כדי להתמודד בהצלחה עם האיומים הנוכחיים על ישראל, צה"ל צריך לחזור לתפיסה של מגפיים על הקרקע ורובה ביד
כדי להסביר את נושא מבנה הכוח הצבאי אפתח בהמחשה: מנהל מסעדה צריך להחליט איזה סוגי מאכלים ירצו האורחים לאכול במהלך היום; כמה בשר לקנות, כמה דגים, כמה ירקות – הלקוחות אינם מנסים באופן מכוון להימנע מהמזון שבמסעדה.
אבל כשבונים כוח צבאי, כשבוחרים להחזיק כמות מסוימת של מטוסים, שריון, חי"ר וכו', האויב אינו מגיב כמו הלקוח שלך. הוא לא צורך את מה שהגשת לו כי אם נמנע מזה. ואויבים, בניגוד ללקוחות, אינם נוטים להיות משתפי פעולה ואינם נוהגים בנימוס.
בווייטנאם, ארצות הברית גילתה שהוייטקונג – גסי רוח שכמותם – פשוט סירבו להתכנס בקבוצות גדולות כך שיהוו מטרות קלות. זו הייתה בעיה איומה. ככה זה אויבים.
ההכשרה הצבאית הראשונה שקיבלתי הייתה בצבא הבריטי. קיבלתי רובה אנגלי, שלא היה מתקדם כמו המאוזר (שבישראל נקרא "צ'כי"), אבל היה לו כידון. אמרו לנו: "קודם כל אתם צריכים להראות שאתם מוכנים להרוג את האויב עם כידון". היינו רצים ותוקעים את הכידון במטרה. הובטח לנו – "המלכה תיתן קצת תחמושת".
פניתי לסמל המחלקה ואמרתי לו: "אתמול פוצצו כוחות הוד מלכותה כלי נשק גרעיני. בשביל מה אני צריך כידון?", והוא השיב: "אם יש לך כידון, רוח הלחימה שלך עולה על זו של האויב. אתה רץ אליו עם רובה מכודן והוא בורח, רוח הלחימה שלו מתמוטטת. ובאשר לכלי הנשק הגרעיניים", אמר הסמל, "הם כל כך רבי עצמה עד שאף אחד לא ייתן לנו להשתמש בהם".
עם רובה ביד
מאז ועד היום מתרחש דבר אחד קבוע: חזרתו למרכז הבמה של חיל הרגלים, ואי- ההבנה הנצחית לגבי הסיבה לכך. איך חוזר החי"ר? ניקח לדוגמה את הפעולה של האמריקנים באפגניסטן: רצה הגורל והייתי נוכח שם בימים הראשונים של הלחימה. הכל התקדם להפליא, מפציצים הטילו באופן בלתי נראה חימוש מדויק ש"הכומתות הירוקות", הכוחות המיוחדים, כיוונו באמצעות לייזר ישר למטרה – והמטרה הייתה כוחות הטליבאן שנאספו על ראשי הגבעות כדי לבלום את התקדמותם של כוחות נאט"ו ושל הכומתות הירוקות.
זו הייתה מלחמה נהדרת, אתה עומד ומתבונן בגבעה באפגניסטן ורואה איך הגבעה עפה ואיתה עפים אנשי הטליבאן. כמובן שאנשי הטליבאן למדו מהר מאוד שלא להתגודד בצורה כזאת, החלו להתפזר בשטח ולהיעלם. בסופו של דבר, לאחר זמן קצר כל הלחימה נעשתה על-ידי כוחות חי"ר אמריקנים. אנשי חי"ר עם רובה ביד שנכנסו לכפרים נגד אנשי הטליבאן.
התהליך הזה מתקיים מאז 1945. עד 1945, מלחמות היו תופעות שבהן הייתה התפתחות עצומה. מלחמת העולם השנייה החלה ב-1939 עם מטוסים דו-כנפיים והסתיימה עם מטוסי סילון. המלחמה דחפה להתקדמות. אבל מאז 1945 המלחמות גורמות לנסיגה. הן מחזירות את הגלגל לאחור.
זה התחיל כבר בקוריאה, שם בתחילת הלחימה הכל נעשה בכוח האוויר והנחתים. אז פותחו פצצות הנפאלם ותוכנן לפוצץ בהן את האויב. אבל ברגרסיה, חזרו שוב לחי"ר. בישראל קרה בדיוק אותו הדבר.
בהתחלה פעולות בקנה מידה גדול, מבצעים שכללו כוחות חמושים וממוכנים בעומק סיני ובגולן, ואז הרגרסיה לחמאס ולסכינים. זה קרה לכולם ובכל מקום. החריג היחיד היה מלחמת המפרץ ב-1991, שם היו פצצות חכמות והיו מטרות.
לגיטימיות למלחמה
כיום יש שימוש רב במושג לגיטימיות. זה אינו עניין חדש. בשנת 1415 ,כאשר הנרי החמישי החליט לפלוש לצרפת כדי לתבוע לעצמו את הכתר, הוא הרגיש שהוא זקוק למסע תעמולה שלם שיסביר מדוע מחזיק הכתר הבריטי הוא גם השליט הלגיטימי של צרפת.
צרפת הייתה תחת החוק הסאלי, והחוק הסאלי לא אפשר את העברת השלטון בירושה לאישה. כבר אז באירופה המלך היה עסוק בשאלת הלגיטימיות. הוא עיבד את מסכת הטיעונים שהסבירו מדוע הייתה לו הזכות החוקית לטעון לכתר, והכנסייה האנגליקנית הקריאה בכל כנסייה באנגליה את ההסבר החוקי לגבי זכותו של המלך לצאת למלחמה בצרפת. הכנסייה הבריטית העבירה את ההסבר לכנסייה הרומית שהפיצה את הידיעה גם היא, וכך הלאה.
במלים אחרות, בשנת 1415 – וכאן אולי אחדש משהו לחיל האוויר הישראלי – כאשר מלך רצה לצאת למלחמה, אחת מדאגותיו הגדולות הייתה נושא הלגיטימיות. הוא רצה לשמור על לגיטימיות משום שהזדקק ללגיטימיות מבית, ומשום שהוא היה זקוק ללגיטימיות מפני הצבא. כבר אז הובן שכאשר מתכננים מבצע צבאי, הדאגה הראשונה היא נושא הלגיטימיות.
כבר לא דוד מול גוליית
הדיון בהנרי החמישי מביא אותי לדון באחד האיומים העכשוויים, קרי, אחת הדרכים שבהן ישראל חווה את הרגרסיה האוניברסלית במלחמה באופן כללי. במקום שיהיה עליה להילחם בדיוויזיות סוריות חמושות שניתן להילחם בהן באמצעות דיוויזיות ישראליות, ישראל נלחמת נגד ארגון החיזבאללה.
כשאני מנתח את מבנה הכוחות אני מבין שמול החיזבאללה צריך להעמיד עשר חטיבות חי"ר. ואם אין עשר חטיבות חי"ר, עצתי היא לדלל כוחות מהכוחות המיוחדים, מהסיירות, ולהחזיר את הכוחות לחי"ר הסדיר והרגיל. חציית הגבול ללבנון צריכה להיעשות כמובן, רק כאשר החיזבאללה מתחילים לירות רקטות – אז חוצים את הגבול ומגיעים לכל כפר ולכל בית ולכל מרתף.
כמובן שהחיזבאללה ישגרו רקטות רבות לפני שהצבא יצליח להגיע לשם, אבל את השאר ניתן יהיה לסכל. במקביל צריך שניים-שלושה כוחות משימה משוריינים, שיעלו לקו נהר הליטני וגם יאפשרו את החזרה. העניין הוא שכאשר יוצאים למבצע מסוג זה, אין מקום לחיל האוויר, אין עוד מצב של דוד מול גוליית. אין הפצצות, אין כוח אווירי נגד האזרחים שעל הקרקע, והחיזבאללה אינו יכול להוציא לתקשורת תמונות של תינוקות מתים בביירות.
הכלי הוא כלי שמעניק לגיטימיות. אנו הופכים לעם שנוטל נשק לידיים כדי להתגונן כנגד רקטות וטילים נבזיים שסופקו לחיזבאללה על-ידי עמים אחרים.
לאור העימות הנוכחי בין השיעים לבין הסונים, לחיזבאללה אין את הפופולריות הפוליטית מבית שהייתה לו בזמן העימות מול ישראל ב-2006 .אין לו תמיכה פוליטית בלבנון, במזרח התיכון, בעולם המוסלמי, בעולם הערבי או בכל מקום אחר. גם חידוש אספקת התחמושת מסוריה, הפך להיות בלתי-יציב, והרבה יותר קל לקטוע אותו.
מנטליות של עקרת בית
זו דוגמה למאבק בחיזבאללה. ראשית יש להכיר שישראל אינה נמצאת בעמדה ייחודית. להפך, כולם נאלצים כיום לחזור לשימוש בחי"ר. יש ליישם את העמדה הזאת ולשלם את המחיר הפוליטי המזערי. באופן זה אובדן הלגיטימיות מצטמצם למינימום, משום שהעולם רואה אנשים שמגנים על עצמם בפני רקטות תוך שימוש ברובים, ולא אנשים שמפציצים ערים ואוכלוסיות שלמות.
המבנה הוא שמעכב את האופטימיזציה בכל מערכת פוליטית מוכרת. יש מבנה מאורגן מבחינה היסטורית, שבו לחיל האוויר יש הרבה כסף, עוצמה והשפעה, והוא נמצא בכל מקום, אנשי חיל האוויר חודרים לתכנון ולכל שאר הגופים, וחיל האוויר מציג את טיעוניו ואומר: "למה להילחם? למה צריך ללכת לשטח עם רובה וכידון? אנחנו ורק אנחנו נקבל פטור מן החוק האוניברסלי שמכריח את כולם להילחם כך. אנחנו, ורק אנחנו, נעשה הכול באמצעות חיל האוויר".
הבעיה היא, כמובן, שהחיזבאללה מסרב לשתף פעולה. כלומר, הוא לא בנה מחדש את מבנה המפקדות שהיו לו בביירות. השאלה תהיה איזו מטרה ישראל תפציץ אם וכאשר תרצה לבצע צעד הפגנתי? אם נפציץ כפרים במקום לשלוח אליהם את החי"ר נשלם את המחיר בלגיטימיות.
כמובן שקיימת סוגיית הנפגעים, אקרא לזה "לגיטימיות פנימית". כשאתה עוסק באסטרטגיה אתה לא נמצא באותה העמדה שבה נמצאת עקרת הבית. אם אתה מתכנן לגבש מנטליות של עקרת בית בנוגע לנפגעים, לא תוכל אפילו להיכנס ל"בית האסטרטגיה", ועדיף שתישאר בחוץ.
אלה הן הסוגיות הבסיסיות הקשורות במבנה הכוחות שעמן יש להתמודד. אין בכל הסוגיות הללו שום דבר מיוחד או ייחודי.
ישראל אינה לבדה
כשעסקתי בלגיטימיות חזרתי למלך הנרי החמישי, שנת 1415 ,קרב אז'נקור. באותה תקופה הטלוויזיה לא הייתה מפותחת במיוחד, וגם לא הרשתות החברתיות. בשנת 1415 אמצעים אלו היו במצב פרימיטיבי למדי. ולמרות זאת, אפילו בתקופה ההיא היה כל מלך באירופה חדור בידיעה העמוקה שזה דבר שחייבים לעשות.
מסיבה זו אני מופתע כשאני רואה היום אנשים שלא חושבים שזהו נושא משמעותי לתת עליו את הדעת. ראיתי לאחרונה נייר מדיניות שהופץ והסביר איך ישראל יכולה באמת ובתמים להשפיע על התודעה של אנשי החמאס, על-ידי שימוש בלחץ צבאי מרבי.
כאשר מדינה נלחמת במלחמת עולם, כמו ארצות הברית במלחמת העולם בשנת 1945, אפשר להשתמש בפצצות אטום, נפלאם וכו'. אבל אז המדינות הניטראליות היחידות היו מדינות כמו טונגה ופורטוגל. היום המצב שונה, ישראל אינה לבדה כמעצמה המתמודדת מול יפן. יש שחקנים אחרים רבים – כולל לרוע המזל, אוניברסיטת הארוורד.
פרופ' אדוארד לוטווק הוא עמית מחקר בכיר במכון ללימודים אסטרטגיים ובין-לאומיים בוושינגטון. שימש כיועץ למחלקת המדינה, הסוכנות לביטחון לאומי וצבא ארה"ב.
המאמר פורסם לראשונה בחוברת "אתגרי צה"ל" בהוצאת מרכז בגין סאדאת.
"הוא עיבד את מסכת הטיעונים שהסבירו מדוע הייתה לו הזכות החוקית לטעון לכתר, והכנסייה האנגליקנית הקריאה בכל כנסייה באנגליה את ההסבר החוקי לגבי זכותו של המלך לצאת למלחמה בצרפת."
למיטב זכרוני הכנסיה האנגליקנית הוקמה רק מאה שנים מאוחר יותר על ידי הנרי השמיני, האין זאת?
ב 1415 הכנסיה באנגליה עדין הייתה קתולית.
מעבר לזה המאמר קצת מבולבל לטעמי, ולוקה בהגיונו:
אם לישראל יש יתרון צבאי בהיותה חמושה בחילות אויר ושריון חזקים ומאומנים, מדוע היא צריכה לשחק לידיו של אויב כמו חיזבאללה ולחזור לפעולה חי"רית נרחבת, שבה אין לה שום יתרון משמעותי? האם בכך אנחנו לא משחקים לידי האויב? ולשם מה ? רק בשביל "לגיטימיות"?
גם הפסקה לגבי הנפגעים שלנו לא מובנת לי. מה זה "מנטליות של עקרת בית"? האם דאגה לנפגעים בצד שלנו היא ענין שיש להתבייש בו?
בכל האמור לעיל אין שום כונה לזלזל בנחיצות של חי"ר חזר ומאומן בצה"ל ובכלל, אבל מסכת הטיעונים מסביב נראית לי מאד חלשה וגם קצת מבולבלת.
בשורה התחתונה הפרופסור שיושב שם ממליץ לנו שנלחמים כאן להקריב חיים של הרבה חיילים כדי להשיג "לגיטימציה" מגורמים כמו "מדינות נייטרליות" ו"אוניברסיטת הרווארד". זה – במקום לכתוש את התשתיות האנושיות והחומריות של החיזבאללה מהאוויר ובאמצעות טילים וארטילריה מהיבשה והמים ולהחזיר את אתריו לתקופת האבן, במחיר נמוך.
מכיון שאיני יושב שם אלא כאן, ואיני משיא עצות מומחיות אלא סתם אחד ששולח את הבנים לקרב, אני מעדיף חוסר " לגיטימציה" ובמקביל מיקסום תוצאות ובעלויות נמוכות. את הפירוק הראשוני והעיקרי של האויב יש לעשות לא באמצעות הטלת חי"ר למערכה. הכרעות איכותיות נקודתיות וכן את החיסול הסופי ממה שישאר אפשר יהיה לבצע עם חי"ר + שריון, אבל לא מעבר לכך.
לא למדו כלום מסוריה?
רוסיה הראתה איך מנצחים מלחמה מהאוויר.
אם נדייק, רוסיה תקפה מאויר, כשחברות אחרות בקואליציה נותנות כוחות יבשה (אסד) וסוג-של-כוחות-מיוחדים (אירן וחיזבאללה).
מצידי להפציץ מהאוויר כמה שצריך. גם אם ייקח שנתיים וכל העולם ואשתו יקרקרו ויצרחו.
לא מעניין אותי גינויים או שטויות אחרות.
מעניין אותי הבנים שלנו.
כל מי שיש לו בעייה עם זה מוזמן לקחת נשק ולהיכנס בעצמו או לתת נשק לבנים שלו שהם יכנסו רגלית.
רשימה מאותה אסכולה שגורסת שמתחייבת "בקרת נשק" על כלים לא מאויישים למיניהם… שמשום מה נותנים ייתרון לצבאות מתקדמים מול צבאות עלובים ואירגונים.
צבא יודע לנצל את נקודות החוזק שלו, לא שומט את יתרונותיו בעולם רומנטי של מלחמת אבירים ודו-קרב הוגן. במקרה שלנו זו הפעלה מדויקת ויעילה של נשק מנגד (ח"א, תותחנים, ח"י) מול מטרות איסטרטגיות וטקטיות שהוכנו מראש בזכות יכולות מודיעין, שליפת מידע וניצול שלו בזמן אמת.
לטענת הלגיטימיות בעולם וכיוצ"ב יש שתי תשובות:
– כאשר חיי הלוחמים והאזרחים שלנו (כן, גוף ראשון רבים) תלויים מנגד הכל לגיטימי, וחייהם חשובים מחיי לוחמים ואזרחים של האויב (זה שיקול של האויב, לא שלנו). ברור שאין לפגוע במכוון באזרחי אויב, אבל חיילים (כולל שק"מיסטים) ותשתיות לוגיסטיות וכלכליות הם מטרה לגיטימית לעילא.
– הכרעה מהירה ככל האפשר שתקדים את הרעש שיהיה בעולם, גם כיום בעידן שבו קמפיין ויראלי רץ מהר מאד. אם בכל מקרה יש אובדן לגיטימיות עדיף שהוא יהיה לאחר קביעת עובדות בשטח \ השגת המטרות שנקבעו ולא לפני כן.
א"ב של תורת המלחמה…
כותב המאמר לקח את התאוריה שלו לקיצוניות השנייה.
הוא מעיט בחשיבותו של חיל האוויר ומאדיר את השימוש בחי"ר ומציג אותו כפיתרון אולטימטיבי.
הגישה הנוכחית למלחמות שהמערב מתמודד עימן כיום (אפגניסטן, עיראק ולבנון) היא לחימה מבוזרת
כלומר מספר זרועות שפועלות בתיאום ותחת אותו פיקוד מקומי בשטח.
הדוגמה הכי טובה ללחימה מבוזרת היא המרינס.
מה גם שכיום חי"ר ושיריון משתמשים בכלי טיס זעירים למטרות לחימה בשטח.
השיטה המסורתית של צה"ל היא בליצקריג. שיטוח השטח על ידי חיל האויר ואז כניסה קרקעית ותמיכה של חיל האויר.
צריך לשכלל על זה, לא לוותר על זה אלא להוסיף משימות משותפות ומתואמות אולי תחת פיקוד אחד של חילות האויר וחילות היבשה.
חאלס עם הטיפשות הזאת, הכי זבאלה ושאר ערבושים, לא מחפשים לגטימיות כשהם מחוררים עם סכין גדולה, תינוקת בת שנה שנמה את השינה האחרונה שלה, הערבושים לא מחפשים לגטימיות כשהם שוחטים מול המצלמות ילדים זקנים ונשים.
תפסיקו להיות מטומטמים, את האויב צריך להרוג לכתוש ולחסל לפוצץ כולל ילדים נשים וזקנים אם הם נמצאים בקרבת המחבלים האבו נאצים. (כמובן לא כמטרה בפני עצמה).
לא מספיק לכולם כל הדוגמאות מסביב ? לא רואים איך הרוסים רוצחים מאות אלפי אזרחים נשים ילדים וזקנים בלי להניד עפעף ? וזה עוד מבלי שיש להם עניין אישי במלחמה, סתם עושים טובה בקטנה לחבר האבו נאצי שלהם – אסד.
צריך לשלב את כל זרועות הצבא בתיאום לאגרוף מחץ.מטוסים מסוקים מזלטים מלטים ארטילריה.טילים.תותחים.רחפנים.טילים משוטטים.סטילים צוללות.לירות בכל הכלים למטרה.נכון שחיר הוא השולט בשטח ולכן צריך לתת לחיר כח אש חזק והגנה מקסימלית.ותוספת כלי רכב קטנים ממוגנים.ולמגן את כל רכבי השריון במיגון מתקדם ביותר.כי עדיין הטנק הוא זה ששולט בקרקע
קצת מדאיג שהמאמר מצא את דרכו לכתב עת נחשב אצל מקבלי החלטות בצה"ל.
אני מסכים שלא צריך חיל אוויר בכלל, יש פיתרון יותר פשוט וזול, הוא נקרא ארטילריה, ועדיף מהסוג הלא מדויק.
איך שמתחילה מלחמה מודיעים שיש לכולם 36 שעות להגיע צפונית לליטני. מי שנשאר דרומית לליטני דמו בראשו. במקביל ומבלי לחכות שניה, להתחיל לטפטף פגזי נפיץ למרכזי כפרים וערים בכל דרום לבנון. אחת ל- 10 דקות פגז. כדי שיבינו שהאדמה רועדת ושדמם בראשם. אם יהרגו אזרחים זו בעיה שלהם, הקיום שלהם מושתת על השמדה שלנו, ולא הפוך, אז שיאכלו את התבשיל.
במקביל, להוציא פגזי זרחן לכל קמ"ר במפה של דרום לבנון. שיתחילו שריפות, שיהיה עשן ואווירה של מוות. רק ככה הם יבינו. הם צריכים לדעת, כולל הנשים והזקנים שמכינים למחבלים ארוחות בשבת, שאם הם יתעסקו איתנו החיים שלהם יחרבו פשוטו כמשמעו.
חסר ערך נגד אויב מחופר, וגם לא יפתור את בעיית הטילים לכיוון ישראל.
ממש כמו מה שנוסה במלחמת לבנון השנייה, ונכשל עד ששלחו כוחות לעומק
צודק הפרופסור. חי"ר חייב ללמוד להתחפר. צריך מטוסים לתמיכה של חי"ר. צריך להיות רציניים לפני ולא אחרי אסון. איך הופכים לרציניים אין לי מושג. לפי סוריה רוסים רציניים. אולי ללמוד מהם.
אני חושב שלשני המימדים "כלים״ ו-״לגיטימיות״ (ככל שתשתמש בכלים שחושפים אותך לאבידות וגורמים פחות נזק היקפי פעולתך תתקבל יותר) יש להוסיף את מימד ״המטרה״.
אם אתה נלחם על חיי האומה או שחרור מכובש זר, ייקבלו גם שימוש בכלים חריגים. זה הרי מצב חריג.
אם אתה מבצע פעולת שיטור או ענישה שמטרתן לשנות טיפה את המצב הקיים- אז גם יידרשו שתפעל במגבלות חמורות. הרי זה מצב קבוע.
וכמובן שאם אתה בכלל נתפס כתוקפן-אפילו בחי״ר אסור לך להשתמש.
מהבחינה הזו, בעיית הלגיטימיות מאז 45׳ היא לא רק בגלל הכלים, אלא גם כי הם לא התאימו למטרות המוגבלות; לאנשים הפריע שמפציצים את ויטנאם בהיקף אדיר גם כי המטרה היתה מוגבלת ומעורפלת מאוד.
החיזבאללה הבין זאת מצויין- הוא תמיד נלחם ״למען מטרות מוגבלות״ (שחרור דרום לבנון, שחרור חוות שבעא, שחרור האסירים)- ובכך שלל מישראל את הלגיטימיות להשתמש בכוח מלא.
מעבר לכך, גם החליפין כלים/קבלה אינו חד משמעי; צה״ל השקיע הון ומאמץ כדי לדייק את התקיפות שלו,
אז מדוע פעולה מהאויר בה נהרגים 10 מפקדי חמאס, 5 עזתים תמימים ו-0 ישראלים תהיה פחות מקובלת ממבצע חטיבתי עם 10 מחבלים הרוגים, 30 עזתים תמימים הרוגים ו-4 ישראלים הרוגים (נניח)? אין סיבה אמיתית.
מאמר לא רע בכלל.
בנוסף לכל הטיעונים הנכונים על שיטת הלחימה עצמה – שימוש בחי"ר מאפשר גם לכבוש את השטח.
כפי שכתבו חלק מהמגיבים, וכפי שציין גם מחבר המאמר, צריך לשלב: השריון מאבטח את התנועה ליעד, חיל האוויר מרכך אותו – אבל היעד נקודתי, ואחר כך צריך להכנס אליו ולטהר אותו.
והטיהור צריך להיות סופני – מי שנשאר שם אחר האזהרות וההפצצות, הוא אויב מחופר. הוא איננו "בלתי מעורב".
לא צריך להכנס מיד, כדאי קדם כל לכתר ולנתק.
ואז לכבוש, _לגרש_, לספח, וליישב.
להשקיע את מאמצי הלגיטימיות בשלב הספוח כתגובה לתקפנות, לא בשלב המלוכלך של הפעלת הכח.
אבל אצלנו, הפעלת הכח היא השלב האחרון – כל המלחמות האחרונות שלנו נשאו אופי של "מסע ענשין", במקום של מערכה מסודרת עם מטרות קרקעיות והישגים מדידים.
הנטיה של ממשלת ישראל להשתמש בחיל האוויר בלבד – ולא כ"כ חשוב אם החימוש מדויק או לא – חוזרת כל פעם מחדש לאמץ תורות לחימה שאבד עליהן הכלח כבר לפני שבעים שנה.
זה לא בא מתוך תפיסה צבאית חדשנית, אלא בעיקר מתוך רצון להימנע מכיבוש בכל מחיר.
כמו שמדמיינים שאפשר "לעשות שלום", כך מדמיינים גם שאפשר לנצח באמצעות הרתעה וירטואלית.
מדינה עם מטרות יודעת להתיחס ל"פרובוקציות" של האויב כאל הזדמנויות להוציא לפעל מבצעים התקפיים מתוכננים מראש.
מדינת ישראל דהיום שואפת במקום זה להתעלם מהאויב, וה"פיגועים" שלו מעצבנים כי הם מזכירים לנו שהוא קיים (וגם לא מנומס). אז אנחנו סתם מרביצים קצת, מחזירים לעצמנו את הבטחון העצמי, וחוזרים לישון.
עיין במלחמות הכדורגל בדרום אמריקה.
החיר מאבטח שריון לא ההיפך לא להתבלבל. השריון מסתער וקובע גבולות גזרה. החיר בא אחר כך
עוד מימד של הלגיטימיות הוא מה אתה רוצה להשיג ותוך כמה זמן, והאם האמצעים שלך מקדמים את המטרה שהיא הכרעת האויב וסיום הלחימה.
אם אתה משדר דינמיות והתקדמות ומשדר שתצליח לסיים את המלחמה תוך זמן קצר אז המדינות האחרות עומדות בצד ונותנות לך לעבוד. אם אתה מגיע לתיקו וכלום לא זז מתחילים לבקר אותך ויש סחף תקשורתי נגדך.
בלי שריון אי אפשר. לא על החיר לבדו.לעולם לא ינצח חיר מלחמה. לעולם. רק כעזר לטנקים.