התפיסה המדינית של הנשיא הנוכחי איננה גחמה, אלא ביטוי של האתוס הכלכלי והחברתי שהוביל את ארה"ב מאז לידתה
נהי והגה והי באירופה. נשיא ארצות הברית טראמפ, כך מקוננת אירופה, הפך אותה מבעלת ברית מסורתית ל"אויב". הנשיא עצמו נקט במונח זה. טראמפ תקף את גרמניה ואת צרפת בהזדמנויות שונות הן על מדיניות הסחר שלהן והן על מחדליהן ביחס להתחייבויות שלהן לנאט"ו. עוד בתקופת המרוץ שלו לבית הלבן הביע המועמד טראמפ את דעתו כי בשני נושאים אלו מנצלת אירופה, באופן לא הוגן, את יכולותיה הכלכליות והצבאיות של ארצות הברית, כמו גם את רצונה הטוב וכי בכוונתו לשים קץ למצב זה. "אמריקה תחילה" היא המוטו המדיני של טראמפ.
במאמר של אלינה פוליאקובה ובנימין האדאד "אירופה בעידן חדש של יריבות בין מעצמות" המופיע בגליון יולי של כתב העת 'Foreign Affairs', נטען כי טראמפ "החל לנווט את ארצות הברית הרחק משבעים שנות מדיניות חוץ אמריקאית אשר עודדה אינטגרציה אירופית כמצע לביטחון ארצות הברית". והנה עתה, אומרים המחברים, "ארצות הברית, בגישה חמסנית, תנצל את המנופים שבידה, כלומר את התחייבויותיה להגנת אירופה, לסחוט עסקאות סחר לטובתה".
כהוכחה לטענתם שארצות הברית מבקשת לפורר את האינטגרציה האירופית על מנת שתוכל להסדיר הסכמי סחר עם מדינות אירופיות באופן בילטראלי לטובתה מציינים פוליאקובה והאדאד כי בעוד שהקונגרס האמריקאי החליט להעלות את תקציב הביטחון לתכנית "יוזמת ההרתעה האירופית" לשנת 2019, המתרכזת בעיקר בחיזוק הנוכחות הצבאית האמריקאית במדינות מזרח אירופה לשעבר כהרתעה נגד רוסיה, הרי שאותו קונגרס שוקל את צמצום הכוחות האמריקאים (35,000 במספר) המוצבים כיום על אדמת גרמניה.
על פי מחברי המאמר, זוהי אינדיקציה לכך שממשל טראמפ "מעניש" כביכול את גרמניה בגין מדיניותה הטרנסאטלנטית. מאמר זה, כמאמרי דעה אחרים שהתפרסמו באירופה ובאמריקה וכן התבטאויות של פוליטיקאים אירופיים, מעמידים מצג לפיו ממשל טראמפ מנתק את אמריקה ממסורת ארוכה של ברית אינטרסים טרנסאטלנטית אמיצה.
בחינת כמה עובדות היסטוריות נבחרות המוצגות להלן, כווינייטות בלבד, מוליכה למסקנה שהקונספט המדיני "אמריקה תחילה" איננו פרי גחמה של טראמפ, אשר כדברי המבקרים אותו מבקש לנהל את אמריקה כנהל בית עסק ולא כמעצמה בעלת התחייבויות גלובליות הנובעות מעצם היותה מעצמה.
היפרדות מהעולם הישן
מדיניות ממשלו של טראמפ כלל אינה מהווה סטייה דרסטית מהותית ממאפייניה המרכזיים של מדיניות החוץ הטרנסאטלנטית של ארצות הברית. אמריקה מעולם לא התכוונה לעבוד אצל האירופאים. מולדתה והתהוותה של האומה האמריקאית היו בסימן היפרדות מהעולם האירופי הישן ובניית ישות מדינית ותרבותית חדשה. האוכלוסיות האירופיות הבאות בשערי אמריקה החל מספינת החלוצים 'מייפלאואר' ביקשו לברוח מהשמרנות האירופית המעיקה אלי אופקים של חירות. האתוס הכלכלי/חברתי האמריקאי היה קלוויניסטי-קפיטליסטי-אינדיבידואליסטי בבסיסו, אשר מתעב כבילת יזמות כלכלית למעצורים רגולטוריים.
האתוס המדיני היה גם הוא אינדיבידואליסטי מבחינה זו שאמריקה נמנעה מהתחייבויות ובריתות רב-צדדיות. באחד מנאומיו האחרונים כנשיא אמר ג'ורג' וושינגטון כי "כלל ההתנהגות הראשון שלנו כלפי ארצות זרות הוא…לשמור על מגע פוליטי קטן ככל האפשר עימן…". אכן, נאמנה לדוקטרינת מונרו לא מיהרה ארצות הברית להתערב למען אירופה במלחמות העולם. היא נגררה אל מלחמת העולם הראשונה רק ב-1917, ולמלחמת העולם השנייה היא נכנסה רק בעקבות המתקפה היפנית על פרל הארבור בדצמבר 1941. סקרים שנערכו בקרב דעת הקהל האמריקאית באוקטובר אותה שנה הצביעו על כך כי רק 17% מהאמריקאים תומכים ביציאה למלחמה נגד גרמניה הנאצית.
גם אחרי שנגררה למלחמת העולם השנייה היו חוגים בדלניים באמריקה שטרחו להדגיש כי היציאה למלחמה אינה למען אירופה, אלא רק כי זה אינטרס אמריקאי. באוקטובר 1942 ציין מאמר מערכת ב-Life כי על הבריטים להבין שאמריקה אינה נלחמת כדי שבריטניה תוכל לשמר את מעמדה האימפריאלי. האמנה האטלנטית שנחתמה בין רוזוולט לצ'רצ'יל ב-1941 הכילה את עקרון צמצום האימפריות של מעצמות אירופה. אמריקה רצתה לנגן כינור ראשון בבמה הבינלאומית מבלי להיות מופרעת על ידי אימפריות אירופיות.
לא לסמכות בינלאומית
טראמפ מואשם גם בהחלשת סמכותם של מוסדות בינלאומיים, אם לא ברצון לפרקם. גם על כך אין לו בלעדיות. בתום מלחמת העולם הראשונה בוועידת ורסאי (1919) שנועדה להתוות סדר עולמי חדש הגה נשיא ארצות הברית וודרו ווילסון את רעיון "התאגדות אוניברסאלית של האומות", מה שתורגם ל"חבר הלאומים", גרסתו המוקדמת של האו"ם. והנה הוא עצמו נמנע מלהציע שארצות הברית תצטרף להתאגדות כזו, ורק בינואר 1917 הוא שינה את דעתו.
בספרו "דיפלומטיה" מציין הנרי קיסינג'ר כי להצדקת עמדתו להצטרף לארגון כזה השתמש ווילסון דווקא בדוקטרינת הבדלנות של הנשיא מונרו בן המאה ה-19. ואלה היו דברי ווילסון:
אני מציע לכאורה שהאומות תאמצנה…את הדוקטרינה של הנשיא מונרו כדוקטרינה של העולם; ששום אומה לא תבקש לשלוט בשום אומה…שכל האומות תימנענה מעתה מבריתות שתסבכנה אותן ותגרורנה אותן לתחרויות של כוח…"
בדיוני הוועידה העלו המעצמות המנצחות ובעיקר צרפת הצעות למנגנון בינלאומי צבאי שיערוב לשלום ולגבולות החדשים שיקבעו, אך ווילסון דחה הצעות אלו ביודעו כי העם האמריקאי ידחה זאת כפי שגם לא יקבל מוסדות בינלאומיים בעלות סמכות לקבל החלטות שתחייבנה מדינות ריבוניות.
ובכן, איזה אמצעי אכיפה היה יכול ווילסון להציע, ובעיקר לצרפת שחששה (בצדק כפי שהתברר) מפני תחייתה של התוקפנות הגרמנית? כאן הגיע לעזרת ווילסון יועצו שנלווה אליו לוועידה, הגיאוגרף ד"ר אייזיה באומן שהציע כי "במקרים של בעיות משמעת ישנה חלופה למלחמה והיא החרם. יש אפשרות למנוע סחר, כולל שירותי דואר וטלגרף, ממדינה האשמה במעשי עוולה".
מאה שנה לאחר מכן נוקט טראמפ באמצעי אכיפה זה כלפי אירן למגינת לבה של אירופה. מכל מקום ארצות הברית לא הצטרפה לחבר הלאומים שקם מתוך וועידה זו. היא לא רצתה לקשור עצמה בהתחייבויות לאירופה – היא רצתה את "אמריקה תחילה".
הצרות של רוזוולט
בכמה חוגים פוליטיים אירופיים יש גם חשש מסוים כי טראמפ מבקש ליצור מודוס ויוונדי עם רוסיה על חשבון אירופה. זה בא לידי ביטוי בנכונותו של הנשיא האמריקאי להחזיר את רוסיה למועדון ה- G7, לאחר שהוצאה ממנו ב-2014 בעקבות סיפוחה את קרים. חשש זה נכון חלקית. גם טראמפ וגם פוטין מעדיפים יחסים בילטראליים עם מדינות אירופה אך אין זאת אומרת שטראמפ אינו נזהר מלהניח לרוסיה השפעה רבה מדי על אירופה, והתנגדותו למוליך הגז התת-ימי נורד2 מוכיחה זאת.
טראמפ מבין שאי אפשר לנהל מדיניות בין-לאומית קונסטרוקטיבית, בעיקר כשהוא נכנס למלחמת סחר עם סין ולמשא ומתן עם צפון קוריאה, תוך כדי התנכרות למעמדה של רוסיה כמעצמה שיש להתחשב בה.
כבר בשלהי מלחמת העולם השנייה הרחיבו גם ברית המועצות וגם ארצות הברית את האוריינטציה הגלובליסטית של מדיניותן: כאשר נדמה היה לאמריקאים כי צ'רצ'יל וסטאלין מנסים להגיע בשלב מסוים להסדר ביניהם בעניין מזרח אירופה, ללא שיתופם, הם טענו כי "במלחמה העולמית הזאת בעצם לא קיימת ולו שאלה אחת, מדינית או צבאית, אשר אין לארצות הברית חלק בה". עמדה דומה הציגו הסובייטים. מולוטוב טען ב-1946 כי "ברית המועצות היא עתה אחת הארצות החזקות ביותר בעולם. אין אפשרות להחליט עתה בלעדיה בבעיות רציניות כלשהן של היחסים הבינלאומיים".
בוועידת יאלטה שנערכה בפברואר 1945 ודנה בעתידה של אירופה ובייחוד בזה של פולין לאחר תבוסת הנאציזם, התעלם נשיא ארצות הברית מעמדתו של ראש ממשלת בריטניה צ'רצ'יל והעדיף משא ומתן עם סטלין מבלי להתחשב באינטרסים הבריטיים.
בספרו "שישה חודשים ב-1945", מביא מייקל דובס כמה אפיזודות מעניינות המצביעות על התעלמותו של רוזוולט מהאינטרסים של בריטניה. רוזוולט יצר בוועידה הזדמנויות להיפגש עם סטאלין גם ללא נוכחות צ'רצ'יל, ובמקרה אחד כשנודע על פגישה כזו לצ'רצ'יל הוא הגיע לחדר הפגישה אך התבקש על ידי מזכיר המדינה האמריקאי, במצוות רוזוולט, להמתין בחוץ.
דובס כותב כי באחת מפגישותיו עם המרשל סטאלין ללא נוכחות צ'רצ'יל "רוזוולט ניצל את ההזדמנות להרחיק את ארצות הברית מבעלות בריתה המסורתיות באירופה – בריטניה וצרפת. הוא פתח בקיתונות של בוז כלפי מנהיג צרפת החופשית גנרל שארל דה-גול. כלוחש סוד הכריז הנשיא כי בכוונתו לומר למרשל משהו לא דיסקרטי. הבריטים מנסים לשקם שיקום מלאכותי את צרפת…הם רוצים שצרפת תחזיק את הקו נגד גרמניה גם לאחר המלחמה…עד אשר תשקם בריטניה…את כוחה".
רוזוולט הוסיף כי יש לו המון צרות במאמציו לשכנע את הבריטים להסכים לחלוקת גרמניה לאזורי כיבוש. "הבריטים הם עם משונה, הם רוצים לאכול את העוגה ולשמור אותה שלמה, אמר". צ'רצ'יל גם הבין באותה וועידה את מה שנוכחו לדעת מנהיגי אירופה כיום, כי ארצות הברית לא תניח למדינות אירופה המערבית, בעיקר לבריטניה, להתחמק מנשיאה משמעותית בעול הגנת אירופה.
עשרות שנים לאחר מכן הודה הבריטי כריס פטאן, שכיהן בשנים 2004-1999 בתפקיד הנציב האירופי לענייני חוץ, שהאמריקאים צודקים בהאשימם את אירופה בהתחמקות מנשיאה משמעותית בעול ביטחון היבשת: "זה מטריד שעל פי סקרים רוב האירופים תומכים במעורבות ארצותיהם במתרחש בזירה הבינלאומית, אך בתנאי שלא יהא זה על חשבון משלם המסים שלהם".
"עניינים מפרידים בינינו"
בשלהי מלחמת העולם השנייה, כאשר התכנסו מדינות המערב לדון בהקמת האו"ם וכן בהקמת מסגרות למשטר פיננסי ומוניטרי בינלאומי, היה ברור כי אמריקה על כוחה הצבאי והכלכלי ניווטה את דיוני הוועידה והחלטותיה כך שהכוח הפיננסי והשליטה המוניטרית בסחר הבינלאומי יתרכזו בארצות הברית, למגינת לבה של לונדון.
למשתתפי הוועידה מארצות אחרות לא נותר אלא לחתום על החלטות שנוסחו בידי פקידים אמריקאים. הוועידה הייתה אמורה לקבל החלטות ברוח גישתו של הכלכלן קיינס אשר הציע לקבוע מטבע לסחר בינלאומי שיהיה מגובה בסל סחורות, מה שהיה לרצון בריטניה ומדינות אחרות. אולם האמריקאים לא התחשבו באינטרסים של בריטניה והביאו לידי החלטה שערכם של המטבעות הבינלאומיים ייקבע ביחס לדולר, שהוא עצמו היה מגובה בזהב – "אמריקה תחילה".
עוצמת ההגמוניה של ארצות הברית וברית המועצות בזירה הבינלאומית, כמו גם הפער בין האינטרסים האסטרטגיים של מעצמות אירופה הראשיות לבין אלו של ארצות הברית, באו לידי ביטוי ברור ועז במשבר סואץ. בריטניה וצרפת יצאו בסוף 1956 למבצע סואץ, כל אחת מתוך אינטרסים אימפריאליסטיים משלה, אך נאלצו לסגת מיד בשל לחץ אמריקאי, ובעקיפין, מתוך איומים סובייטיים אגרסיביים.
שלושה גורמים היו בבסיס הצעד שנקטה ארצות הברית לסילוק בריטניה וצרפת מהתעלה: 1. רצונה לבטא את ההגמוניה שלה בגוש המדינות המערביות בכך שהיא מתנגדת לכל צעד מלחמתי מצד מדינות אלו שלא עבר את אישורה. 2. הרצון למחוק כל שארית אימפריאלית של מעצמות אירופה. 3. אינטרס להימנע מסכנת התלקחות בין גושית.
פרשה זו התרחשה בימי הנשיא דוויט אייזנהאואר ולא בימי הנשיא טראמפ. בריטניה וצרפת הפיקו כל אחת מהן לקחים מנוגדים מאילוץ כניעתן ללחץ האמריקאי. הראשונה הבינה כי בעתיד לא תוכל לצאת למבצעי שיטור בינלאומיים ללא ברכתה של ארצות הברית. השנייה הסיקה מפרשה זו כי לא היא ולא כל מדינה אירופית אחרת תוכל לסמוך באופן אוטומטי על ארצות הברית.
גם ההערכה מחדש של יחסי הסחר עם אירופה איננה חידוש מבית מדרשו של טראמפ. כבר בראשית שנות השבעים של המאה הקודמת תהתה האדמיניסטרציה של הנשיא ניקסון אם העמקת האינטגרציה האירופית עולה בקנה אחד עם האינטרסים הכלכליים של ארצות הברית.
משרדי האוצר והמסחר של ארצות הברית ביקשו לערוך רוויזיה במדיניות ארצם כלפי השוק האירופי המשותף בעיקר לפני הצטרפותה של בריטניה לשוק ב-1973. אשר על כן הורה הנשיא ניקסון בנובמבר 1972 למועצה לביטחון לאומי לחקור את משמעות הרחבת והעמקת האינטגרציה האירופית לגבי הכלכלה האמריקאית. מסקנות המועצה היו שהיחסים הכלכליים בין אירופה לאמריקה "אינם מאוזנים". האירופים "עצמאיים מדי" קבעה המועצה, "למרות שהם תלויים בנו בהגנה…ענייני צבא וביטחון מאחדים אותנו, אך עניינים כלכליים, פיננסיים ופוליטיים מפרידים בינינו".
אכן "מפרידים בינינו" כי "אמריקה תחילה".
ד”ר שלמה פרלה הוא חוקר יחסים בינלאומיים ומומחה לענייני אירופה והאיחוד האירופי. תוכלו לקרוא עוד מכתביו באתר האישי שלו
הכל ידוע, צריך רק לקרוא עיתונות חוץ. בשביל לסכם מאמרים בעיתונות חוץ לא צריך "חוקר מומחה".
ידידי,
זה כנראה מכיוון שאינך מצליח להבין את תוכן המאמר.
מוזמן לשיעורי הבנת הנקרא.
מאמר מאיר עיניים. תודה.
אמריקה תחילה לא הייתה בתקופתו של ברק אובמה. נכון שהוא ניסה לטשטש את זה, אבל ללא הצלחה יתרה .
ארהב לא צריכה לשלוח חייל אחד על אדמת אוייב או ידיד.היא צריכה להוציא את כל החיילים מאפגניסטן.עיראק.ומכל מדינה בעולם.ארהב צריכה לסייע בהפלת עריצים.ולמנוע רצח עם.על ידי שיגור נושאות המטוסים שיפציצו מרחוק.וסיוע מבני ברית מקומיים פנימיים וחיצונים שיסייעו.ארהב תסייע בחיזוק אופוזיציה לוחמת.בנשק.תקציב.וכל מה שדרוש.למעט דריכת חיילים אמריקנים על כל אדמה כלשהיא.אלא במקרי פלישה של כח אוייב כה גדול שאז אין ברירה.כרגע האיום העיקרי הוא איראן.חיזבאללה.קוריאה.וונצואלה.הטרור.עם רוסיה וסין ניתן להגיע להבנות תוך הבנה שיש עוד כוחות בעולם.ולא לשאוף להיות האחת והיחידה.כי יש מציאות אחרת.