מבוי סתום? כיצד ניתן לפתור את סוגיית המעברים בעזה

מהומות הדמים לאורך הגבול בין ישראל לעזה סביב "צעדת השיבה" עוררו מחדש את הדיון הציבורי סביב שאלת "המצור" על עזה והצורך להקים נמל לצורכי העיר השוקעת והולכת בניוון כלכלי וחברתי – תהליך אשר גורמי הביטחון הישראליים רואים בו סכנה להתלקחות מחודשת בין עזה לישראל.

לצד ההפגנות לאורך הגדר המלוות בניסיונות לחדור לתוך ישראל וגבו מחיר גבוה בחיי אדם לפלסטינים ונזקים כלכליים לישראל, היה אירוע לא מובן שבו הפלסטינים שרפו את המסוף בכרם שלום וגרמו נזקים כבדים למתקני הגז והדלקים לעזה.

חמאס אומנם גינה את המעשה בלשון רפה, אך כמעט אין מי שמאמין כי חמאס לא עמד מאחוריו. היה זה מעשה החבלה השלישי במסוף, וקשה להאמין כי במקרה בו חמאס היה מודע לסכנה לשלום המסוף הוא לא היה מגן עליו. מה עוד שיום קודם לכן הזהיר בכיר חמאס, פתחי חמאד, כי חמאס ישמיד את מעברי הגבול אם לא ימולאו תנאיו להסרה גמורה של המצור מעל עזה.

https://www.facebook.com/IDFarabicAvichayAdraee/videos/1940038212713428/

חמאד המשמש כשר הפנים בממשלת חמאס הוא גם חשוד בניסיון הרצח של ראש ממשלת ההסכמה ראמי חמדאללה ובכיר הביטחון הפלסטיני מאג'ד פרג'.

אירועים אלה קשורים לוויכוח שהיה בין פתח לחמאס בעניינים הכלכליים במהלך ניסיון הפיוס האחרון ביניהם, שכשל. בעוד חמאס דיבר על "שותפות" (שראכה), פתח דיבר על "מימוש" (תמכין). כלומר: בעוד חמאס רצה להיות שותף ברווחי החברות הכלכליות של רמאללה הפועלות בעזה, פתח לא היה מוכן לתת לחמאס דריסת רגל כלשהי ברווחי חברות אלה.

גם אחרי כישלון הפיוס, המשיך ראש הממשלה חמדאללה לבוא לעזה, ועל פי מקורות ברמאללה הוא עסק בעיקר בקידום האינטרסים הכלכליים של רמאללה בעזה. ניסיון החיסול, אם כך, נועד לעצור מהלכים אלה. משכשל ניסיון החיסול, עבר חמאס לחיסול האינטרסים הכלכליים של רמאללה בכרם שלום.

כך על כל פנים הבין את המעשה בכיר פתח בגדה, ג'מאל מוחייסן, שהאשים את חמאס כי פגע במסוף הכלכלי של רמאללה בכרם שלום כדי שרווחי המסוף לא יגיעו לקופת הרשות הפלסטינית ברמאללה. כמו כן טען כי המטרה של חמאס היא להקים מדינה עצמאית בעזה, ללא הגדה, וכי מטרה זאת עולה בקנה אחד עם האסטרטגיה של ישראל ושל מוחמד דחלאן.

מעבר לא רשמי

העיתונאית העזתית רשא אבו ג'לאל תהתה אם אין כוונת חמאס להעביר את תעבורת הסחורות לעזה – ממעבר כרם שלום מול ישראל אל מעבר רפיח שמול מצרים. ואנו יכולים להוסיף תמיהה משלנו, שאלה שאין עליה תשובה בשלב הזה, האם אין בכוונת חמאס להסדיר את כרם שלום לעתיד לבוא ישירות מול ישראל, ולהוציא מן ההסדרה החדשה את רמאללה?

גיורא איילנד, שהיה ראש המועצה לביטחון לאומי, סבור כי מלכתחילה הייתה זו שגיאה לתת לרמאללה אחריות על שיקומה של עזה וכי על ישראל היה להתייחס לעזה כאל מדינה נפרדת.

תהייה זו קשורה במעבר סלאח א-דין שליד מעבר רפיח, שהוא מעבר "לא רשמי" שאינו כלול בהסכם המעברים מנובמבר 2005, אשר נועד להסדיר את נסיגת ישראל מעזה וסיום אחריותה על עזה.

מתחילתו נועד המעבר להסדיר את התנועה בין תושבי רפיח בצד הפלסטיני של הגבול לבין אחיהם בצד המצרי של הגבול – מעין "מעבר הומניטרי". בשיחות הפיוס האחרונות ביקשה מצרים מאבו מאזן שלא ישלח את אנשיו למעבר רפיח, מכיוון שביקשה לתת לו מעמד מיוחד שמסדיר את יחסיה עם חמאס, שהפך להיות בעל בריתה (בערבון מוגבל) במלחמה נגד דאע"ש בסיני.

אבו מאזן התעלם מן הפנייה המצרית ושלח את אנשיו למעבר רפיח בכל זאת. לפיכך, הסדירה מצרים את מעבר סלאח א-דין ישירות מול חמאס, כולל מעבר סחורות, בעוד מעבר רפיח יועד למעבר אנשים בלבד.

מיד לאחר שריפת מעבר כרם שלום, פתחה מצרים את מעבר רפיח באופן רצוף, לרבות למעבר סחורות, לצד המשך פעילותו של מעבר סלאח א-דין.

האינטרס הביטחוני

בעוד מארגני "צעדות השיבה" נתנו בלעדיות כמעט מוחלטת לנושא השיבה ולשימור זיכרון פלסטין שמעבר לקו הירוק, הרי מנהיג חמאס בעזה יחיא סינוואר הדגיש באופן כמעט מלא את צורכי עזה העכשוויים, והמעיט להזכיר את זכות השיבה.

בשני ראיונות מפורטים לאל-ג'זירה ואל-מיאדין, התמקד סינוואר במצבה הקשה של עזה כיום. מכאן נראה כי, בשלב הזה לפחות, מנהיג חמאס רוצה להגיע להסדרת המצב בעזה, בין אם בהודנה ובין אם בלעדיה, וסוגיית הנמל והמעברים היא חלק בלתי נפרד מהסדרה זאת.

בתוך כך, חמאס לא מפסיק לנסות להחדיר חומרי מלחמה דרך המעברים, דבר הממחיש מדוע צורכי הביטחון חייבים לעמוד בראש ולפני כל השיקולים האחרים כאשר בוחנים את האופציות השונות של הסדרת הנמל והמעברים לעזה.

לצד האינטרס הביטחוני המובהק, יש לישראל אינטרסים נוספים בקביעת הסדרי הנמל והמעברים, ובראשם הינתקות מכל אחריות על עזה, השלמת הנסיגה שנעשתה בשנת 2005 והשלמת הניתוק בין עזה לגדה על ידי כינון ישות נפרדת בעזה. לפיכך, המעבר הבטוח, שנקבע בהסכמי אוסלו ובהסכם המעברים בין עזה לגדה, אינו רצוי עוד מבחינת ישראל.

מאחר שנושא מעברי הגבול, בעיקר מעבר הגבול רפיח שבין רצועת עזה למצרים, עמד גם במוקד תהליך הפיוס בין פתח לחמאס שהתחדש בנובמבר 2017 , נעשה מאמץ להסדיר מעבר זה, הנשלט בידי מצרים ורוב הזמן הוא סגור. מטרת תהליך הפיוס הייתה ליצור מצב שיאפשר הסדרה של המעבר, כך שיוכל לפעול באופן רגיל ושוטף.

בריאיון לערוץ הטלוויזיה פראנס 24 אמר הנשיא סיסי את הדברים האלה:

מטרת הפיוס הפלסטיני הוא לא להרשות למצב הקיצוניות להתחזק בקרב הדור השני והשלישי. הרשות הפלסטינית מסוגלת לנהל את רצועת עזה, לפתוח את המעברים, ולעסוק במצב בעזה.  מעבר רפיח הוא חלק מן המעברים, יש הסכמים בינלאומיים (בקשר אליו) ולחזרת הרשות לשם, השתתפות בהחזרת התנועה לשם, וחלק בסיום הטרור בסיני"

לדברי מקורות ברשות הפלסטינית, בעניין מעבר רפיח הייתה עמדת מצרים קרובה יותר לעמדת חמאס מאשר לעמדת רמאללה. חמאס רצה "להשתתף" בניהול המעבר, בעוד רמאללה רצתה "בלעדיות".  מצרים ביקשה, לדברי המקורות, לשמור תפקיד גם לחמאס, כדי שחמאס יוכל לסייע לה במלחמה בטרור בסיני.

לדברי מקורות ישראליים, מכיוון שהרשות הפלסטינית התעקשה להחזיק בידה באופן בלעדי את מעבר רפיח, הסכימו מצרים וחמאס על פתיחת מעבר סלאח א-דין, כדי לשמור על קשר ישיר בין מצרים לחמאס.

מעבר רפיח הוא היחיד מבין המעברים שעוברת בו תנועת אנשים למדינה ערבית, ומשם לעולם. מעבר ארז, מן הצד הצפוני של הרצועה, מאפשר מעבר אנשים לתוך ישראל, אך לא למדינה ערבית, ולא לעולם הגדול. מספר הנוסעים מארז לישראל ומשם לעולם נמוך מאוד, וכרוך בבירוקרטיה מסובכת.

מי שולט במעברים?

מעבר רפיח הוא חלק מסוגיית המעברים בכלל, והוא קשור גם לסוגיית הנמל לעזה, שהוא למעשה "מעבר ימי". כפי שנראה בהמשך, כמה מן האלטרנטיבות לנמל לעזה קשורות במעברים היבשתיים והן חלק אינטגרלי מהם.

לסוגיית המעברים קיימים שני היבטים: מעבר הסחורות ומעבר האנשים.

נקודת המפנה לרעה, שיצרה בעצם את המשבר אותו ניסו לתקן במאמצי הפיוס, היא "ההפיכה" שחוללה תנועת חמאס בעזה בשנת 2007, אשר סילקה משם את הרשות הפלסטינית והשאירה את חמאס כשליט יחיד בעזה.

הדבר גרם לשתי בעיות: בעיה ביטחונית, ושאלת מיהו הגורם הלגיטימי המתפעל את המעברים ואמור לתפעל גם את הנמל הימי בבוא היום: חמאס – השליט בפועל, או הרשות הפלסטינית – המוכרת בעולם כשלטון הלגיטימי גם בעזה.

השתלטות חמאס על רצועת עזה יכולה לשמש נקודת מפנה בהתייחסות לסוגיית הנמל, מכיוון שהנתק בין עזה לגדה, והסנקציות הבינלאומיות  שהוטלו על חמאס, יצרו נרטיב אנטי ישראלי של "מצור על עזה", כאילו שישראל חונקת את עזה. נרטיב זה עורר את "המשטים" למיניהם, שגרמו למשבר גדול ביחסים בין ישראל לטורקיה.

בעוד ישראל הגדירה את חמאס כתנועת טרור, מצרים נמנעה מהגדרה כזאת ונכנסה עם חמאס למגעים פרגמטיים אד-הוק. ואולם, מצרים עדיין ראתה ברשות הפלסטינית ברמאללה את המייצג הלגיטימי של הפלסטינים, ואת הסדרת המעברים באופן רשמי ראתה רק מול הרשות הפלסטינית.

ההסדרים עם חמאס היו כאמור רק אד-הוק, ואיפשרו רק פתיחה ספורדית של מעבר רפיח פה ושם. רחוק מאוד מהסדרה רשמית, שאמורה להיות רק עם רמאללה.

לא רוצים לעזה

בסופו של דבר שיחות הפיוס קרסו מסיבות רבות, אך על פי מקורות פלסטיניים שעקבו אחר שיחות הפיוס, השיחות קרסו משתי סיבות עיקריות: היעדר מימון להוצאות הכבדות של ביצוע ההסכם, כגון תשלום המשכורות והסולחה בין משפחות ההרוגים בקרבות בין פתח לחמאס ("הנושאים החברתיים"), וכן מחוסר הרצון של כוחות הביטחון של רמאללה להתפרס בעזה, לרבות במעברי הגבול, מחשש לביטחונם.

סעודיה סירבה לשלם את הוצאות הפיוס, וגם למצרים לא הייתה תשובה לעניין הכלכלי, אבל לגבי חששם של אנשי הביטחון מן הגדה לרדת לעזה, הציעו המצרים שהרשות הפלסטינית תגייס את אנשי הביטחון שלה מתושבי עזה.

בעוד מרב תשומת הלב ניתנה למעבר סחורות, רק תשומת לב מועטה ניתנה לסוגיית מעבר האנשים. אומנם מעבר רפיח יוחד למעבר אנשים, אבל המעבר הוא ספורדי וקמצני ומצרים אינה מתירה מעבר שוטף, רחב היקף ומוסדר.

גורמים במערכת הביטחון ציינו כי נעשה מאמץ להסדיר תנועת אנשים לירדן דרך ישראל, אך מכיוון שירדן סירבה לקבל אותם, הנושא ירד מעל הפרק ולא נדונו הסדרים חלופיים.

מקורות ישראליים מסרו כי ישראל איננה מעוניינת ביצירת תקדים שבו יתמסד מעבר עזתים בשטחה. הם אמרו כי עדיף שיציאת העזתים תיעשה דרך רפיח, אך כאמור מצרים מתירה זאת רק באופן מצומצם מאוד.

בדיווחו של סאיב עריקאת דיווח למועצה העליונה של פתח על הידוע לו על תוכנית טראמפ, התוכנית מדברת על מתן אפשרות יציאה לפלסטינים דרך נמל בן גוריון, ומתן אפשרות לפלסטינים להשתמש בנמלי חיפה ואשדוד באחריות ישראלית מלאה.

נדגיש כי חרף הדיבור הגלוי בשיח הפלסטיני והבין-ערבי על רצון הפלסטינים העזתים להגר (כאשר ינוסחו ההסדרים עבור תנועת אנשים) יש ליצור מערכת של יציאה וכניסה, תוך הסדרי ביטחון הנחוצים כמתחייב מאזור הנמצא בשליטת חמאס, שהוא ארגון טרור.

מעודדים הגירה

כאמור, סוגיית המעברים קשורה בטבורה לסוגיית הנמל. כל עוד אין נמל בתוך עזה עצמה, כל פתרון חלופי לנמל יהיה מחוץ לעזה, בישראל או בסיני, ולפיכך פתרון כזה קשור למעברים היבשתיים.

היעדר פתרון מוסכם לשאלת הנמל לפלסטינים הדביקה לישראל סטיגמה של מי שיוצרת "סגר" על עזה, והרצון להשתחרר מסטיגמה כוזבת זאת הניע גורמי ביטחון וגורמים פוליטיים לחפש פתרון מוסדר ומוכר לנמל עזה.

כך, למשל, מי שהגה את רעיון בניית האי מול עזה, שישמש גם לנמל ולשדה תעופה בעתיד, היה לא אחר מאשר ראש המוסד לשעבר מאיר דגן, ושר התחבורה ישראל כץ היה שותף לרעיון והוא כיום המוביל הראשי למימושה.

ביום השידורים המיוחד של רדיו פלסטין שהתקיים ב-2.10.17, כאשר ממשלת ראמי חמדאללה ירדה מרמאללה לעזה כדי "לקבל את השלטון", צף ההיבט של היעדר פתרון לסוגיית מעבר האנשים באופן מודגש.

שדרני רדיו פלסטין ריאיינו צעירים בעזה לגבי ציפיותיהם מן הפיוס ורבים אמרו: "לאפשר לנו לצאת". בעוד שבעבר צעירים עזתים כינו את רצועת עזה "הכלא הגדול בעולם", ביום השידורים הזה הם כינו את עזה "גיהינום".

כמה מן השרים הפלסטינים שירדו לעזה באותו יום אמרו לרדיו כי אחת המטרות העיקריות של הממשלה החדשה תהיה ליצור את התנאים לעצור את השאיפה הקיימת בקרב הנוער בעזה להגר.

מקורות הביטחון הישראליים אמרו כי בעבר, כאשר לא היו גדרות בין ישראל לירדן, נהגו צעירים עזתיים לעבור לירדן. כך נוצרה קהילה של עשרות אלפי "שב"חים" עזתים בירדן, וקשה לירדן להתמודד עם התופעה. לפיכך, מנעה ירדן מישראל ליצור "מעבר בטוח" להגירה נוספת לתחומה.

ואולם, אתר של חמאס טען כי הסיבה שירדן מנעה את הסידור הייתה שישראל התנתה אותו בכך שהעזתים שיצאו לירדן לא יחזרו.

קצר בחשמל

מקורות בעזה אמרו כי שני דברים עיקריים מעיקים על העזתים ויוצרים את תחושת המחנק: האבטלה הגבוהה והיעדר החשמל. יש כמובן בעיות נוספות, כגון הביוב הלא מטופל והאיכות הירודה של מי השתייה, אבל האבטלה והחשמל הן הבעיות שבראש סדר היום.

על פי סוכנות הידיעות הראשית של הרשות הפלסטינית, שיעור האבטלה בקרב הצעירים בעזה עומד על 41%, וכפי שנראה להלן, הסיכוי למתן תעסוקה לעזתים נלקח בחשבון כגורם מרכזי גם בתוכניות הקמת הנמל לעזה.

נושא הסדרת החשמל הוא מן הנושאים הקשורים למעבר רפיח, משום שכבלי החשמל ממצרים עוברים דרכו. הבעיה היא שגם קווי החשמל ממצרים אינם סדירים, יש בהם הפסקות רבות, והאספקה ממצרים איננה אמינה.

לדברי מקורות ביטחוניים, יש בעזה בעיה של עשרות אלפי צעירים בעלי ויזות לחו"ל, שאין להם אפשרות לצאת. מדובר בצעירים שהתקבלו לאוניברסיטאות בחו"ל או לעבודה, ורמת התסכול בקרבם גבוהה.

מתאם הפעולות בשטחים לשעבר, האלוף יואב מרדכי, תיאר במחקר את תסכול הדור הצעיר ברצועה כחומר נפץ, העובר מסלול של הקצנה ונמצא כעת בתהליך של גיבוש ומאיים הן על חמאס והן על ישראל.

על חמאס – כי הוא אינו נתפס עוד כמייצג את צורכי תושבי עזה, ועל ישראל – כי היא נתפסת בשל ההסתה של חמאס כמקור הרוע והצרות. מרדכי לא מציע עזרה לדור הזה בדמות תנועה חופשית לצאת ולהיכנס לעזה, אלא מציע ליזום "תוכנית מרשל" כלכלית שתפתח לדור זה אופק של תקווה בתוך עזה.

לשחרר את הלחץ

מקורות בעזה אמרו לנו כי הדור הצעיר התאכזב משיחות הפיוס, מכיוון שפתח וחמאס דאגו רק לתעסוקת הפונקציונרים שלהם ולא נתנו את דעתם למצוקות הדור הצעיר.

הרשות הפלסטינית בגדה ערה למצוקת הדור הצעיר, ולפיכך אין זה מפתיע שהיא מעודדת את הגירת הצעירים. כך, למשל, אחת הפעולות הראשונות של ראש הממשלה ראמי חמדאללה, מייד כאשר נכנס לתפקידו, הייתה לנסות לשכנע את מדינות המפרץ לקלוט נוער מן הגדה לעבוד בתחומן. ואולם, רק קטאר נענתה והקציבה לשם כך 20 אלף מקומות עבודה.

פתיחת קטאר להגירת עבודה של פלסטינים עוררה ויכוח ברשות הפלסטינית. בעוד בעזה אמרו: "לא אכפת לנו לעזוב, העיקר שנמצא עבודה", הרי שבגדה ראו בכך צעירים מזימה לרוקן את מחנות הפליטים ולייבש את להט "ההתנגדות".

חרף הוויכוח הזה, ישנן גם יוזמות פרטיות לסייע לצעירים פלסטינים למצוא עבודה במדינות המפרץ. תחת הכותרת "להגשים חלום", הקים משרד העבודה של הרשות הפלסטינית אתר מיוחד לרישום הצעירים המבקשים לצאת לקטר לצורכי עבודה.

חמאס אומנם אינו מעודד את ההגירה בגלוי, אבל מתברר כי גם הוא תומך בשחרור הלחצים הפנימיים על ידי מתן אפשרות לצעירים לצאת. כך למשל, כאשר מנה חמאס את הבעיות שמערימה רמאללה בפני מימוש הפיוס, הוא ציין גם נקיטת עמדות המונעות מן הצעירים לצאת. עם זאת, היו מקרים שבהם מנע חמאס מצעירים לצאת דרך מעבר רפיח, ואף השתמש באלות לפזר אותם, מכיוון שאת הוויזות שלהם הם קיבלו באמצעות נציגות הרשות בקהיר.

כל המקורות שעמם דיברנו הדגישו כי המצב הנוכחי שבו אין לעזה נמל או מוצא מוסדר לא יכול להימשך, וכי חייבים לטפל בבעיה לפני שעזה תתפוצץ.

החלופות לנמל עזה

פרופ' אסף אשחר, מומחה בעל שם עולמי לתכנון נמלים מאוניברסיטת ניו אורלינס, חיבר נייר מקיף ושמו: "האלטרנטיבות של נמל עזה". להלן תמצית מחקרו של פרופ' אשחר.

עקרונית, ניתן להגדיר חמש חלופות לנמל ולהובלה יבשתית של מטענים בינלאומיים לרצועת עזה:

1. אשדוד / כרם שלום (השיטה הקיימת –  ( נמל אשדוד; הובלת המטענים לרצועת עזה דרך מסוף כרם שלום בגבול עזה.
2. עזה (תוכנית חמאס) – הקמת נמל דרומית לעיר עזה.
3. עזה אי (תוכנית כץ) – הקמת נמל על אי מלאכותי מול עזה; הובלת המטענים לרצועת עזה באמצעות גשרים עם מחסומים בפיקוח בינלאומי.
4. אל-עריש / כרם שלום (תוכנית אשחר) I –  הקמת נמל אוטונומי פלסטיני כחלק מתוכנית הפיתוח של הנמל המצרי באל-עריש; הובלת המטענים לרצועת עזה דרך כרם שלום.
5. עזה-דרום / כרם שלום (תוכנית אשחר) II –  הקמת נמל אוטונומי פלסטיני בצד המצרי של הגבול הדרומי של רצועת עזה; הובלת המטענים לרצועת עזה דרך כרם שלום.

שתי חלופות נוספות, מסוף פלסטיני באשדוד ושטעון בקפריסין נדחו מראש כבלתי קבילות.

הדירוג של התוכניות (ראה טבלה) פשטני ונועד בעיקר לסייע בהשוואה והערכה. יתר על כן, כל צד – ישראל, הרשות הפלסטינית, חמאס ומצרים – ייחס משקל שונה לכל קריטריון. לדוגמה, סביר להניח שביטחון הוא הקריטריון החשוב ביותר לישראל, ולרש"פ שאיפות לאומיות.

אבל הרשות הפלסטינית עשויה להתפשר על שאיפות לאומיות בתמורה לכדאיות כלכלית ולפיתוח כלכלי עדיפים. מטרת הטבלה אינה להצביע על התוכנית הטובה ביותר אלא להדגים את יחסי הגומלין בין התוכניות והקריטריונים השונים, בתקווה שתוכל לשמש נקודת מוצא למשא ומתן עתידי.

בהערכה ראשונית של התוכניות השונות, תוכנית עזה-דרום נראית התוכנית היחידה שהיא מעשית: היא נותנת מענה מספק לביטחון ישראל יחד עם מענה כמעט מספק לשאיפות הלאומיות הפלסטיניות. היא גם היחידה שניתנת לביצוע מיידי – בהסכמה מצרית.

האופציה האשדודית

כל המקורות שעמם שוחחנו הסכימו כי מבחינה מעשית אין לעזה צורך בנמל משלה, וכי נמלי ישראל, ובמיוחד נמל אשדוד, יכולים לספק את צורכי עזה, ביחד עם בניית הנמלים החדשים.

הצורך להקים נמל נפרד לעזה הוא ביסודו לאומי-פוליטי. בשיחות עם ישראל רצו הפלסטינים נמל לרשות הפלסטינית, כסימן לריבונות. אחר כך, כאשר חמאס השתלט על עזה הוא רצה נמל לעזה  כדי להתנתק מן הגדה ומישראל.

בפועל, הנמל היחיד המשרת את עזה כיום הוא נמל אשדוד, וזאת באופן בלתי רשמי וללא הסכם. תנועת הסחורות מאשדוד ואל אשדוד עוברת דרך מעבר כרם שלום. היתרון של הסדר אד-הוק זה הוא שהביטחון כולו נמצא בידיים ישראליות.

על מנת למסד את ההסדר הזה באופן פוליטי, האלוף (מיל') יומטוב סמיה, שהיה מפקד רצועת עזה בזמנו, הציע לתת לרשות הפלסטינית רציף בנמל אשדוד, ועל ידי כך לפתור את בעיית "המצור על עזה" כביכול.

גם פרופ' אשחר נדרש לפתרון זה: הוא מציע כאופציה נוספת החכרת שטח מצפון לעזה, בתוך ישראל, שיוחכר לרשות הפלסטינית. היתרון – פיקוח בלעדי של ישראל על הביטחון. החיסרון – אין שטח למרכזי תעסוקה לפלסטינים, כפי שיש באופציה של הנמל הצמוד לציר פילדלפי, בסיני. לאופציה זאת אין קשר למצרים ויש לנו סיבה להאמין שבשלב הזה, בשל הרגישות הגדולה של מצרים לנעשה בסיני, היא לא תתנגד לה.

מבחינת ישראל, הבעיה שאנו מוצאים בהחכרת שטח בישראל לרשות הפלסטינית היא שמן הניסיון שיש לנו מאסטרטגיית המשא ומתן הפלסטיני, הם לעולם לא יקבלו מה שמציעים להם, ומייד יבקשו עוד.

מכאן, שיש להניח ברמת סבירות גבוהה כי ברגע שהם יקבלו מעמד בנמל אשדוד, הם מייד ידרשו מעבר בטוח בתוך שטח ישראל לתרקומיה שבהר חברון, שהייתה בעבר תחנה של המעבר הבטוח.

כך, במקום לפתור את הבעיה הפוליטית של "המצור על עזה", ישראל תיגרר לוויכוח על מעבר אקס-טריטוריאלי על אדמתה. על כן למעשה גם מתן הרציף באשדוד לרשות הפלסטינית לא יפתור את בעיית "המצור", אלא רק יעביר אותה לפסים אחרים.

בעיות בסיני

ואכן, אתר חמאס דיווח כי בפגישת בכיר הביטחון הפלסטיני מאג'ד פרג' עם מנהיג חמאס בעזה יחיא סינוואר, אמר הבכיר מרמאללה כי אבו מאזן שומר לאחרי ההסכם גם את סוגיות בניית נמל עזה, חידוש נמל התעופה, וחידוש המעבר הבטוח בין עזה לגדה על פי הסכמי אוסלו משנת 1993. זה היה אמור לשכנע את חמאס לקבל את עמדות רמאללה, אבל חמאס לא השתכנע.

יש עוד בעיה במתן רציף לרשות הפלסטינית באשדוד – והוא מעמדה של מצרים במעבר רפיח.

יש למצרים בעיות ביטחון קשות בסיני, והיא זקוקה לעזרת חמאס. מעבר רפיח הוא כלי לחץ על חמאס לסייע לה במלחמתה בטרור בסיני. פתיחה רשמית של רציף פלסטיני באשדוד תשמוט מידי מצרים את מנוף הלחץ הזה. בהכירנו את חמאס – ללא מנופי לחץ משכנעים, חמאס לא רק שלא יסייע למצרים, אלא יפעל נגדה.

עזה מתוארת כחבית חומר נפץ, שכבר התפוצצה ועלולה להתפוצץ שוב, ויש הכרה רחבה בצורך לתת לה מוצא. רוב הפתרונות המוצעים עוסקים בפתרונות סחר, ולאו דווקא במתן מוצא לתושבים לבוא ולצאת.

מבחינת צורכי עזה – אין לה צורך בנמל, ונמלי ישראל מספיקים בהחלט, אך הפלסטינים רואים בהקמת נמל מימוש שאיפות לאומיות. חמאס עצמו רוצה נמל כדי להתנתק מרמאללה.

ישראל מצידה רוצה להשתחרר מן הסטיגמה של "כובש" בעזה גם אחרי שנסוגה ממנה נסיגה מלאה, אבל תוך קיום נורמה קפדנית של סידורי ביטחון וכן ניתוק עזה מן הגדה וביטול המעבר הבטוח.

קיים פתרון יסודי לטווח ארוך שאותו מבקש לקדם השר כץ, קיימים פתרונות מידיים שניתנים למימוש בטווח קצר וללא עלויות כבדות, וקיימת אופציה למסד את המצב הקיים שבו הנמל של עזה אד-הוק הוא נמל אשדוד.

כרגע, שום אופציה לא נדונה ברצינות.

---

פנחס ענברי הוא יועץ וחוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, עיתונאי ותיק ופרשן לענייני ערבים והמזרח התיכון. מחברם של מספר ספרים העוסקים בפלסטינים.

המאמר המקורי התפרסם באתר המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה