פרשת תזריע-מצורע: וכי כהן מרפא?

העיסוק הנרחב של התורה במחלת הצרעת מעמיד את הכהן במרכז

מרים המצורעת מחוץ למחנה | ג'יימס טיסו, 1896

צמד הפרשות שאליהן הגענו בסדר הקריאה מרבות לעסוק בהיבטים רבים ומגוונים של טומאות האדם, הקשורות במערכת ההולדה ואברי-המין, אך יותר מכולם האריכה התורה בדיני-הצרעת. התורה מקדישה להם למעלה ממאתיים פסוקים המתארים כמעט כל אספקט אפשרי. אבל מה מיוחד כל כך בצרעת?

ראשית – הצרעת היא מחלה. אמנם בניגוד למחלה מודרנית, אין לה גורם מובחן ולא סדרת סימפטומים קבועה. נגע-צרעת יכול להתחיל הן בשחין והן בכוויה, ואף במחלת-עור אחרת: "שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת – וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת" (ויקרא יג, ב). הנגע גם לא חייב להופיע כמחלת-עור – לעתים הנגע מופיע דווקא בשיער, עד שבאופן מפתיע, התורה נצרכת לומר במפורש שנשירת-שיער אינה נגע: "וְאִישׁ כִּי יִמָּרֵט רֹאשׁוֹ – קֵרֵחַ הוּא, טָהוֹר הוּא" (שם, מ). אולם בניגוד למחלות-גוף אחרות שעשויות להיתפס כטומאה (זיבה, לדוגמה), התורה מלמדת לא רק על נגעי-גוף אלא גם על נגעי-בגד ואפילו נגעי-בית – תופעות פלאיות, כימיות או פיזיקליות, הקשורות בצבע הבגדים וקירות הבית.

הן במקרא והן בסביבתו האלילית רווחה האמונה כי המחלות – כל המחלות – הן תוצאה של התערבות אלוהית בחיי האדם. הכנענים והפיניקים, למשל, ייחדו את התפקיד של הטלת מגפות לאל רֶשֶׁף, שחיבב במיוחד דֶבֶר אך לא נמנע גם מהטלת מחלות אחרות; אף המקרא מבצע האנשה של הדֶבֶר, למשל – "מִדֶּבֶר בָּאֹפֶל יַהֲלֹךְ" (תהלים צא, ו) – הדֶבֶר מוצג כמעין דֵּמוֹן, שד ההולך באפלה ומטיל את המגפה על קרבנותיו.

הצרעת המסופוטמית

כיוון אחר, בטקסטים אכדיים ממסופוטמיה, מזכיר יותר את הצרעת שלנו: במסופוטמיה הייתה מוכרת מחלת-עור בשם סַחַרְשׁוּבּוּ, שנבחנה גם היא על פי צבעיה והיא מתוארת בטקסטים רפואיים כ"ידו של סין", אל הירח האשורי-בבלי. המילה "סַחַרְשׁוּבּוּ" מגיעה מהשפה השׁוּמֶרית ומשמעותה המילולית "מכוסה בעפר". מספר חוקרים הצביעו על הדמיון למכת השחין במצרים, שהוטלה על ידי השלכת פיח-כבשן "לְאָבָק עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות  ט, ט). תפיסה זו בדבר מקורן של המחלות, והצרעת במיוחד, משתקפת גם מקרבן האשם שעל המצורע להקריב לטהרתו. קרבן האשם, המגלם אשמה או חטא, מצביע על כך שהמצורע קיבל את מחלתו מאת ה' על אשמה מסוימת, וחלק מתהליך הריפוי והטיהור דורש גם כפרה.

רעיון דומה מובע ב"אשם" נוסף המופיע במקרא: לאחר שמגפה מכה בפלשתים בעקבות שביית ארון-הברית, הם מחליטים לנסות להתרפא באמצעות השבת הארון לישראל והשבת אשמם לה' (שמ"א ו, ב-ג):

…וַיִּקְרְאוּ פְלִשְׁתִּים לַכֹּהֲנִים וְלַקֹּסְמִים לֵאמֹר, מַה נַּעֲשֶׂה לַאֲרוֹן ה' הוֹדִעֻנוּ בַּמֶּה נְשַׁלְּחֶנּוּ לִמְקוֹמוֹ. וַיֹּאמְרוּ, אִם מְשַׁלְּחִים אֶת אֲרוֹן אֱלֹהֵי-יִשְׂרָאֵל אַל תְּשַׁלְּחוּ אֹתוֹ רֵיקָם כִּי הָשֵׁב תָּשִׁיבוּ לוֹ אָשָׁם – אָז תֵּרָפְאוּ…

ה"אשם" בא בדמות פסלי זהב המייצגים את ערי הפלשתים ואמורים בכך לגלם את מסירתן הסימבולית לה' ("וּנְתַתֶּם לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כָּבוֹד" – שם, ה) כדי שיסיר מעליהם את המחלה. בהקשר זה יש להזכיר גם את מכות הדבר והשחין במצרים – מחלות שהאל שולח לפרעה ועמו.

הכהן המטמא

אם המחלות מגיעות מאת האל, אזי הדרך להסירן, לכפר עליהן ולהיטהר מהן, עוברת דרכו ודרך נציגיו ומשרתיו – הכהנים. תפקידם המרכזי של הכהנים בנגע-הצרעת מעוגן במבנה הפנימי של הפרשות, שלכל אורכן מתוארות כסדרת הוראות המכוונת לא אל האיש המנוגע, כי אם אל הכהן (ויקרא יג, ב-ח):

אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ … לְנֶגַע צָרָעַת וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן… וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע… וְהִסְגִּירוֹ הַכֹּהֵן… וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן… וְטִמְּאוֹ הַכֹּהֵן…

יש לדייק – תפקידו המיוחד של הכהן לא מוגבל לתהליך ההיטהרות, כפי שהוא מוגדר בטומאות אחרות: בטומאת-מת, למשל, הכהן הוא שמכין את אמצעי הטהרה – אפר החטאת (במדבר יט, א-ז); בטהרת הזב, הזבה היולדת – הכהנים הם שמקריבים את הקרבנות החותמים את ההיטהרות; גם טיהור המקדש מתבצע על ידי הכהנים, בתהליך ששיאו מתרחש בעבודת יום הכיפורים – "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם" (ויקרא טז, ל).

כאן בנגעי הצרעת, לעומת זאת, מקבל הכהן תפקיד ייחודי – הוא לא רק המטהר, אלא גם המטמא; הכהן הוא המאבחן, הקובע את מצבה של הטומאה. ההוראות הפרטניות שבתורה קשורות, אפוא, לתפקיד הייחודי של הכהן בנגעים – הסמכות לְטַמֵּא. הכהן הוא המוסמך לקבוע את מצב-הנגע על בסיס "ראייה" – כלומר מעקב על התפתחות הנגע. ההחלטה אם לטמא את הנגע מיד או להסגיר אותו לבדיקה בהמשך נתונה בידו של הכהן, והוא המבצע את הבדיקה (שעשויה להישנות) – אם חל שינוי בנגע לטהרה או לטומאה.

חז"ל העצימו כל כך את התפקיד הפורמלי של הכהן עד שקבעו כי הכהן הוא שנדרש להכריז על הנגע כטמא גם כאשר אינו מסוגל לאבחן אותו בכוחות עצמו ואינו אלא "חותמת-גומי" עבור מומחה שאינו-כהן (משנה נגעים ג, א):

הכל כשרים לראות את הנגעים, אלא שהטומאה והטהרה בידי כהן. אומרים לו אמור טמא, והוא אומר טמא. אמור טהור, והוא אומר טהור.

