פרשת שלח: משלחת המרגלים האחרת

בתוך הגרסה המוכרת של פרשת המרגלים מסתתר סיפור נוסף, מוכר פחות

המרגלים מביאים את תנובת הארץ | ג'יימס טיסוט, ~1900

פרשת השבוע מביאה אותנו אל אחד האירועים הדרמטיים והטראומטיים ביותר בתורה – חטא המרגלים. הסיפור הזה, שבו מוצא דור המדבר את כליונו בטרם עת, ביטא במסורת היהודית מעל לכל את חוסר האמונה בהבטחה האלהית ואת צרות העין שעם ישראל עשוי ליפול אליה, ולשכוח להודות על כל החסד שה' עשה ועושה עמו. אולם על אף הקושי שבקריאת הפורענות הקשה, סיפור המרגלים עצמו נראה מובן.

לפי המסופר בתורה, לאחר שבני ישראל החלו את מסעיהם במדבר הם מוציאים משלחת נציגים ההולכת לראות את הארץ שאליה הם מתכוננים לעלות. כשהמשלחת חוזרת הכל משתבש: העם מתלונן ומסרב לעלות לארץ, ורק כלב בן יפונה, ולאחר מכן – הוא ויהושע בן נון, עומדים נגד העם הנרגן. זעמו של ה' מתעורר לבסוף, והוא נשבע שהמתלוננים לא יזכו לעלות לארץ, וכל אותו הדור ימות במדבר.

אך יש בכל זאת משהו מוזר במבנה של הסיפור: ה' פונה פעמיים אל משה (במדבר יג, יא-כה; כו-לה), כאשר תוכן דבריו כמעט זהה בשתי הפעמים – החוטאים ימותו במדבר ולא יזכו לעלות לארץ, מלבד אותם בודדים שנותרו נאמנים לה'. מדוע התורה מתארת שני דיבורים נפרדים וכפולים? ומילא אם היתה מתקיימת המשכיות בין הדיבורים השונים, אבל הדיבור השני מתחיל מנקודת ההתחלה של הדיבור הראשון – זעמו של ה' על תלונות העם, כאילו כל הדיבור הראשון כלל לא נאמר.

לא עלו צפונה

התופעה של פרשה כפולה, המתחילה מנקודת הפתיחה של הפרשה שקדמה לה, מוכרת לנו כבר מתחילתה של התורה – פרשת הבריאה שבשני הפרקים הראשונים של חומש בראשית. חקר המקרא נהג להסביר תופעה זו כשני רצפים סיפוריים נפרדים ששולבו בידי עורך. לשיטה זו, עשויות גם חריגות קטנות יותר לעזור להשלים את הרצף הסיפורי, ולחבר אותו אל הרצפים הארוכים שמהן מורכבת התורה.

בסיפור המרגלים ניתן לשים לב לכמה חריגות מעין אלו עוד מתחילתו. למשל, האזור שנסקר בידי המשלחת שעלתה לארץ מתואר (שם, כא) "מִמִּדְבַּר צִן עַד רְחֹב לְבֹא חֲמָת" – כלומר, כל הארץ כולה, מדרום הנגב ועד צפון בקעת הלבנון. אולם הסיפור הממשיך משם מספר (שם, כב-כג) "וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן… וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל" – המסע הלך מן הנגב אל הר יהודה, ושב דרומה אל נחל אשכול. גם בחזרתם מתארים המרגלים רק את האזור הזה, של ארץ יהודה (שם, כט): "עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב, וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר, וְהַכְּנַעֲנִי יֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן." הגליל, הבשן, עמק יזרעאל, הכרמל ובקעת הלבנון – כל חבלי הארץ האדירים הללו המשתרעים ממדבר צין ועד לבוא-חמת כלל לא הוזכרו, לא הם ולא יושביהם.

שני סיפורים שונים

אם נשוב אל כפילות הדיבורים של ה' אל משה, נראה כי ההבדלים ביניהם יוצרים אף הם חריגות ברצף העלילה – בדיבור הראשון ה' מבטיח ש"כָל מְנַאֲצַי" לא יראו את הארץ (יד, כג), מלבד כלב, "עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ" (שם, כד). בדיבור השני, לעומת זאת, ה' מבטיח שכל העם ימות במדבר "כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן" (שם, ל) – כאן נוסף יהושע אל כלב. החריגה הזו מתאימה לכפל הנסיונות להתנגד לתלונות העם בסיפור שלפנינו – תחילה "וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה" (יג, ל), ורק לאחר מכן (יד, ו) מצטרף יהושע למחאה – "וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה… קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם".

כפל הדיבורים, לצד החריגות השונות ברצף הסיפור – גדולות כקטנות – הובילו חוקרי מקרא רבים לזהות שני סיפורים שונים בתוך הסיפור שלפנינו בתורה. סיפור אחד – נקרא לו "סיפור המרגלים" – מתאר משלחת מרגלים מלחמתית ששלח משה להר יהודה (יג, יז) "עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב וַעֲלִיתֶם אֶת הָהָר", ומטרתה לגלות "מָה הָאָרֶץ" (שם, כ), כלומר – מה מצבה הצבאי ומוכנותה למלחמה, ונדרש ממנה אומץ וכוח – "וְהִתְחַזַּקְתֶּם" (שם). בסיפור זה הביאו המרגלים את פרי הארץ, שיבחו אותה – "זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ" (שם, כז), אך ציינו גם את כוחו של העם היושב בה, והכניסו בעם יאוש מלכבוש אותה. כנגדם עמד רק כלב שטען כי ניתן לכבוש את הארץ. סיפור זה מתאים לדיבור הראשון של ה' אל משה, הכועס על חוסר האמונה של העם בהבטחת הארץ, ומבטיח שרק כלב יזכה לרשת אותה.

בסיפור השני, לעומת הקודם, מתוארת משלחת נכבדים, ראשי בני ישראל, שיצאה לתור את הארץ כולה, ממדבר צין ועד לבוא-חמת, במשך ארבעים יום; נכנה אותו, אפוא, "סיפור התרים". משלחת "הָאֲנָשִׁים הָהֵם הַהֹלְכִים לָתוּר אֶת הָאָרֶץ" (יד, לח) הוציאה את דיבת הארץ רעה ועוררה את תלונות העם, שהעדיף למות במדבר מלעלות ארצה – "לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ" (שם, ב). נגד משלחת התרים עמדו כלב ויהושע, חברי המשלחת, שטענו כי "טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד" (יג, ז). סיפור זה מתאים לגמרי אל הדיבור השני של ה' אל משה, הפונה נגד תלונות בני ישראל (ולא חוסר האמונה שלהם) ומבטיח את מותם במדבר בהתאם לתלונתם, מלבד כלב ויהושע, במשך ארבעים שנה, כנגד ארבעים הימים שבהם תרו את הארץ.

תורו אחרי לבבכם

האבחנה בין סיפור המרגלים לסיפור התרים מועילה לנו במיוחד משום שהיא מציגה שתי נקודות מבט שונות על מה שקרה שם, באותו אירוע טראומטי שהוביל למותו של דור המדבר. לפי סיפור המרגלים, המשלחת הצבאית שהרכיב משה אכן בדקה את השטח, באה עם ממצאים, ידעה להגיד שהארץ אכן משובחת – וחטאה בכך שהטילה דופי ביכולת לכבוש אותה בגלל כוחם הרב של יושביה. מאבקו של כלב נגדם היה מכוון בדיוק לנקודה זו – "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ" (יג, ל).  את סיפור המרגלים מקובל להציג בהתאם לחטא הזה כסיפור של חוסר אמונה בהבטחה האלהית, של הקטנה עצמית כנגד אתגרים.

בסיפור התרים, לעומת זאת, המשלחת לא נשלחה אלא לתור את הארץ – לתור עם העיניים והלב, כפי שנאמר בסופה של פרשתנו "וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם" (טו, לט) – כלומר, לראות את הארץ, לנשום את האוויר שלה, ללמוד להרגיש אותה. התרים את הארץ לא שבו עם ממצאים או עם בשורה, אלא פשוט הוציאו את דיבת הארץ רעה – "אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא" (יג, לב). מאבקם של כלב ויהושע, אם כן, לא היה דברי עידוד המופנים כנגד היאוש שפשה בשורות העם, אלא התבטא בקריעת בגדים, בזעזוע מוחלט – הם, בניגוד לראשי בני ישראל האחרים, ראו ארץ אחרת לגמרי, ארץ טובה, זבת חלב ודבש. בסיפור התרים כלב ויהושע בכלל לא ניהלו ויכוח אם ניתן לכבוש את הארץ או לא, משום שהם כלל לא היו מסוגלים לגשר על הפער, פער בין נקודות מבט שונות לחלוטין – הבעיה אינה בשיקול-הדעת, אלא בנתונים עצמם. ולא נותר להם אלא לקרוע את בגדיהם.

חטאם של התרים, אם כן, בשונה מחטא המרגלים, אינו חוסר אמונה או חוסר אמון, אלא של נקודת מבט שגויה ומעוותת. המשימה שלשמה נשלחו היתה לתור, להתבונן בארץ ולהרגיש אותה, ובמקום להתבונן ולראות את הטוב שבה, את השבח, בחרו התרים לראות בארץ את כל הרע והמגונה. האבחנה בין סיפור התרים לסיפור המרגלים מלמדת אותנו, אם כן, שלא רק בהסקת המסקנות ובקבלת ההחלטות אפשר לחטוא, אלא גם בנקודת המבט עצמה. האמונה בה' אינה מתחילה בציות למצוותיו ובאמונה להבטחתו, אלא הרבה לפני כן – האמונה מתחילה כבר בנקודת המבט שאיתה באים אל העולם, בהתבוננות, בראיית הטוב שבעולמו של ה' והיושר של הנהגתו.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

5 תגובות למאמר

  1. שאלה מסקרנת –

    לא כתוב בפרשה, וגם לא נמצא אצל המפרשים השונים:
    600,000 איש היה מניין בני ישראל, גברים, מבן 20 שנה ומעלה. 600,000 איש מינוס 2 נהו אחר דברי המרגלים. הכיצד ? איזה כח שכנוע בלתי נתפס היה למרגלים ?
    מה, לכלב ויהושע לא היו הורים, אחים, ילדים, חברים, שלפחות מישהו מהם יתמוך דווקא בעמדת כלב ויהושע ? יתמוך ולו רק מתוך נאמנות משפחתית-חברית.
    ומה עם בני משה ואהרון ? גם הם היו עם המרגלים ?

    ואגב זה, האם העונש חל גם על הנשים, או רק על הגברים ?

    1. לפי המקורות אכן העונש חל על הגברים בלבד , כמוכן בכל תשעה באב ב38 השנים הבאות היו כולם כורים קברים ושכבים בהם , כאשר בבוקר נשארו המתים בעוון המרגלים והשאר היו קמים , בשנה האחרונה כולם קמו ואלו היו האנשים שהאמינו ליהושע וכלב ולא נענשו במוות במדבר .
      (הם חשבו שטעו בתאריך , וניסו שוב עד ט'ו באב ,כשהלבנה במילואה , שהתברר בעליל שהגזרה בטלה , וזו הסיבה הראשונה לחגיגות ביום זה)

    2. לחיים:

      האנשים שלא נענשו בשנה האחרונה – כיצד התשובה מתיישבת עם ש-ב-ו-ע-ת ה' (חי אני) שמופיעה פעמיים (להלן), אשר על פיה – 1) גם כל האנשים מבן עשרים שנה ימותו במדבר, 2) וגם ההחרגה המפורשת של כלב ויהושע בלבד.

      {כא} וְאוּלָ֖ם חַי-אָ֑נִי וְיִמָּלֵ֥א כְבוֹד-יְהֹוָ֖ה אֶת-כָּל-הָאָֽרֶץ: {כב} כִּ֣י כָל-הָֽאֲנָשִׁ֗ים הָֽרֹאִ֤ים אֶת-כְּבֹדִי֙ וְאֶת-אֹ֣תֹתַ֔י אֲשֶׁר-עָשִׂ֥יתִי בְמִצְרַ֖יִם וּבַמִּדְבָּ֑ר וַיְנַסּ֣וּ אֹתִ֗י זֶ֚ה עֶ֣שֶׂר פְּעָמִ֔ים וְלֹ֥א שָֽׁמְע֖וּ בְּקוֹלִֽי: {כג} אִם-יִרְאוּ֙ אֶת-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖עְתִּי לַֽאֲבֹתָ֑ם וְכָל-מְנַֽאֲצַ֖י לֹ֥א יִרְאֽוּהָ: {כד} וְעַבְדִּ֣י כָלֵ֗ב עֵ֣קֶב הָֽיְתָ֞ה ר֤וּחַ אַחֶ֨רֶת֙ עִמּ֔וֹ וַיְמַלֵּ֖א אַֽחֲרָ֑י וַהֲבִֽיאֹתִ֗יו אֶל-הָאָ֨רֶץ֙ אֲשֶׁר-בָּ֣א שָׁ֔מָּה וְזַרְע֖וֹ יֽוֹרִשֶֽׁנָּה:

      {כח} אֱמֹ֣ר אֲלֵהֶ֗ם חַי-אָ֨נִי֙ נְאֻם-יְהֹוָ֔ה אִם-לֹ֕א כַּֽאֲשֶׁ֥ר דִּבַּרְתֶּ֖ם בְּאָזְנָ֑י כֵּ֖ן אֶֽעֱשֶׂ֥ה לָכֶֽם: {כט} בַּמִּדְבָּ֣ר הַ֠זֶּ֠ה יִפְּל֨וּ פִגְרֵיכֶ֜ם וְכָל-פְּקֻֽדֵיכֶם֙ לְכָל-מִסְפַּרְכֶ֔ם מִבֶּ֛ן עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וָמָ֑עְלָה אֲשֶׁ֥ר הֲלִֽינֹתֶ֖ם עָלָֽי: {ל} אִם-אַתֶּם֙ תָּבֹ֣אוּ אֶל-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֤ר נָשָׂ֨אתִי֙ אֶת-יָדִ֔י לְשַׁכֵּ֥ן אֶתְכֶ֖ם בָּ֑הּ כִּ֚י אִם-כָּלֵ֣ב בֶּן-יְפֻנֶּ֔ה וִֽיהוֹשֻׁ֖עַ בִּן-נֽוּן: