פרשת כי תשא: ממצות השקלים למגילות קומראן

עם פתיחתה של פרשת השבוע שלנו מופיע הציווי על השקלים: התורה מצווה על "כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים" – כל מי שמשתתף במפקד, ובייחוד– במִפקד בעל אופי צבאי – לתת את "מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַה'" (שמות ל, יג) שמטרתה "לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם" (שם, יד). בתורה לא מפורש תאריך בלוח השנה או ציון זמן אחר כלשהו שבו צריך להתבצע אירוע נתינה זה, ונתינת השקלים אינה מותנית אלא ב"כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם" או "בִּפְקֹד אֹתָם" – בעת מפקד יש לתת את מחצית השקל, והכסף מוקצה לטובת "עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד".

למרות שהתורה לא נתנה תאריך, מקורות קדומים קשרו בין מחצית-השקל לבין התקופה בשנה שאנו נכנסים לתוכה – התקופה שלפני חג הפסח. במגילת תענית, קובץ קדום הכתוב ארמית (ובניגוד למה שעשוי להשתמע משמו – מציין דווקא אירועים חגיגיים ושמחים שבהם אסור להתענות) – קובע האירוע הראשון במגילה, בראשית-ניסן:

"מן רש ירחא דניסן עד תמניא ביה איתוקם תמידא [מראש חודש ניסן עד שמונה בו – הועמד התמיד]".

מה מציינת העמדת התמיד, או "הקמתו"? למגילת תענית צורף בשלב מוקדם, כנראה, קובץ פרשני המרחיב על מהותם של המועדים, ומכונה "סכוליון" (וברבים "סכוליה"; ביוונית: פירוש); והנה, בשני נוסחי הסכוליון השונים מתבאר המועד שלנו, הפותח את חודש ניסן על רקע אירועי תקנת השקלים (סכוליון כת"י פָּרמה):

"שהיו חכמים אומרין: אין התמידים באין [אלא] משל ציבור. ביתוסין או': משל יחיד הן באין, שנא' את הכבש אחד תעשה בבקר – ליחיד משמע. וחכמים או': תשמרו להקריב לי – לרבים משמע. התקינו שיהא היחיד שוקל שקליו ונותנן כל שנה ושנה ויהיה תמיד קרב משל ציבור."

על עבודת הקרבנות היומיומית של קרבן התמיד התנהל ויכוח בין הכתות השונות באותה תקופה. על הפרושים – חכמי תורה שבעל-פה מוקדמים שהתַנָּאים זיהו כאבותיהם הרוחניים, חלקו הבייתוסים – בני כת  המזוהה לרוב עם כת-קומראן שספרייתה שרדה במערות מדבר-יהודה והגיעה לידינו. הבייתוסים (או, בנוסח אחר, הצדוקים – כת אחרת המזוהה עם האליטה של הכהונה הירושלמית) מינו אנשים פרטיים למעין "פרנס היום" המביא את קרבן התמיד מרכושו הפרטי, וכך קרבן התמיד שייך בכל יום לאדם אחר. הפרושים, לעומתם, חשבו שכל קרבנות הציבור חייבים להיות ציבוריים לגמרי, ולכן יש צורך בקופה ציבורית שממנה יתוקצב קרבן התמיד, כך ששייכותו תהיה לכל העם בשווה. כאן מגלה לנו הסכוליון פרט היסטורי חשוב: הפרושים הם אלו שחידשו את השקלים ("התקינו"), ותקנה חדשה זו לא התקבלה על כל הכתות.

מה חידשו הפרושים?

חידושה של התקנה בידי הפרושים מעלה תמיהה יסודית יותר: הרי בכל מקרה מישהו צריך לממן את המקדש. הכסף לא גדל על עצים, וגם הקרבנות אינם מספיקים כדי לממן את פעילות המקדש כולה. אמנם כבר בימי המלך יואש, בסוף המאה התשיעית לפנה"ס, תיקנו אוצר למקדש, לפי ספר מלכים (מל"ב יב, ה-יז). אך מן הכתובים שם עולה שהאוצר שימש רק עבור שיפוץ הבניין, "לְחַזֵּק אֶת בֶּדֶק בֵּית ה'" (שם, יג). לא עבור כלי שרת, ונראה שגם לא עבור עבודת הקרבנות.

הדיווח המקביל בספר דברי-הימים (דה"ב כד, ד-יד) סותר פרט זה ומספר כי דווקא עשו מהכסף כלי שרת והעלו ממנו את עולות התמיד: "וּכְכַלּוֹתָם הֵבִיאוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וִיהוֹיָדָע אֶת שְׁאָר הַכֶּסֶף וַיַּעֲשֵׂהוּ כֵלִים לְבֵית ה' כְּלֵי שָׁרֵת… וַיִּהְיוּ מַעֲלִים עֹלוֹת בְּבֵית ה' תָּמִיד…" שינוי זה בספר דברי-הימים, הסותר במפורש את האמור בספר מלכים, נראה שנעשה בהשפעת תקנה קדומה, דומה לתקנת השקלים של חז"ל, המופיעה באמנת נחמיה, שעליה נשבע העם בראשית ימי בית-שני (נחמיה, י, לג-לד):

"וְהֶעֱמַדְנוּ עָלֵינוּ מִצְוֹת לָתֵת עָלֵינוּ שְׁלִשִׁית הַשֶּׁקֶל בַּשָּׁנָה לַעֲבֹדַת בֵּית אֱלֹהֵינוּ. לְלֶחֶם הַמַּעֲרֶכֶת וּמִנְחַת הַתָּמִיד וּלְעוֹלַת הַתָּמִיד… וְכֹל מְלֶאכֶת בֵּית אֱלֹהֵינוּ."