אורים, תמים וצרעת

הכרזתו של הכהן עצמה, אם כן, ולא שיטת האבחון, היא שנותנת לטומאה את תחולתה הפולחנית. אז מדוע דווקא הצרעת, על פני כל המחלות האחרות שגם הן מגיעות מאת האל, דורשת מעקב של הכהנים (ושלהם דווקא) ומעורבות שלהם לכל אורך התהליך? תפיסה אחרת שרווחה במזרח-הקדום עשויה להשלים את הפאזל.

מלבד האמונה כי האלים הם שמטילים את המחלות על בני-האדם, האמינו בתרבויות המזרח-הקדום באפשרות לקרוא מסרים מהאלים באמצעים שונים – סימנים המופיעים בכבדים של קרבנות, במיקום כוכבי-הלכת, בהתנהגות בעלי-החיים ובהטלת גורלות. המקרא מכיר חלק מן הטכניקות הללו: נבוכדנצר, למשל מתואר כמי ש"קִלְקַל בַּחִצִּים, שָׁאַל בַּתְּרָפִים, רָאָה בַּכָּבֵד" (יחזקאל כא, כו); והתורה אף משתמשת בטכניקה דומה בשם "אוּרִים וְתֻמִּים"  שהכהן הגדול נושא "עַל לִבּוֹ לִפְנֵי ה' תָּמִיד" (שמות כח, ל).

איננו יודעים בדיוק איך עבדו האורים והתומים, אבל יש לנו רמז מסוים – באחד השימושים של האורים והתומים מבקש המלך שאול (שמ"א יד, מא): "אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הָבָה תָמִים!" נוסח זה קשה וחסר, והנכון השתמר בנוסח תרגום השבעים: "אלהי ישראל הבה אורים, ואם ישנו בעמך ישראל – הבה תֻמים." האורים והתומים היו, אם כן, אובייקטים שנשלפים או ניתנים על ידי ה', ומזכירים קצת את גורלות יום-הכפורים. מקבילה לפרקטיקה כזו מדרום ערב מכונה בשמות דומים – "ח'ס" ו-"וּתִם" ("נָבָל/ארור" ו"תם/צדיק"), ומכריעה בין צדיק לרשע בהשלכת חפצים כהים ובהירים. חוקרים אחדים הציעו שגם האורים-והתומים הובחנו באמצעות צבע בהיר וכהה (כפי ששמם, אולי, רומז).

לאור טכניקות אלה ניתן להציע כי גם הצרעת, בשונה משאר המחלות, נתפרשה כאות מיוחד שניתן מהאל,  ובכך דמתה מאוד לאורים-ותומים – סימנים בהירים או כהים בעור או בשיער, בבגד ובבית, המסוגלים לגלות מי טהור ומי טמא, מי משולח מן המחנה ועליו להביא אשם, ומי זכאי ויכול לשוב ולהתקרב אל הקודש. כמו משפט האורים, על משמעות הסימנים הבהירים והכהים יש להידרש לכהן כדי לדעת מי התם ומי הארור, מי הטהור ומי הטמא.

אם הצרעת דומה יותר לאות-שמימי, לאות המכוון את האדם המנוגע במעין משפט-נבואי, ברור יותר מדוע היא מתייחדת משאר המחלות, בפירוט הרב ובצורך במעקב צמוד של הכהן. הצרעת היא אחת הדרכים של האדם לקבל מסרים מהאל, להיזכר בחטאיו או לעשות תשובה. בתוך המחלה והסבל, אנחנו למדים, קיימת אפשרות לראות את הפלא, את האות. התקרבות אל הכהנים ושמירת מדוקדקת על פרטי הוראותיהם אינה נדרשת רק עבור דיוק הקריאה באותות הנגע – היא מאפשרת גם לאדם המנוגע לנתב את הסבל ואת הפלא של מחלתו אל עבר עבודה פנימית, עבודה של חידוש הברית עם ה' בעזרת הכהנים ודרך חוקים – חוקי-התורה, שבעזרתם מנותבת העבודה בחזרה אל המקדש ומקום השראת השכינה.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *