הרגולציה של משרד הבריאות חונקת את עסקי המזון הקטנים

במהלך לימודים בחו”ל רפאל מינס פתח עסק ביתי מצליח לייצור תבלינים. כאשר הוא חזר לארץ, הבירוקרטיה המטורפת אילצה אותו לסגור

תהליך קבלת רישיון ארוך ומורכב. צילום אילוסטרציה | פלאש90

בשבוע שעבר דיווחנו ב’מידה’ על הרפורמה ברישוי עסקים בישראל, שמטרתה להקל משמעותית על בעלי עסקים קטנים בכל הקשור לבירוקרטיה האינסופית עמה הם נאלצים להתמודד. מדובר כמובן בצעד חשוב ומבורך, אך כזה המהווה רק חלק קטן ממסכת התקנות והרגולציות הנדרשת מבעל עסק קטן בישראל.

ישראל מדורגת כיום במקום ה-54 בעולם בדירוג “קלות לעשיית עסקים” של הבנק העולמי, ולפי מכון פרייזר הקנדי היא נמצאת במקום ה-56 בעולם בנטל הרגולציה, הרבה מתחת למדינות מצליחות אחרות. גם מדד ה-PMR (Product Market Regulation) של ארגון ה-OECD דירג את ישראל כמדינה “אדומה”, כלומר מדינה עם סביבה רגולטורית נוקשה. למרבה הבושה אפילו מקסיקו, יוון וקפריסין יותר ידידותיות לעסקים מאשר ישראל.

המציאות בה עסקים רבים אינם מסוגלים לעמוד בדרישות הרגולציה, הביאה לכך שכשליש מן העסקים בישראל (מעל 35,000) מעדיפים לפעול ללא רישיון מאשר להתמודד עם הדרישות השונות והמשונות של משרדי הממשלה.

מירוץ מכשולים

סיפורו של ד”ר רפאל מינס מהווה רק אחד מתוך אלפי מקרים שמצביעים על נחיצותה של רפורמה עמוקה ברגולציה על עסקים קטנים. מינס אשר במקצועו הוא מרצה לפיזיקה, יצא ללימודים בארצות הברית ובמהלכם פתח עסק משפחתי קטן לייצור תבלינים בשם Minnes Spices.

“זה התחיל בנקודת מכירה אחת, ובתוך חצי שנה כבר הפצתי את התבלינים שלי לשבע חנויות באזור פילדלפיה”, הוא מספר בשיחה עם ‘מידה’. מינס חלם להמשיך את העסק גם כשישוב לארץ, אבל חלומות לחוד וביורוקרטיה ממשלתית לחוד.

חלק מן התבלינים תוצרת Minnes Spices

באחד מהירידים בהם הציג את התבלינים, פגש מינס סוחר שהתלהב מהמוצרים וביקש להפיץ אותם ברחבי ארצות הברית. “לשם כך הייתי צריך כמובן להגדיל משמעותית את היקף הייצור, ומכיוון שכבר תכננתי את שובי ארצה, סיכמתי עמו שאני אמשיך לייצר בישראל. הייתי אמור לשלוח לו את התבלינים לאמריקה, שם הוא כבר התחיל לדאוג למערך הפצה”.

אך כשחזרה משפחת מינס לישראל, התברר כאמור שלהקים עסק בארץ זה סיפור הרבה יותר מורכב.

“כדי להתמודד עם הביורוקרטיה הקשורה להקמת העסק, נרשמתי לקורס ‘יזמות עסקית’ של מט”י (מרכז טיפוח יזמות), גוף של משרד הכלכלה שמטרתו לסייע ליזמים”, אומר מינס ומתבדח על גודל האבסורד: “המדינה למעשה מנסה לסייע ליזמים להתגבר על המכשולים שהיא בעצמה מציבה בפניהם, וכמובן שלא בצורה מוצלחת במיוחד”.

המחסן הריק

לאחר שעבר בהצלחה את הקורס, התחיל מינס בצעדים להקמת העסק, אולם הביורוקרטיה והררי התקנות בהם נתקל הקשו על כך מאוד: “יש הרבה גופים שונים שצריך להתנהל מולם, ורובם עובדים בצורה מאוד לא יעילה ולא שירותית”.

תהליך קבלת הרישיון הוא עניין מאוד מורכב בישראל, במיוחד כאשר מדובר בעסק מזון שבו לא די ברישיון עסק מהעירייה, ומצריך גם רישיון יצרן ממשרד הבריאות. רישיון זה לא יתקבל אם לא תעמוד בשורה ארוכה מאוד של תקנות ודרישות. התקופה הארוכה שנדרשה לקידום התהליכים גרמה לו להבין שאם הוא באמת מעוניין לפתוח ולהפעיל עסק, עליו לעזוב את עבודתו באקדמיה ולהקדיש לכך את כל זמנו. “נכון לעכשיו ויתרתי על הקמת העסק”, הוא אומר.

לדברי מינס, את משרד הבריאות לא מעניין מה הצרכים שלך כבעל המפעל, והוא קובע עבורך כיצד יראה המפעל בלא קשר לצרכיך. הם אומרים לך כמה חדרים אתה חייב במפעל, כמה תאי שירותים, מה הגודל המינימלי של המפעל, איזה סוג ריצוף, מה צבע הקירות. הם אפילו קובעים את עוצמת התאורה בכל אזור – 300 לוקס באזור ייצור ו-100 לוקס במחסן”.

השוואה בין דרישות משרד הבריאות לבין צרכי המפעל

מינס נתקל בדוגמה נוספת לרגולציה החונקת כאשר רצה לפשט את תהליך הייצור ובמקום לטחון בעצמו את התבלינים, ביקש לעשות זאת במפעל סמוך ולבצע רק את הערבוב והייבוש. “בסך הכול היה דרוש לי חלל קטן מאוד שאני הערכתי בכ-30 מ”ר, אבל תקנות משרד הבריאות מחייבות מחסן גם אם אינני מתכוון להחזיק שום מלאי. בנוסף הם דורשים אזור ייצור, מסדרון לחומרי גלם, מסדרון לתוצר מוגמר וחדר שירותים, למרות שיש שירותים ציבוריים במרחק של כמה מטרים”.

מינס מספר על דוגמה אחרת לסחבת ממשלתית אופיינית במקרה של מפעל סלטים שהושקעו בו מיליוני שקלים, אך נאלץ לסגור את שעריו לחודשיים כדי להחליף רצפה, משום שהיא נבנתה מאריחים. רצפה כזו, מסתבר, לא תקבל רישיון יצרן משום שלפי משרד הבריאות היא מקשה לשמור על אסתטיקה ורמת ניקיון גבוהה. “וזה עוד לפני שהזכרנו את הרגולציה הקשורה לרישום נדל”ן, חיבור לחשמל, הקשיים במערכת המיסוי ואת מסלול החתחתים שאתה נדרש לעבור כדי לקבל אישור ממכבי האש”, הוא מציין.

תשעה מכל עשרה עסקים נסגרים

אודליה מינס והתבלינים תוצרת המשפחה

על פי נתוני הסיכום השנתי שערכה חברת המידע העסקי CofaceBdi לשנת 2016, על כל עשרה עסקים שנפתחו בישראל נסגרו תשעה. בשנה החולפת הגיע מספר העסקים הקטנים שנסגרו לשיא של 42,860, עלייה של שני אחוזים מהשנה הקודמת. מספר העסקים שנפתחו ב-2017 עומד על 47 אלף, כך שכ-4,000 עסקים חדשים בלבד התווספו לשוק ורוב כמעט מוחלט של העסקים החדשים שנפתחו לא הצליחו לשרוד בסביבה העסקית השה ונסגרו.

ד”ר מינס טוען שלישראל יש פוטנציאל עצום בשל ההון האנושי שבאופיו הוא יזמי וחדשן, ובתחום הזה אנחנו מדורגים בעשירייה ראשונה בעולם. “אם נשחרר את המגבלות הרגולטוריות ונאפשר ליזמים להקים עסקים ברי קיימא, זה יקדם את כלכלת ישראל ואת הרווחה של כל תושביה”, הוא אומר.

והוא מציע גם פתרון: “המדינה לא צריכה בכלל לעסוק בפיקוח על תקנים ותקנות, ובמקום זה ניתן לחייב את היצרן בביטוח צד ג’, שייצור מנגנון פיקוח של חברת הביטוח. יצרן שלא יעמוד בסטנדרטים המינימליים לא יבוטח ולא יוכל לייצר. כמובן שככל שהוא יעמוד בסטנדרטים מחמירים יותר, הפרמיה שלו תהיה נמוכה יותר, וכך יהיה לו גם תמריץ לשפר את תנאי הייצור ואת הבטיחות”.

להלחם בטחנות הרוח

 “ישראל סובלת ממנה גדושה של רגולציית יתר, כל מי שרוצה לפתוח עסק קטן נתקל בבעיות האלה – ולא מדובר רק בתחושה סובייקטיבית או התבכיינות. במדדים רבים ישראל היא בין מדינות ה-OECD הנוראיות ביותר לעשיית עסקים. אני מניח שבמצרים יותר גרוע, אבל זו לא חוכמה”, כך אומר ל’מידה’ הכלכלן גלעד אלפר העומד בראש העמותה החדשה לדה-רגולציה בישראל. לעמותה הצטרפו לאחרונה פרופ’ שלמה קאליש, מייסד קבוצת “ג’רוזלם גלובל ונצ’רס” ומבכירי תעשיית ההיי-טק ואיש העסקים איל וולדמן, מייסד ומנכ”ל מלאנוקס.

אלפר מזכיר שרגולציה מעלה את יוקר המחיה, מרחיבה פערים, מורידה את הפריון, יוצרת תחושת אי צדק ומובילה לפגיעה ברמה הכלכלית. לטענתו, יש גם קשר מוכח בין רגולציה לבין שחיתות. “כאשר על כל צעד ושעל יש ביורוקרטיה – הפיתוי לתת ולקבל שוחד ענק. וזו אחת הסיבות שרגולציה קיימת – כדי לסייע לאינטרסים קיימים להמשיך ולהתקיים ולמנוע תחרות”.

על פי אלפר, בשנים האחרונות ישנו שינוי בשיח הציבורי בנושא והכרה של הבעיה. “אני מרגיש את זה ברשתות החברתיות. אני נתקל ביותר ויותר פוסטים ותלונות של אנשים שעומדים בפני מחסומים רגולטורים ובבירוקרטיה במימדים גדולים. כמות הסיפורים גדלה והתגובות תמיד בעד המתלונן ונגד הרגולציה. הכעס לא מגיע רק מ’חבורה של ליברטריאנים'”.

לדבריו, התפיסה הזו הולכת וקונה אחיזה רחבה יותר בציבור. “כאשר אדם שמעוניין לפתוח דוכן או פאב קטן או משהו בסגנון ואז חווה על בשרו את אימי הבירוקרטיה, זה לא משנה אם הוא יהיה מצביע של הבית היהודי, ליכוד או מרצ – הוא ייתקל באותן הבעיות והעלויות שימנעו ממנו את היכולת לממש את חלומו. הוא ירגיש את אותו חוסר הצדק והאטימות, וזה באמת לא משנה אם אתה בעד או נגד החזרת השטחים”.

אתה לא מרגיש שאתה נלחם בטחנות רוח?

 “ממש לא. ככול שיותר אנשים ינסו להקים עסקים קטנים בארץ כך התמיכה בדה-רגולציה תלך ותגדל. יש המון עסקים קטנים בארץ, התמיכה הציבורית קיימת והפוליטיקאים בדרך כלל מתיישרים עם דעת הציבור”.

למה אין סטארבקס בישראל?

אך נטל הרגולציה אינו מעיק רק על בעלי עסקים קטנים ובינוניים, ולעתים גם מרתיע חברות ענק בינלאומיות מלהיכנס לשוק המקומי ולהגביר בו את התחרות, שכמובן תועיל לצרכן. “כאשר ענקית הקפה ‘סטארבקס’ בחנה את האפשרות לפתוח סניפים בישראל, גם היא נתקלה בבעיות בירוקרטיות”, מספר אלפר.

ב’סטארבקס’ ביקשו לרכוש בטאבו את הנכסים שבהם תוכננו לקום בתי הקפה, אך גם החברה הגדולה והעשירה נתקלה בקשיים ברישום הנכסים. “אם חברה כזאת נכנעת – תחשבו כמה עסקים קטנים יותר ויתרו. תחשבו איפה יכלה להיות כלכלת ישראל אם הבעיות הללו לא היו קיימות”, הוא אומר.

אז כיצד ניתן לשנות את הדברים הלכה למעשה?

“זה עדיין הליך שצריך לגלות אותו. יש קבוצות קטנות שמנסות להילחם בנטל הרגולציה בנוגע לדברים ספציפיים, למשל בנושא הקונדיטוריות הקטנות, נושא שיקר ללבי. הם מנסים לשפר את הרגולציה בתחום שלהם, אבל אין להם גב של קבוצה כללית גדולה וחזקה יותר. שמנו על הכוונת תקנות מזיקות במיוחד ואנחנו מעוררים מודעות ציבורית, אבל זה חייב להגיע גם לכנסת. זה שילוב של קמפיין ציבורי ותהליך פוליטי”.

במסגרת זו ערכו אלפר וחבריו רשימה ראשונית של רגולציות אשר לדבריו הן מיותרות “לדעתו של כל אדם בר דעת” ומזיקות למשק ולכלל האזרחים, והוא מזמין את הציבור לספר על מקרי רגולציה נוספים בהם הוא נתקל.

בין אלו נמצאים למשל האיסור על לישת בצק בקונדיטוריות קטנות, איסור הובלת יותר מ-6 ק”ג דבש ללא אישור בכתב ממועצת הדבש, חיוב עסקים להגיב בכתב לכל פונה ששולח קורות חיים, או חיוב כיתוב בארבע שפות על אריזה של תרופות.

המאבק ברגולצית יתר: יש בישראל המון רגולציה ואין ספק שמדובר על יותר מדי רגולציה. אך ניתן בקלות לחלק את הרגולציה לשני…

Posted by ‎Gilad Alper – גלעד אלפר‎ on Monday, July 16, 2018

מה תגיד לאלה הטוענים שללא רגולציה תהיה אנרכיה?

 “כמו שאנחנו יודעים, בדנמרק (מקום 10 במדד הרגולציה) או בארה”ב (מקום 5) בניינים לא קורסים ומפעלים לא מתפוצצים. אנחנו עדיין לא בנויים להיות כמו הונג קונג שבמקום הראשון, אבל מותר לנו לשאוף להיות כמו דנמרק למשל. אם נגיע למקום כזה נרגיש שיפור ניכר ביוקר המחיה וצמצום הפערים. היחידים שייפגעו יהיו קבוצות אינטרסים, חברות גדולות או פקידים שהתרגלו להכריע גורלות”.

תגובות

 ממשרד הכלכלה נמסר בתגובה: “אכן בעיה קשה ממנה סובלים עסקים רבים. מדובר ברגולציה של משרד הבריאות והם הרגולטור והמחליט הבלעדי בנושא. לצערנו גם פניות שלנו בנושא למשרד הבריאות לא הביאו להקלה”.

ממשרד הבריאות נמסר בתגובה: “תקנות רישוי עסקים (תנאים תברואיים לעסקים לייצור מזון) קובעות דרישות לעסקים לייצור מזון. הדרישות הן בהיבטים של המבנה, אוורור, תאורה, פסולת, ציוד, החסנה, חדרי שירות, תחזוקה ועובדים, והן באות להבטיח ייצור בתנאים נאותים של מזון בטוח ולמנוע אפשרות לזיהום המזון. על פי התקנות ישנה אפשרות לפטור עסק מהדרישות לחדרי שירות, הלבשה ואוכל בהתחשב בסוג הייצור והיקפו. כמו כן, בימים אלה נעשית עבודה במשרד לבחינת מתן גמישות, הקלה וצמצום בירוקרטיה לעסקי ייצור מזון קטנים”.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

7 תגובות למאמר

  1. אסון. שומר נפשו ירחק מלנסות להקים עסק במדינת ישראל. עסק עצמאי להבדיל מעסק נתמך. לפתוח עסק? רק בארצות החופש. בבולגריה, 10% מס הכנסה. יש לך סיכוי להתקיים לאורך ימים, ואפילו לצבור הון ולהתפתח. לא כאן. בסופיה 100 אלף דולר ויש לך דירה יפה וסבירה. פה קניית דירה כרוכה בהשתעבדות למשכנתא לאורך שנים. השנים היפות והצעירות של חייך.

  2. כמהנדס בתחום מערכות חישה, דווקא דרישת התאורה סבירה וקלה ליישום ולמדידה. בטח לד”ר לפיזיקה..

    100 לוקס= בערך רמת האור ביום חורף מעונן, מה שמאפשר להתמצא במחסן בלי להתנגש בחפצים.
    500 לוקס= בערך מה שיש לכולנו בבית ובעבודה (פחות מבסופר, יותר מבאזורים ציבוריים)

    מד תאורה עולה מאות ש”ח בודדות. אני מניח שאיש מקצוע שמוסמך לאשר את הדרישה לא גובה סכום מופרז לביקור, כי באמת- לא צרי הכשרה, נסיון או אמצעים מיוחדים.

    1. הבעיה היא לא כמה מאות שקלים שעולה תאורה. הבעיה היא שיש לו על הגב בערך 15 רגולטורים שונים שכל אחד רוצה ממנו משהו שעולה 1000 – 2000 שקלים או לעיתים הרבה יותר. לעיתים קרובות מאוד הם רוצים דברים מנוגדים, אחד רוצה יציאת חירום בצד דרום השני רוצה קיר בצד דרום ולך תתווכח.
      מפה לשם במקום לנהל עסק כל אחד כזה צריך 3 יועצים רגולטוריים במשרה מלאה שרצים כל היום בעניינים בירוקרטיים.

    2. במקום רגולציה מוטב התאגדות של פרטיים עם קביעת נורמות של האגודה, עם תעודה של האגודה הפתוחה לציבור. והצרכן ישפוט.

  3. אני סבור שיש צדק בחלק נכבד דרישות משרד הבריאות כי הם באות למנוע בהמשך עבודה בסביבה לא נאותה לטיפול במזון, חלק מהיזמים בכלל לא מודעים לסכנות הטמונות במזון ולכן חושבים שיש כאילו הכבדה. לכן, כמו בלימודי נהיגה טוב יקח יזם “מורה נהיגה” שמבין בתקנות ויכול להנחות אותו בהקמת העסק או המפעל.
    אשמח תמיד לעזור………….

  4. הבעיה לא ברגולציה אלא בפיקוח השוטף
    מישהו ראה דוכן פלאפל בו העובד לא מחזיק את הפיתה ביד? (אולי אחד מ20)
    מישהו בטוח שבדוכני מזון מנקים את מגשי הסלטים כל פעם שמכניסים מנת מזון חדשה? אני ראיתי רק שמוסיפים עוד סלטים על גב הסלטים שהתרוקנו.

    הרגולציה של משרד הבריאות בנויה למזער סיכון מתוך הנחה שלא יהיה שום פיקוח עתידי על העסק. כמה בדיקות מעבדה אקראיות הם עושים בשנה?

    עסק לתבלינים אולי נראה תמים, ובעליו משחר לטוב, אך יש שם פוטנציאל להרעלת מזון המונית שמקורה מעולם לא יתברר.

    המערכת המשפטית בארץ היא בדיחה בקטע של דיני נזיקין. אלפי אנשים סובלים מהרעלות קיבה מדי שנה, וחלקם כנראה אף מתים מכך. כמה כתבי אישום מגיש בשנה משרד הבריאות נגד עסקי המזון האחראיים? כמה זמן לוקח למשפט אזרחי להסתיים?