זכרונות מהקוקפיט: מלחמת המוחות האווירית בין ישראל לסוריה

סא”ל יגאל כנען, בעברו נווט קרב, נזכר כיצד הוא וחבריו השמידו 13 סוללות טילים במלחמת לבנון הראשונה, ומסביר מה השתנה מאז ועד היום

מטוס 'פנטום' נוחת בבסיס תל נוף | עופר זידון, פלאש 90

הסיפור הנוכחי של הפלת ה- F16 לקח אותי אחורה לשנות השמונים. ליתר דיוק ל”יום רביעי הגדול”, 10 ביוני 1982, יום השמדת סוללות הטילים בבקעת הלבנון במסגרת “מבצע ערצב” המפורסם. אני ומני, מושבניק סימפטי מניר-בנים, תלויים בגובה 42 אלף רגל מעל בקעת הלבנון והרי השוף, בתוך קופסה שואגת של אלומינים וטיטאניום שנקראת פאנטום 4F. זו הייתה תקיפת הטילים הראשונה מאז מלחמת יום כיפור.

אני מכווץ מגודל האחריות, מרגיש לא נוח עד אימה מצורת הטיסה. במקום לטוס כמו ציידים, נמוך ומהר כמו בששת הימים, מביטים לכל עבר – היינו צריכים לטוס בגובה, גלויים לכל העולם ואשתו. “שטח מת” מתחתינו, לא מתמרנים, והראש בתוך התא. מתַפעלים מפְסקים.

הדאגה לא הייתה סתם. ב-1970 טסו סא”ל שמואל חץ, מפקד טייסת הפנטומים הראשונה, והנווט שלו, תא”ל מנחם עיני, בתקיפת טילים בגובה, סומכים על אמצעי הלוחמה האלקטרונית. טיל 3SA שנורה לעבר המטוס הפיל אותם. בסוף 1982 טסו באותו אזור של בקעת הלבנון גילי פוגל ואהרן כץ, בגובה, במרדף אחרי סוללת 8SA. המטוס הופל. גילי פוגל נפל בשבי, אהרן כץ המדהים נהרג.

סיפורים אלה מאירים שוני מהותי בטקטיקות הטיסה של מטוסי הקרב: עד מלחמת יום הכיפורים, הטיסה הייתה אינסטינקטיבית. מתגנבים בנתיבים נקיים במהירות גבוהה, קרוב למטרה מושכים את המטוס לגובה של כעשרת אלפים רגל, צוללים ומפילים על המטרה פצצות המכונות ש”כ (שימוש כללי) של 250 ו-500 ק”ג.

הרוסים, שהלכו על טקטיקה מתגוננת ופשוטה, השקיעו מאמץ גדול בפתרון הבעיה. הפתרון שלהם היה בשני מישורים: הם הציבו כמה סוגים של טילי קרקע-אוויר, כ-4-5 במספר, שכל אחד מהם טוב לגובה אחר. הכיוון השני, שנועד למניעת חיסול הסוללות עצמן, היה סוללות ניידות, שנוסעות בשטח, נפרסות תוך דקות, יורות ומתקפלות.

סוף מלחמת ההתשה (1970) עמד בסימן המערך המשולב והצפוף של כמה סוגי סוללות. ואכן, “הטיל כופף את כנף המטוס”, כדברי עזר וייצמן. מלחמת יום הכיפורים, בראשיתה לפחות, הפכה את סיוע האוויר לבלתי אפשרי. הטילים היו בכל מקום, וכשניסו לתקוף אותם גילו שסוללות ה-6SA אינן במקום.

חיל האוויר היה בפאניקה מרוסנת. תקציב מטורף הופנה לפתרון הבעיה. האנשים הכי טובים והכי חכמים – אביעם סלע, אמיר נחומי – הופקדו על זה. זו לא הייתה בעיה רק של מדינת ישראל. היינו בחוד החנית העולמי, ולאף אחד לא היה פתרון למכור לנו. גם בווייטנאם נפלו פאנטומים.

הפתרון לבעיה הכפולה היה כפול גם הוא, והסתייע בחידושים טכנולוגיים. הראשון – כלי טיס לא מאוישים; השני תקיפות “מנגד”, קרי ממרחק, מלי להיכנס לטווח איום הטילים. כל זה הסתייע במערך מודיעין ולוחמה אלקטרוניים מטורפים, שנועדו לאתר בכל שנייה מיקום סוללות, ולהפריע לתקשורת האלקטרונית בין הטילים ומפעיליהם.

באותו “יום רביעי הגדול” התוצאה הייתה 13:0 לטובת המטוס. 13 סוללות הושמדו. עד כמה שזה היה מדהים בקנה מידה עולמי, נלמד מהעובדה שמפקד חיל האוויר של ברית המועצות האימתנית נחת בסוריה ביום רביעי בלילה, כדי להבין מה קרה. ברית ורשה הייתה בסכנה.

משרד מעופף

מבלי להיכנס לנושאי ביטחון מידע רגישים, נדבר על העניין באופן כללי בעולם.

ישנם כיום כטב”מים (כלי טייס בלתי מאוישים) תוקפים, כמו ה’1RQ Predator’, הנושאים כמות חומר נפץ מגוחכת של כמה קילוגרמים, אבל עם מפעיל מיומן ומערכת תומכת אפשר להכניס אותם בין העיניים, פשוטו כמשמעו. הפצצות הן “פצצות חכמות”, כמו ה-AGM-176 Griffin, כלומר פצצות שניתן להרכיב עליהם שני אלמנטים: האחד – ראש “חכם” להכוונה; השני, כנפונים ואפילו מנוע ההופכים אותן למעין מזל”ט מתאבד. האמצעים להכוונה מגוונים: מצלמת מכ”ם, הנחיית GPS, מצלמת וידאו, ראש רגיש לציין לייזר וכו’. כל זה יכול להיות מתופעל גם מהקרקע. ראו טילי “תמוז” שחיל התותחנים עושה בהם שימוש. אבל היעילות של חיל האוויר, בהיותך קרוב וגבוה, היא ללא ספק טובה הרבה יותר.

הבעיה מבחינת הטייס שזה הופך אותו ל”מפעיל משרד”. לפעמים היינו צוחקים במבוכה מרוב שזה לא היה טבעי. אתה עולה עם תיק מפות ותצ”אות כבד, מסתכל בשלושה מסכים, ראש הנווט נעוץ באחד מהם כי בשביל זה הוא שם. אפילו הטייס, שאמור להטיס, לא יכול לתמרן כי זה יפגע בתפעול המערכת. גם הוא מנסה לעזור, וראשו במסך.

מה שיותר קל אבל גם יותר מבלבל זה שאתה לא טס שם ליד דמשק, בין נהרות אמנה ופרפר, מלא אדרנלין ולחץ. אתה טס לעתים מעל הבית, בביטחון מלא.

וכאן נגיע לשיפור נוסף שנעשה במערכת ההגנה הסורית. קליטת ה-5SA ומערכות משלימות. זוהי מערכת טילים אימתנית שמגיעה בטווח הכיסוי שלה עמוק עמוק לתוך ישראל. היא יכולה להפיל מטוס נוסעים בהנמכה לנתב”ג. ישראל נלחמה נגד אספקת המערכת, אבל לא “התאבדה” על זה. הטילים הגיעו ונפרסו. עכשיו יש מאזן הרתעה. סוריה יודעת שירי כזה לתוך שטח ישראל יגרור מכה כואבת מאוד, אז היא כמעט אף פעם לא יורה.

אחרי הרבה “טיולים” שלנו לתוך סוריה – על פי דיווחים בתקשורת הזרה – ללא התנגדות, הם החליטו לענות בצורה כואבת וחצופה. זה מה שקרה בסוף השבוע האחרון.

כך קורה שמטוס עסוק בסיום המשימה ליד דמשק ולא שם לב לטילים שעליו, ובעצם נמצא מעל הרדוף באמצע הגליל.

מלבד התקיפה החזקה מאוד שנעשתה כ”תג מחיר”, חיל האוויר קיבל מכה שתעשה לו הרבה טוב. כמו שאני מכיר את המערכת, יושבים שם אנשים חכמים ועתירי תקציב, ודואגים עכשיו שדבר כזה לא ישוב.

_____________________

סא”ל (בדימוס) יגאל כנען שירת כנווט פנטום בחיל האוויר 

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

8 תגובות למאמר

  1. נתוח קצר וקולע של המצב מבחינה אסטרטגית אבל יהיה מעניין לשמוע דעת מומחה לגבי מה שקרה עם ה F-16 שנפל, האם הטייסים נטשו כי חששו להפגע (כלומר, השתפנו( או ש הטיל התפוצץ בקרבה וכו. לפי נפילת המטוס, כנראה לא היתה פגיעה של הטיל אפילו לא קרוב, המטוס היה שלם כשהוא פגע בקרקע. זאת ועוד – לפי איך שה WRECKAGE נפל על הגחון, נראה שהוא ננטש בעמצע של טיסה אופקית וישרה. יהיה מעניין לקרוא ניתוח.

    1. איך אתה יודע שמטוס לא נפגע אפילו מרסיסים ?
      לפי מה שאמר הטייס בעצמו לעתונות- המטוס נפגע מרסיסים והם איבדו שליטה על המטוס.
      מטוס ללא שליטה זה מלכודת מוות לכן הם נטשו. (עניין של שניות בודדות)
      המטוס פגע “שלם” בקרקע כי הוא לא התפוצץ אלא כאמור נפגע מרסיסים.
      אם זה משנה לך, אז גם טייסים במילואים וגם מפקד ח”א שיבחו את התנהגות הטייסים.
      כפרה על 50 מליון דולר העיקר שהם איתנו שלמים ומחלימים.

    2. מר פט ,”השתפנו” ?
      חסר בושה אתה.חסר בושה.

    3. אכן השתמשתי במילים לא נכונות. איני יודע את הנהלים, התכוונתי לשאול האם נטשו לפני הפגיעה של הטיל.

    4. אין מצב שנוטשים מטוס כשהוא נשלט. ברור שהנטישה אחר הפגיעה

  2. ערצב 19 בוצע ביום רביעי, ב 9 ביוני 1982, חוץ מטעות קטנה זו הסיפור אמיתי וצמוד בצניעות ראויה לשבח לעובדות. מסכים עם כל מילה.

    1. כן, יש טייסים שהפחד כמעט משתק אותם (“משתפנים”) כאשר מסתבר להם שהאויב יורה עליהם, על מנת להרוג. ראיתי כאלה במלחמת יום כיפור. לא רבים, אבל היו. סביר בעיני שטייסי המסכים של היום לא יותר גיבורים מדורות קודמים. לא רק זה, אלא היום טסים “לפי הספר” (צמצום סיכונים) בעוד ש”אז” הנוהג היה לטוס קצת כמו משוגעים כמה שיותר קרוב למעטפת הביצועים, תוך לקחת סיכונים של ממש בכל טיסה (כמעט). צא ולמד – טייסים של “אז” היו חשופים לסכנת חיים בכל גיחת אימונים, ובימינו החשיפה לסיכון אמתי מצומצמת בהרבהולכן (לדעתי) טייסים פחות מחוסנים נפשית לסיכונים אמתים. לא לשכוח שהמפקדים שלהם לוקים בפחד קהל / פחד הורים ולכן יעדיפו לצמצם סיכונים, כי מה פתאום שחיילים (גם אם הם טייסים) ישלמו בבריאותם או חייהם בהגנה על מדינת ישראל? הרי ה”בון-טון” הוא שחיילי צה”ל יהרגו, יפצעו או יכלאו כדי להגן על מחבלים. [ע”ע צוק איתן ומקרה עזריה].

    2. תודה על התגובה והתיקון.
      רמי, נדמה לי שגם לך יש מה לכתוב על יום רביעי הגדול…