והנה מצטרפות לנו עדויות שונות על קיומו של אוצר למקדש, בימי בית-ראשון ושוב בבית-שני, ואוצר זה התמלא באופן שוטף בכסף – באופן מזדמן או בגביית סכום קבוע בכל שנה. לפחות בימי בית-שני שימש לא רק לתחזוקת המקדש ולשיפוצו, אלא גם לעבודת הקרבנות היומיומית. אם יש לנו תקנה עתיקה, מה חידשו הפרושים?

שמונת ימי המילואים

החוקרים נחלקו ביחס בין "שלישית-השקל" לבין תקנת הפרושים על מחצית-השקל. יש הסבורים כי תקנת שלישית-השקל נשכחה בימי החשמונאים, אם בשל הפסקת עבודת המקדש בידי היוונים או בשל סמכות המלכים מבית-חשמונאי שמימנו בעצמם את הקרבנות. לאחר שנשכחה התקנה חידשו אותה הפרושים במועד המצוין אצלנו.

אולם תקנת שלישית-השקל, לצד קשיים אחרים כמו אורכו של המועד (שמונה ימים), שלא מתאים להכרעה נקודתית בפולמוס, התאריך המעניין הפריע למספר חוקרים. הכוונה לתחילת חודש ניסן, והתיאור "איתוקם תמידא", הועמד התמיד, שלא רומז בכלל לתקנת השקלים. החוקרים הללו דחו את עדותו של הסכוליון על מועד שבו תוקנה גביית השקלים. הם ביקשו הסבר אחר, ולדעתם, המועד משקף בכלל את שמונת ימי המילואים, שאת הציווי על ביצועם קראנו בשבוע שעבר, ושלפי הפשט חלו בתחילת חודש ניסן, בדיוק בימים אלה.

דעה זו נדחתה בשעתה, שכן גם בתורה לא נראה שימי המילואים הם מועד שנתי אלא אירוע חד פעמי, שהתרחש רק בתחילת פעילות המשכן, והיתה מוטלת כאבן שאין לה הופכין במשך שנים רבות, עד שנתגלו מגילות מדבר-יהודה, ובהן מגילת המקדש. במגילה זו מתואר קרבן מיוחד לראש חודש ניסן, שלאחריו מוקרבים קרבנות המילואים במשך שבוע – סה"כ שמונה ימים. הכת שישבה בקומראן ויצרה (או העתיקה) את מגילת המקדש ציינה את המועד שלנו בתור ימי מילואים שאמורים להיחגג בכל שנה, בדיוק בתאריך שלנו. האם המועד במגילה הוא בכלל מועד כתתי?

שתי דעות, מועד אחד

יגאל ידין, שפרסם את מגילת המקדש, הציע פתרון מבריק: בימי המילואים הללו, שהבייתוסים ציינו במקדש, הקריבו את קרבנות המילואים במקום קרבן התמיד. כך רק כשגברה ידם של הפרושים "אתוקם תמידא" – הועמד התמיד, והוחזרו קרבנות התמיד לסדרם. ההסבר היפה של ידין מעגל כמה פינות: הוא מתעלם מהעובדה שבמגילת המקדש אין דרישה לביטול קרבן התמיד בימי המילואים. מעבר לכך, ידין לא מציע הסבר כיצד קשור המועד הזה, והמאבק נגד ימי המילואים, אל תקנת השקלים שגבייתם התבצעה בדיוק באותו הזמן בשנה, לפני חג הפסח.

אלא שמגילת-המקדש משלימה לנו כאן פרט חשוב נוסף. בעוד הפרושים גבו את מחצית השקל בכל שנה, דעת הכתות היתה כי החובה הזו היא חד-פעמית, פעם אחת בחיים: "איש כפר נפשו מחצית [השקל] רק פ[עם] אחת יתננו כול ימיו" (מגילה 159Q4). נדמה שמצירוף המקורות השונים מצטיירת לנו אווירת המקדש הטעונה בימי ראשית ניסן ומספקת הסבר למועד.

בני הכתות, כאמור, ציינו את ימי-המילואים, את חידוש עבודת הקרבנות בידי הכהן-הגדול – אירוע שהפרושים חשבו לחד-פעמי, ולא לאירוע שנתי. הפרושים, לעומתם, גבו את מחצית-השקל, המציינת את חידוש עבודת הקרבנות בידי העם כולו בשווה – אירוע שהכתות חשבוהו לאירוע חד-פעמי ולא לאירוע שנתי. שני אירועים אלה צוינו – למרבה ההפתעה – באותו זמן ממש, ימי סוף אדר ותחילת ניסן.

הכתות שתמכו בימי-מילואים, אם כן, הקדישו בימי ראשית-ניסן את עבודת הקרבנות לכהן הגדול, כמו ביום הכפורים, וגם אם לא ציינו את קרבנות המילואים בכל שנה בפועל, הרי לשיטתם – הכהן לא רק מביא את קרבנותיו ומבצע את עבודת הקרבנות כולה, אלא גם קרבן התמיד קרב משלו. באותו זמן ממש התעקשו הפרושים שכל העם יהיה שותף לעבודת הקרבנות באמצעות גביית השקלים. המאבק על העמדת התמיד, אם כן, התמזג עם המאבק על השקלים: חכמינו הקדומים לקחו את המועד המציין דווקא את הייחוד של הכהנים, את בעלותם על עבודת-המקדש, והפכו אותו על פניו – המועד החדש מציין את מחצית-השקל, את שותפותו של עם ישראל כולו בקרבנות. בכך לימדו אותנו – הכל שווים בפני האל והכל שותפים בעבודת ה', בימים ההם בזמן הזה, בכל שנה ושנה.