשפטי לממשלה. אין החלטה על אי ציות.

  10. מדוע רק לממשלה מותר להפר את החוק? נמשיך הלאה ונתיר גם לאזרח הקטן להפר את החוק.
    ממילא הממשלה דורסנית ואינטרסנטית. כביכול מגינה על האזרח הקטן. אבל היא מחוקקת חוקים לפעמים דרקונים לרמוס. לסחוט ולאמלל את האזרח.
    ולעצם עניין גופות המחבלים. לחמאס. לפתאח ולרשות הפלסטינאית הגופות חשובות כקליפת השום. חיי אדם נחשבים שם לאפס. ומות של אנשים עוד פחות. הם צוחקים עלינו שאנו מחשיבים את המתים. לא קרה ולא יקרה שהם יסיכמו לסחור בגופות. מה שמרגיז אותנו היא הלוויה וההפגנות בזמןהלוויה. לכן אנו נוקמים…

    1. בית המשפט דורסני הרבה יותר. צריך להתנסות. זה הכל. בית המשפט זה אם הדורסנות, הצפצוף, השחצנות, ההתנשאות, אני ואפסי עוד

    2. מי שכאן מפר, סליחה- רומס, את החוק זה בית המשפט.

      ולעם ישראל ולנציגיו הנבחרים בהחלט מגיע להתגונן מפני העריצות הזאת.

    3. אם גופות מתיהם באמת לא חשובות לחמאסניקים, מדוע הם דורשים אותם שוב ושוב? כנראה שיש לכך משמעות וזה ממש לא נושא לצחוק. אם הם צוחקים עכשיו, זה רק בגלל פסיקת הבג”צ האווילית.

  11. אתה יכול להוסיף את בן גוריון להתעלם מפסק הדין לגבי עקורי איקרית ובירעם

  12. הערבים מתעקשים לקבל את הגופות כיוון שעל פי אמונתם, רק בזמן ההלויה יכולה הנשמה של השאהיד לעלות לגן העדן ולזכות ב 70 בתולות.
    אין גופה- אין 70 בתולות !!!
    את המידע הזה מכיר גם שר הבטחון, וכולם מתעלמים.

  13. אי ציות למוסדות וסדרי השלטון הוא צעד ראשון בדרך לנפילת רפובליקה ועליית משטר המון או מהפכה. נהוג לסמן את תחילת נפילת הרפובליקה הרומית בטיביריוס גרקוס השתמש בהסכמה המוחלטת של העם להדחת הטריבון השני (גרקוס גם היה טריבון). הוא עשה את זה בהסכמה של כל העם להוציא האליטה הסנטורית שהייתה אחוז זניח מהאוכלוסיה בשביל לתקן מצב שהוא בבירור מעוות. זה נגמר בטווח הקצר בכמה עשרות הרוגים ובטווח הארוך במלחמות אזרחים קטלניות ונפילת הרבוליקה.
    אי ציות לסדרי השלטון הוא הכוח המניע של המהפכה הצרפתית והטרור הגדול, 1848 ו1917. אי ציות לסדרי השלטון הוא מקור המזון של הגיליוטינה במקרה הרע או יסוד כוחו של הטירן במקרה הטוב. שינויים במוקדי הכוח במשטר צריכים להיעשות בעדינות ובחרדת קודש תוך שאיפה לצמצום ל0 את הפגיעה במצב הקיים ואם כבר משנים אז באיטיות ובמתינות . אחרת מתחילים בהצהרת זכויות האדם והאזרח ומסיימים בהוצאה להורג של המלך.
    אי ציות שכזה צריך להיות מוצא אחרון אל מול שלטון שפוגע בזכויות הטבעיות-כשם שעשה ת׳ורו למשל למול העבדות.
    אפנה את זיו מאור ל״מחשבות על המהפכה הצרפתית״ של ברק, כנראה שמישהו הבריז משיעור היסטוריה.

    1. הבעיה היא שכאן מי שאינו מציית למוסדות השלטון ולסדריו הוא בית המשפט דווקא. לכן מה שזיו מאור מציע הוא להחזיר את השפיות ואת חובת הציות של בית המשפט לעם (המיוצג ע”י נבחריו), ולכן אתה טועה. במשל שלך, הנמשל לגיליוטינה הוא דווקא בית המשפט עצמו, שמוריד מדי יום מחדש גיליוטינה על צווארו של שלטון העם.

    2. שינוי איטי ומתון הוא דבר נחמד מאוד וגם רצוי. נבחרי הציבור ניסו, מנסים ועוד ינסו לשנות את המצב באיטיות ובמתינות. אבל התנגדות נציגי “המשטר הישן”, אם להשתמש בביטוי מן המהפכה הצרפתית, היא בלתי מתפשרת, ומונעת כל שינוי. ביקורת עליהם? הגבלה, ולו מינימלית, של כוחם? לא יעלה על הדעת! הם ממשיכים בשלהם, באטימות מוחלטת ובעקשנות מחרידה, ומיום ליום יותר ויותר אזרחים חשים שהגיעו מים עד גועל נפש.
      ובקשר לפחד הקמאי שלך מהשתוללותו חסרת הרסן של האספסוף, הרשה לי לחלוק עליך. בניגוד למה שנהוג לפמפם ללא הרף בתקשורת, הציבור הישראלי הוא ממש לא sans culotte ובטח שלא אספסוף רומאי שכל מהות קיומו נתונה רק ל’לחם ושעשועים’. אני נותן קצת יותר אמון ביכולת ההבנה הפוליטית, בתיעוב העריצות ובמסירות לדמוקרטיה של בני עמי. חבל שאתה לא. העובדות ההיסטוריות, מכל מקום, תומכות דווקא בגישתי ולא בזו שלך. אם יש קו מנחה אחד לאורך כל אלפי שנות קיומו של העם היהודי, הרי שהקו הזה הוא התנגדות גורפת לרודנות ונטייה טבעית להתפצלות למגוון סיעות, כיתות, מחנות ועמדות. ולמעט יוצאי דופן בולטים בחריגותם, הרי שבמרבית המקרים שלל הקבוצות ידעו איך לגבור על המחלוקות ביניהן ולשמור על סטאטוס קוו, שאיפשר להן קיום משותף. ובדרך כלל הקיום הזה היה בהסכמת הרוב, ולא נזקק למשטר של עריצות ושפיכות דמים. הדרך בה תנועות המחתרת הצליחו להימנע ממלחמת אחים פנימית בזמן מלחמת העצמאות של 1948 היא הדוגמה המופתית לכך. למרות חילוקי הדעות המרים ביניהן, שפיכות הדמים הפנימית צומצמה למינימום, בוודאי לעומת מה שנהוג בקרב עמים אחרים. למעשה, פרט לתקופת המרד הגדול נגד האימפריה הרומית, אין כמעט מקרה של מלחמת אזרחים בתולדות העם היהודי. אפילו התפצלות ממלכת שלמה המאוחדת לממלכות יהודה וישראל, לא גררה עימות מזויין של ממש. יחסית למעל ל 3000 שנות היסטוריה, זה בהחלט הישג בלתי מבוטל.
      לסיכום, נראה שאתה הוא זה שהחמיץ כמה שיעורי היסטוריה, או לפחות, שיעורי היסטוריה של עם ישראל.

  14. מאמר מעניין. הפרדת הרשויות לא מחייבת את הרשות המחוקקת והרשות המבצעת להיות כפופות לרשות השופטת. יהיו חסידי ‘שלטון החוק’ לכאורה שיראו מזה חרפה, אך למעשה לכל רשות יש גבולות גזרה ואין זה נכון שהרשות השופטת תהיה הפוסקת האחרונה.

  15. השופטים לא אשמים. חוקי היסוד *מורים* לשופטים לשפוט על פי ערכיהם : “תכלית ראויה” , “במידה שאינה עולה על הנדרש” ; כאשר כבוד, חירות וקנין הם מושגים אמורפיים מאוד. שופט שאינו מביא בחשבון ( גם ) את ערכיו האישיים, מועל בתפקידו. למעשה, חוקי היסוד כפי שהם מאפשרים לשופטים כוח כמעט בלתי מוגבל, בכל ענין, והשופטים מגבילים את עצמם דרקונית, בינתיים. למשל, השופטים יכולים לכתוב מחדש כל מילה בחוק התקציב.
    דמיינו : כל החוקים מבוטלים, ובמקומם חוק אחד : “יעשה אדם מה שראוי, ויימנע מכל מה שאינו ראוי”. המצב כיום לא רחוק מכך.
    התיקון הנכון הוא ניסוח מחדש של חוקי היסוד.

    1. זה לא נכון. מדובר בפרשנות הזויה וחסרת בסיס לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. עד שברק החליט שהחוק המצ’וקמק הזה מתיר לו לפסול כל חוק אחר, אפילו הבג”צניקים האדוקים ביותר לא העזו לטעון שחוק יסוד עדיף באיזשהו מובן על כל חוק אחר – לפחות עד שתושלם הכנת חוקה למדינת ישראל.

  16. הימין המהפכני והשמאל המהפכני בישראל השלימו הקפה ונמצאים במרחק נגיעה אחד מהשני. תכלס אפשר לאחד את ‘מידה’ ואת ‘שיחה מקומית’ ולחסוך עלות כפולה של רישום דומיין ותחזוקת אתר. רעיון!

  17. שתי הערות.
    1. אל לו גם לאזרח פרטי מן השורה לצפות לדין הוגן אלא רק לקוות לכך.
    2. ישראלים כבר מזמן לא מתחילים מרעיון אי ציות לבית המשפט. לפחות לא מאז שזה הפסיק לייצג שום דבר חוץ מאת עצמו ונטל לעצמו סמכויות לו לא.

  18. לאור הטענה ש”תפקידו של הבג”צ להגן על המיעוט מפני עריצות הרוב” (אם אינני טועה הטענה הושמעה מפי שופטי הבג”צ עצמם) ובהינתן שהאופוזיציה, כלומר המיעוט, מורכבת ממפלגות השמאל ואילו הקואליציה, כלומר הרוב, היא ימנית הרי שהבג”צ הנחלץ “להגן על המיעוט מפני עריצות הרוב” תמיד יפסוק לטובת האופוזיציה השמאלית
    מה שמוכיח את שחיתותו העמוקה של הבג”צ שהפך מדעת לשחקן פוליטי (מבלי להיות גוף נבחר) שבא “לגונן” בפסיקותיו על האופוזיציה המייצגת את “המיעוט” מפני “עריצות” הרוב של הקואליציה. בכך הוא החליט “לתקן” את תוצאות ההליך הדמוקרטי שנקרא הבחירות
    מסתבר שכאשר נציגי השמאל זועקים שהדמוקרטיה שלנו בסכנה הם יודעים על מה שהם מדברים.

  19. הכל טוב ומכוער רק כדאי להחליף את הדוגמא של מקרההאנדיאנים כדי לקיים את הסיכוי שגם חברינו הסססמולנים יוכלו להבין את הטענה מבלי ליפול להשוואות נדושות (אקיבוש וכ’ו).

  20. כמה בורות יש בכתבה הזאת.

    בית המשפט לא פסל חוק – מדובר בפסיקה שנוגעת לתקנות ההגנה לשעת חירום (שהן תקנות שהשאירו לנו הבריטים – לא חוק של הכנסת). בית המשפט קבע שהתקנות לא מאפשרות לממשלה להחזיק בגופות (שזה בדיוק תפקידו – לדאוג לכך שגם הממשלה תציית לחוק), ונתן אורכה של חצי שנה כך שהכנסת תוכל לחוקק חוק כזה אם תרצה (כלומר – דווקא נתן כבוד מלא לבית המחוקקים, וגם לממשלה).

    אבל מה לך, לאתר הזה, למגיבים כאן, ולעובדות. לא תזהו עובדה גם אם היא תעמוד מולכם במלוא הדרה. עצוב.