לא סופרים אתכם: כך הורסת הרגולציה את החדשות בטלוויזיה

בזכות הוראות ותקנות מופרכות, החדשות בטלוויזיה המסחרית מנותקות מהעם בדיוק כמו בשידור הציבורי

לא חייבים דין וחשבון. יונית לוי וגדי סוקניק | פלאש90

כשמדברים על נזקי הרגולציה, בדרך כלל מתכוונים לסחבת, קשיים ובירוקרטיות. רק לעתים נדירות אנו נתקלים במוסד רגולטורי שמזיק לא רק מעצם קיומו אלא גם מעצם תפקודו, כלומר – הוא מתנגש ישירות ובמוצהר עם האינטרס הציבורי. כזו היא הרגולציה החלה על החדשות בשידורי הטלוויזיה המסחריים.

הערוצים המסחריים המשדרים באפיקים 12, 13 ו-14, נדרשים לקיים שלוש הוראות רגולטוריות בנושא חדשות: קודם כל, הם חייבים לשדר חדשות. גם אם הם לא רוצים, הם חייבים. שנית, הרגולטור קובע כמה הערוצים הללו חייבים להשקיע בחדשות. נכון להיום מדובר בסכום עתק של 55 מיליון שקל בשנה לכל אחד מהערוצים. ההוראה השלישית היא הדרקונית והמזיקה ביותר: הערוצים לא יכולים להפיק את החדשות בעצמם. הם נדרשים להקים חברת חדשות נפרדת, שהממשלה היא בעלת מניות בה וממנה בה דירקטורים. הדירקטוריון מפקח רק על התקציב של חברות החדשות ואינו מוסמך להתערב בתוכן השידורים.

כדי להבין למה המדיניות הזו כל כך מזיקה, צריך להתרענן בעיקרון הבסיסי ביותר בכלכלת שוק: מה שגורם למוצרים שאנחנו צורכים להיות טובים הוא המודעות של יצרנים לכך שאם הם לא ישתפרו, המתחרים ינצחו אותם והם יפשטו את הרגל. בשוק שבו העיקרון היסודי הזה לא מתקיים, אין לצפות שהמוצרים ישתפרו. ובשוק החדשות בטלוויזיה בישראל, שלוש ההוראות הרגולטוריות הללו הן שגורמות לכלל הזה לא להתקיים.

המסר ששלוש ההוראות הללו מעבירות לעיתונאי הוא שלא משנה כמה גרוע תהיה, לא משנה כמה הציבור ימאס בך ובעבודה שלך – מקום העבודה שלך מובטח כי הערוץ חייב לשדר חדשות; תנאי העבודה הנוחים שלך מובטחים, משום שהערוץ חייב להשקיע בחדשות עשרות מיליוני שקלים; אף אחד לא יתערב לך בעבודה, כי אתה עובד בתאגיד נפרד שלערוץ ובעליו אין זכות להתערב בו. בתנאים אלה, אין להתפלא שהעיתונאים לא סופרים את הציבור ומגישים כבר שנים חדשות מוטות, חובבניות ולעתים אף שקריות, מבלי שהם נדרשים לתת דין וחשבון לאף אחד.

אף שמדובר בשידור מסחרי פרטי, הרגולציה הדרקונית הזו מבטיחה לציבור הישראלי את כל מה שרע בשידור הציבורי: עיתונות רעה שלא חייבת דין וחשבון לאף אחד ולא סופרת את הציבור. בשידור המסחרי החדשות אמורות להיות איכותיות יותר, כי בניגוד לשידור הציבורי יש לציבור דרך להעביר מסר למי שעושה את החדשות: כשהציבור לא אוהב כתב מסוים או תוכן מסוים הוא מזפזפ לערוצים אחרים וטובים יותר ואחריו הולכים המפרסמים, באופן שמחייב תגובה מצד בעלי הערוצים שמפסידים כסף. אלה, בתורם, יבדקו מי במערכת החדשות עצבן את הצופים, ומה ניתן לשפר כדי להחזיר את המפרסמים ואת הכסף. אבל כשלבעלים אסור להתערב בנעשה בחדשות, השרשרת הזו מתנתקת ואין שום דבר שגורם לעיתונאים להתיישר לפי רצונו של הציבור.

טייקוני פנטום

סוגיית הרגולציה על חדשות בשידורים מסחריים נפתחה לאחרונה לדיון בהצעת החוק לאסדרת הערוצים הייעודיים שמקדמת ח”כ שרן השכל, במסגרת ועדה מיוחדת בראשות ח”כ יואב קיש. כשעלתה השאלה איזו רגולציה מוחלשת יש להחיל על שידורי החדשות של ערוצים 20, 9 והערוץ בערבית, הפתיעו נציגות משרדי האוצר והמשפטים ונעמדו על רגליהן האחוריות נגד האפשרות להסיר מהערוצים הקטנים את החובות הללו. “זו ליבת הרגולציה!”, הזדעקה עו”ד אלידור בלינטר, נציגת משרד המשפטים בדיון.

מה הסיבה למרכזיות של הרגולציה הזו, לשיטת אותם פקידים? החשש הוא שללא פיקוח תיפגע היושרה בשידורי החדשות,  ושאם לא נמנע מבעלי הערוצים לערב את השיקולים המסחריים שלהם בשידורי החדשות, נקבל “חדשות מטעם”. לא נוכל לראות תחקירים שיחשפו סודות של חברות מסחריות שמקיימות קשרי בעלות עם הערוצים, וגם לא של חברות שמפרסמות באותם ערוצים. על פניו טיעון שובה לב, אבל הוא לא עומד במבחן המציאות ולמעשה מעולם לא עמד.

מאז ומתמיד החדשות המסחריות בטלוויזיה פעלו במסגרת תחרותית שהייתה אמורה למנוע תופעות שכאלה, אלמלא הרגולטור היה מסרס את התחרות. גם בתקופה שבה ערוץ 2 שידר לבדו ללא תחרות מצד ערוץ 10, עדיין היה אפשר לסמוך עלעיתונים למשל שיעשו תחקירים על חברות שערוץ 2 מנוע מלתקוף מסיבות מסחריות. כשהתחילה התחרות בין ערוץ 2 לערוץ 10, הטיעון הזה איבד את מעט ההיגיון שאולי היה בו.

ראיה נוספת למופרכות הטיעונים הללו היא העובדה שאין כזו רגולציה על העיתונות המודפסת והאינטרנטית. כמובן, מצבה של העיתונות הזו רחוק מלהיות משביע רצון, אבל בכל מקרה אין כל בסיס לטענה שרמת האתיקה בחדשות בטלוויזיה היא גבוהה יותר מאשר בעיתונות הכתובה, ובשני הענפים האתיקה בקרשים. 25 שנים חלפו מאז שערוץ 2 החל לשדר תחת ההוראות הרגולטוריות הדרקוניות הללו, ולמרות זאת הדבר לא הביא להצטיינות אתית מצד חברות החדשות הטלוויזיוניות.

אולם השגיאה החמורה ביותר של משרדי האוצר והמשפטים שממשיכים לקדם את המדיניות המזיקה הזו היא בקריאה לא נכונה של המפה. המדיניות הזו מבטאת תפיסה מרקסיסטית שלפיה בעלי ההון הם הרע המוחלט, שכל תכלית הרגולציה באשר היא קיימת היא להגן מפניהם. זו רחוקה מלהיות תפיסת העולם של הציבור בישראל.

האויב האמיתי של האתיקה העיתונאית ושל חופש הביטוי בכללו הוא הממסד העיתונאי בישראל. כשהעיתונאים לא סופרים את הציבור, לא מרגישים שהם עובדים עבור הציבור וכן מרגישים שתפקידם לחנך את הציבור, חופש הביטוי נפגע. אין מי שיתווך לפוליטיקאים את רחשי הלב של הציבור, את סדר היום שלו ואת עמדותיו האמיתיות בסוגיות שעל הפרק. הדרך היחידה לגרום לעיתונאים לבצע את תפקידם החיוני כל כך לתפקודה של הדמוקרטיה, היא בכיוון ההפוך מזו שמשרדי האוצר והמשפטים הולכים בה. יש להכפיף את העיתונאים לאינטרסים המסחריים של בעלי הערוצים, שהם הביטוי המזוקק ביותר להעדפות הציבור.

יש הקבלה ברורה בין ההתעקשות של הפקידים על הפרדה בין בעלי ההון לבין המיתוס כאילו יש להגן על עצמאותם של פקידי ממשלה מפני התערבות פוליטית. שיקולים פוליטיים של נבחרי ציבור, בדיוק כמו שיקולים מסחריים של בעלי ערוצים, הם ביטוי אותנטי להעדפותיו של הציבור. העיתונאים והפקידים הם שתי קבוצות מנותקות, בעלות מודעות דמוקרטית קלושה, אשר המחויבות שלהם לערכי הגילדה שבתוכה הם פועלים גבוהה יותר מהמחויבות לציבור שאותו הם אמורים לשרת.

בתנאים אלה אין להתפלא על העיוורון הרגולטורי לאינטרסים האמיתיים של הציבור. במקום להגן על האינטרס הציבורי מפני עיתונאים גרועים – כמו אילנה דיין מעלילת הדם או נביא הכזב אמנון אברמוביץ’ – נצמדים הפקידים לתפיסה כאילו אתיקה עיתונאית היא עניין מקצועי טהור ואובייקטיבי, שאין לזהמו בשיקולים מסחריים.

הציבור לא יכול להצביע בשלט

ההוכחה הניצחת ביותר לכך שהרגולציה על החדשות בטלוויזיה כשלה, היא העובדה ש-70% מהישראלים לא נותנים אמון בתקשורת הישראלית. כשזה נוגע לחדשות בעברית בטלוויזיה, לציבור יש ברירה בין החדשות בתאגיד – שעובדיו לא סופרים את הציבור כי ככה זה בשידור הציבורי – לבין החדשות בערוצים המסחריים, שעובדיהם לא סופרים את הציבור כי ככה הרגולטור החליט. זו לא באמת ברירה.

אבל יש גם חדשות טובות: הרגולציות המופרכות הללו לא צפויות לחול על הערוצים הייעודיים, לפחות לא בשלבי ההתפתחות הראשונים שלהם. האיסור שהוחל על ערוץ 20 לשדר חדשות יוסר ממנו לאחר שתושלם החקיקה בשבועות הקרובים.

בערוץ 20 לא תהיה חובה לשדר חדשות, להשקיע עשרות מיליוני שקלים בחדשות ולתת לעיתונאים לעשות מה שבראש שלהם. ניתן לצפות שהחדשות בערוץ 20 יהיו מאוזנות יותר ומחוברות יותר לציבור, ולא רק בגלל הצהרת הכוונות האידאולוגית של הערוץ. העיתונאים בערוץ הזה יהיו מחוברים בארנק למה שהציבור חושב עליהם, וזה מעל ומעבר למה שהחדשות בערוצים הגדולים מציעות לנו.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

7 תגובות למאמר

  1. שנים אני לא צורך חדשות – ואם כבר, אז לא בארץ.
    כש tunein זמין לכל אחד – לא ברור לי למה הרייטינג לא מגיע ל 0%

  2. לא משנה אם יש רגולציה או לא
    אי אפשר להאמין לחדשות בכל מקרה. יש לזכור שמדובר כאן בגוף למטרות רווח ולא למטרות הסברה לציבור. כל עוד יש רווח הכל בסדר. הרווח עצמו יכול להיות מתקציבים של המדינה אם אף אחד לא צופה בתכניות או מפירסום אם יש צופים. לכן השיטה שלנו צריכה להיות להפסיק לצפות בטלויזיה או לקנות עיתונים. זאת הדרך היחידה בא אפשר לשלוח מסר לאותם מנהלי השידורים השונים.

  3. ממה שהבנתי גם החוק החדש שמציעה השכל ומקדם איוב קרא עם יואב קיש לא שווה הרבה. למה הם לא מבטלים כליל את הרגולציה ההרסנית?

  4. שני הערוצים הפרטיים 2 ואחר כך 10 הוקמו על ידי מפלגת העבודה וכך בדיוק הם נראים. כל המשמעות של היות גוף פרטי הוחטא ולא קיים. זה משום שמפלגת הליכוד לא הקימה ערוצים פרטיים והליכוד כלל אינו מנהל מדיניות על פי תפישת העולם המוצהרת שלו אלא נגרר אחרי הסוציאליסטים!

  5. הרגולציה והברוקרטיה גם הורסת את כל בעלי העסקים ממש חונקת אותם וחבל שכך כל שנה נסגרים עשרות אלפי בתי עסקים בגלל רגולציה ובירוקרטיה.

    1. הגרוע ביותר הינו המע”מ – מס ערך מוסף. אסור לאחר אפילו לא באלפית כי הקנס על כך נוראי. חוץ מזה שזה משנה את כל חישוב הערך תמורת הסחורה או שירות חוץ מזה שזה מס דרקוני ולא צודק, הוא מעמיס על בעלי עסקים וגוזל מהם זמן ומרץ.