פרשת תצוה: מי הזיז את מזבח הזהב?

מיקומו המפתיע של מזבח הזהב, מחוץ לרצף כלי המשכן, הביא חוקרים לשער שהוא המצאה מאוחרת. אך האמת היא שהוא בדיוק במקומו הטבעי

שחזור של מזבח הזהב | ויקיפדיה

לאחר שקראנו על מבנה המשכן ועל כליו – הארון, השולחן והמנורה, ממשיך סדר הקריאה השבת אל הכהנים, בגדי הקודש שלהם, וטקס הקדשתם לתפקיד – קרבנות המילואים. רק בסוף פרשתנו, לאחר סיום כל מלאכת המשכן ותיאור תחילת התפקוד היומיומי שלו – הקרבת קרבן התמיד – רק לאחר כל אלו מופיע הציווי להעמיד באמצע המשכן "מִזְבֵּחַ מִקְטַר קְטֹרֶת" (שמות ל, א) מצופה זהב. יש לזכור כי ניתן כבר ציווי על מזבח אחר, גדול יותר ומצופה נחושת, שעומד מחוץ למשכן, בחצר, ועליו מעלים את הקרבנות – מזבח העולה.

מקומו של הציווי הזה התמיה כבר את פרשני המקרא בימי הביניים. ר' אברהם אבן עזרא, בן המאה ה-12, שאל על סדרי בניית המשכן (הביאור הארוך; כה, כב) "למה לא הזכיר מזבח-הקטורת?", וגם ר' משה בן נחמן – רמב"ן, כותב על פרשתנו (ל, א): "הנה מזבח הקטורת מן הכלים הפנימיים, והיה ראוי שיזכירנו עם השולחן והמנורה שהוא מונח עמהם." אז מה עושה הציווי על מזבח הקטורת מחוץ למקומו, רק לאחר השלמת המשכן כולו?

מזבח או שולחן?

יוליוס וולהאוזן, חוקר המקרא הנודע בזכות השערת התעודות שלו, בנה על בעיה זו תלים רבים. הוא הצביע על בעיות נוספות: ראשית, השם "מזבח" מציין זבח, כלומר קרבן מן החי. לקרוא לכלי שאינו אלא "מִקְטַר קְטֹרֶת" בשם "מזבח", היא הַשְׁאָלָה שמשקפת מִשְׁנִיוּת ביחס למשמעות המקורית של המילה. בעיה נוספת היא בנוסח: פרשת בניית המזבח (שמות לז, כה-כט) מופיעה כחלק ממעשה בניית המשכן במקומה הנכון (כפי שהעירו הראשונים) לצד השולחן והמנורה, אך בתרגום השבעים פרשה זו חסרה לגמרי. בעיה שלישית היא עצם הקטרת הקטורת, שאינה מוזכרת בשאר ספרי המקרא אלא כמוצר מותרות נדיר.

לדעת וולהאוזן, הבעיות הללו מצביעות על כך שפרשות מלאכת המשכן אינן מזכירות את מזבח הזהב משום שבמשכן, ובמקדש לאחריו, כלל לא עמד מזבח-קטורת! עד תקופה מאוחרת, כך טען, לא היה מזבח קטורת נפרד בתוך ההיכל, ואם צוין מזבח זהב הכוונה הייתה בעצם לשולחן הזהב. כראיה לדבריו הוא מביא את תיאורו של מקדש שלמה, שבו נזכר מזבח הזהב יחד עם שולחן לחם הפנים (מלכים-א ז, מח): "וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה… אֵת מִזְבַּח הַזָּהָב וְאֶת הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר עָלָיו לֶחֶם הַפָּנִים…"

וולהאוזן תומך את הזיהוי בין השולחן למזבח גם על תיאור המקדש שרואה יחזקאל בחזונו. יחזקאל אינו מתאר במקדש המפואר שלו אף אחד מהכלים שאנו מכירים מהמשכן וממקדש-שלמה, מלבד כלי אחד – מזבח הזהב; וכך הוא אומר (יחזקאל מא, כב): "הַמִּזְבֵּחַ עֵץ שָׁלוֹשׁ אַמּוֹת גָּבֹהַּ וְאָרְכּוֹ שְׁתַּיִם אַמּוֹת… וְקִירֹתָיו עֵץ, וַיְדַבֵּר אֵלַי זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה'." המזבח, אם כן, אינו אלא השולחן!

וולהאוזן סבר כי רק בזמן בית המקדש השני הוצג פולחן הקטורת כחלק אינטגרלי מתורת הקרבנות. שולחן זהב נוסף הוקדש להקטרה בלבד והובחן ככלי נפרד בפני עצמו, וכך החלו לקרוא לו, בהשאלה, "מזבח". התהליך אירע לשיטתו הן בהשראת יחזקאל שתיאר שולחן בעל פרופורציות שונות מזה של המשכן, שמתאימות למזבח-הזהב (בגודל כפול), והן בהתאם למגמת הפשטת הפולחן ועידונו, שהביאה להחלפת האלמנט המוקטר על המזבח: במקום קרביים ובשר של בהמות גסות – קטורת סמים דקה. נוכחותו של מזבח הקטורת, למשל, בהזאת דמן של קרבנות חטאת מסוימים, התפרשה לשיטתו כרובד מאוחר שמייצג תפיסות מזמן בית-שני. כך ביסס וולהאוזן את ההיסטוריה של התעודות, והציג את המקור הכהני כמאוחר מכולם, בימי בית-שני.

משכנו של ה'

חוקרים רבים כבר הצביעו על הבעיות בתיאוריה של וולהאוזן. הבעיה הלשונית שהוא מציג אינה בעיה: אפשר לקרוא למִקְטָר בהשאלה "מזבח", שכן כלים רבים זוכים לשם מושאל – השם "שולחן", לדוגמה, לא מציין רק את המגש שבו 'שולחים' (או 'מגישים') את האוכל, אלא גם את הרהיט שלמולו מסבים לסעודה. גם ה"בעיה" ההיסטורית, הרואה בפולחן הקטורת התפתחות מאוחרת, הופרכה לגמרי עם חשיפתם של מקדשים עתיקים בארץ ישראל. במקדש ערד, למשל, ממש מול הדביר, עמד מזבח-קטורת דומה מאוד לזה שבמשכן. במקדשים קטנים אחרים בשערי ערים התגלו כני-הקטרה ומִקְטָרים. פולחן הקטורת נכח בישראל, אפוא, כבר מתקופה קדומה מאוד כפולחן רשמי או ביתי. אלא שעתה שבנו אל שאלת הפתיחה: אם ברור שהקטורת היא חלק מהפולחן, ומקטר-קטורת הוא בסיסי בכל מקדש, כיצד יש להסביר את מקומו החריג של מזבח-הקטורת, שלא נזכר יחד עם הכלים האחרים?

כדי לענות, נצביע תחילה על ייחודו של מזבח הזהב בין כלי המשכן. ממספר מקומות משתמע כי המזבח אינו ממש כלי מכלי המשכן, אלא בעצם חלק מהמבנה שלו. כך המזבח עשוי האבן במקדש ערד, שאותו הזכרנו, היה ממש חלק מקירות המקדש, וגם במקדש שלמה מוזכר ציפוי הזהב של "מִזְבֵּחַ אָרֶז" (מל"א ו, כ) כחלק מציפוי ההיכל כולו בזהב. אפשר שמסיבה זו מופיע מזבח הזהב, בניגוד לשאר הכלים, בתיאור המקדש של יחזקאל: יחזקאל אינו מציין אלא את מִתאָר הבניין של המקדש – ואם המזבח הוא חלק מן הבניין, ברור יותר מדוע דווקא הוא יופיע.

כהמשך להסבר זה, יש לציין את המשותף לכלי המשכן האחרים: הארון, הכרובים, השולחן והמנורה. כשהאישה השונמית מחליטה להתקין חדר מגורים לנביא אלישע היא מציבה בו "מִטָּה וְשֻׁלְחָן וְכִסֵּא וּמְנוֹרָה" (מל"ב ד, י) – והם הם כלי הבית שבו מתקינים "מגורים" לאל, במשכן. הארון, מקום מנוחת האל, מהווה מעין מיטה, והכרובים נושאים את כסא-ה' (יחזקאל י, א); וכמובן, להשלמת כלי הבית, נמצאים גם שולחן ומנורה. מזבח הזהב אינו חלק מכלי הבית היוצרים מקום מגורים ראוי לה', ולכן אין המקום לצוות עליו אלא לאחר סיום יצירת הבית הזה והשכנת האל בתוכו באמצעות משרתיו הכהנים. המזבח, אפוא, הוא לא רק חלק מהמבנה, אלא גם אינו כלי-מגורים, ולכן הוזכר בנפרד מכלי-המשכן.

הגנת הקטורת

אבל גם אם המזבח חריג בין כלי המשכן, הופעתו דווקא כאן, כסיום למלאכת המשכן, היא שמלמדת על מהותו: ההקשר שבו הוצב הציווי מורה כי למזבח, כמו גם לקטורת שמוקטרת עליו, יש תפקיד הגנתי. שתי הפרשות הסמוכות לציווי על מזבח-הקטורת הן פרשת מחצית השקל, שניתנת כדי ש"לֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם" (שמות ל, יב) ופרשת כיור הנחושת, שנועד לכהנים ש"בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד יִרְחֲצוּ מַיִם וְלֹא יָמֻתוּ"; שני הציוויים נושאים אופי הגנתי – הגנה מפני חרון אף ה' המתפרץ בנגף או מחסל את מי שקרב אל הקודש.

את התפקיד ההגנתי של הקטורת אנו מכירים גם מהקטרתו של אהרן שעצרה את המגפה לאחר מות קורח ועדתו (במדבר יז, ט-טו), וגם מעבודת יום הכפורים, שבה הכהן מכניס את הקטורת בבואו אל הקודש, "וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת אֶת הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדוּת וְלֹא יָמוּת" (ויקרא טז, יג). התורה מלמדת, אם כן, כי לאחר שתסתיים מלאכת המשכן ויושלם מקום המגורים של האל, כבוד ה' ימלא אותו, ותיווצר סכנה מוחשית לכל מי שיבוא במגע עם הקודש – צדדיו הקטלניים של האל עשויים להתגלות במלוא כוחם ולפגוע בַּקָּרֵב למשכן ה'.

מלאכת המשכן אינה מסתיימת לשווא בציוויים על כסף הכיפורים, רחיצת הכנה והיטהרות נוספת לפני עבודת הקודש, וכמובן – מזבח-הקטורת ואזכור של "חַטַּאת הַכִּפֻּרִים" (שמות ל, י). נוכחות האל במשכן אינה רק יצירת תנאי "מגורים", אלא דורשת גם התמודדות עם הפן הקטלני של האל. המשכן, כך אנו למדים, אינו רק "לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת"; הקדוּשה וכבוד ה' שנוכחים במשכן מצריכים גם עדינות וזהירות רבה.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *