לאחר שנים בהן אירחה שלל ארגוני שמאל קיצוני בתמיכת העירייה ומשרד התרבות, קבע השופט כי גלריית 'ברבור' לא תוכל להשתמש יותר בבניין אליו פלשה
בית משפט השלום בירושלים הורה אתמול (חמישי) לפנות את גוף השמאל הקיצוני 'גלריה ברבור' מהנכס העירוני בו היא פועלת בירושלים. השופט אמיר דהאן קיבל את עמדת עיריית ירושלים לפיה 'ברבור' פולשת למעשה לנכס ציבורי על מנת לקדם אג'נדה קיצונית שאינה עולה בקנה אחד עם האינטרס של משלמי הארנונה בירושלים. הגלריה נדרשת להתפנות עד ה-1 בינואר 2019.
בשנתיים האחרונות עקבנו ב'מידה' מקרוב אחר השתלטותה של ברבור על הנכס העירוני בשכונת נחלאות בבירה. הגלריה אמנם מגדירה עצמה כ”מקום לאמנות בירושלים”, אך בפועל, כפי שדיווחנו בהרחבה, מדובר במוסד המארח דרך קבע אירועים וכנסים של ארגוני שמאל קיצוני כמו ‘תאעיוש’, ‘לוחמים לשלום’ ו‘שוברים שתיקה’, וזאת תוך שימוש בנכס ציבורי.
השיוך הפוליטי המובהק של ‘גלריה ברבור’ נבע בין השאר מהזדהות אידאולוגית עמוקה של מאשה זוסמן, ממקימות הגלריה ואחת ממנהלותיה, עם הקצוות השמאליים ביותר של המפה הפוליטית. בעבר למשל הציגה זוסמן מעבודותיה בתערוכה על ה'נכבה' של עמותת השמאל הרדיקלי ‘זוכרות’, התומך בחיסולה של מדינת ישראל בדמות מימוש 'זכות השיבה' של מיליוני ‘פליטים’ פלסטינים לתחומי המדינה.
במאמר שכתבה לפני כארבע שנים הסבירה זוסמן כי היא רואה בגלריית 'ברבור' כלי להעברת תפיסת עולמה הפוליטית באמצעות מתן “דגש על אירועים העוסקים בנושאים פוליטיים אקטואליים – כיבוש, אפליה, מדיניות תרבותית וכלכלית וכדומה".
דמות רדיקלית נוספת הקשורה בברבור הוא נועם כוזר, מנכ”ל עמותת ‘בר קיימא' המפעילה את גלריה ברבור. כוזר מחזיק בתואר המפוקפק “סרבן השטחים הראשון בצה”ל”, לאחר שבאוקטובר 2000, בעיצומה של האינתיפאדה השנייה, סירב כחייל סדיר לאבטח ישובים ישראלים באזור יריחו.
מנתוני דו”ח התמיכות העדכני של אגף התרבות בעיריית ירושלים עולה כי בשנים 2016-2015 כספי הארנונה של תושבי ירושלים מימנו את פעילותה של גלריית ברבור בסכום מצטבר של קרוב ל־123 אלף שקלים. סכום זה איננו כולל את ערך הנכס שבו פועלת ‘ברבור’, ושזכות השימוש בו ניתנה לגלריה בהרשאת העירייה. גם משרד התרבות תומך בגלריה.
"אין מקום לפולשים"
בית המשפט נימק אתמול החלטתו לפנות את הגלריה בכך שהרשות להחזיק בנכס בוטלה מבלי שהגלריה הצליחה להמציא "הקצאת מקרקעין או חוזה אחר בכתב" שמעניק לגלריה את הזכות להשתמש בנכס העירוני.
החלטת בית המשפט התקבלה בברכה על ידי המממנים הראשיים של הגלריה, שרת התרבות מירי רגב וראש עיריית ירושלים ניר ברקת. "במדינה מתוקנת אין מקום למפירי חוק ולפולשים לנכס עירוני שלא כדין", אמרה רגב. "גלריה ברבור נתנה במה לארגונים החותרים תחת ערכינו וסמלנו ואין לי אלא לברך על סגירתה. הגיעה העת לשירת הברבור של הגלריה ומוטב שעה אחת קודם".
ברקת הוסיף: "פסיקתו החד משמעית של בית המשפט מוכיחה מעל לכך ספק כי עמדת העירייה לאורך כל הדרך הייתה נכונה, צודקת וערכית. אנו לא נאפשר פלישה לנכסיה של העירייה ולא נאפשר בשום צורה לעשות בהם שימוש כדי לפגוע בחיילי צה"ל ובמדינת ישראל. נמשיך לשמור על החוק ועל מוסדות המדינה".
בגלריה ברבור הביעו אכזבה מפסק הדין, ובכוונתם לערער לבית המשפט המחוזי כנגד ההחלטה. "יצאנו היום מבית המשפט מאוד מאוכזבים ובתחושות קשות", אמרו בברבור. "אף שהשופט הודה שישנם גורמים פוליטיים המנסים להתערב בתכנים המושמעים והמוצגים בגלריה ולהביא לסגירתה, בפסיקתו נתן השופט תוקף לצמצום חופש הביטוי וכרסום יסודות הדמוקרטיה. אנו נפעל בכל הדרכים, נתנגד וניאבק בהחלטת השופט על מנת להשאיר את הגלריה במקומה".
מארגון 'בצלמו' נמסר: "אנחנו מברכים על החלטת בית המשפט לפנות את הגלרייה מקומץ אנרכיסטים ושמאל קיצוני ולהחזיר את הנכס לבעליו האמיתיים. נמשיך לפעול לסגירת כל מקום שפועל נגד מדינת ישראל וחיילי צה"ל כי גם לאזרחי ישראל יש זכויות אדם".
"שישנם גורמים פוליטיים המנסים להתערב בתכנים המושמעים והמוצגים בגלריה"
נשמע נורא, נכון?
ומהם התכנים המוצגים בגלריה? האם אינם פוליטיקה?
יצאו מהדלת, ייכנסו מהחלון. הכספים של הקרן החדשה משמנים הרבה יהודים שיסכימו לתת אכסניה חלופית לחבורת האפסים אטומי המבט האלה.
השלב הבא – עירעור למחוזי, ולאחריו לעליון בשבתו כבג"צ.
משום מה עולה בי ההרגשה שבג"צ יטען למידתיות וסבירות ובלה בלה בלה, ויפסוק שהגלריה יכולה להישאר במקומה ועל הגופים הציבוריים להמשיך לממן אותה.
נשאלת השאלה, מיהו זה שמגן בחירוף נפש על זכותו הבלעדית של בג"צ לקבוע מה חוקי ומה לא, ללא קשר לחוקי מדינת ישראל, ולפעמים אף בניגוד להם. אני מניח שנמצא אותו בחו"ל, חותם על הסכמים ליחסים דיפלומטיים ועסקיים כלשהם.
למי חבים השופטים?1
כיצד מתמנים שופטים בעולם? בארצות הברית הנשיא בוחר את המועמדים ומציג אותם לאישור הסנט שכמו הנשיא נבחר באופן דמוקרטי ועל כן מייצג את הציבור. בסנט מתקיים שימוע ציבורי פתוח בו הסנטורים חוקרים את המועמדים לגבי כל נושא ראוי בעיניהם. בעקבות אותו שימוע הסנטורים מקיימים דיון גם הוא פתוח ובסיום הצבעה. הצבעה זו היא לצורך הבטחת קיום תפישה חוקתית ולא חתירה תחתיה היות ועל השופטים לקדם את ערכי האומה. רוב הדמוקרטיות בעולם אימצו שיטה בה על בית המשפט להיות קשוב לערכי האומה וזה יקרה אך ורק אם נציגי ציבור הם שיבחרו את השופטים.
במדינות אחרות בתי המחוקקים בוחרים את השופטים. כך בגרמניה שני בתי המחוקקים בוחרים, בשויץ. במדינות אחרות הרשות המבצעת בוחרת את השופטים: בשבדיה נורבגיה באוסטרליה קנדה בלגיה. ביפן הממשלה בוחרת את שופטי בית המשפט העליון והציבור מאשר או פוסל בבחירות הכלליות שלאחר המנוי. ישנו גם שילוב בין הרשות המחוקקת למבצעת: צרפת הסמכות מתחלקת בין הנשיא לשני בתי המחוקקים. באוסטריה ישנה גם כן חלוקה בין הממשלה לבית המחוקקים. כך גם בשאר דמוקרטיות ותיקות וגם חדשות ברחבי העולם, לנבחרי הציבור הסמכות למנות שופטים בכולן פועל העקרון שעל השופטים לעבור מבחן דמוקרטי. כל זאת כדי להבטיח שהמינויים משקפים את ערכי האומה.
ומה בישראל? לפי לחוק יסוד השפיטה שופטים של כל הערכאות מתמנים על ידי הועדה לבחירת שופטים. את הועדה מרכיבים: שלושה נציגי בית המשפט העליון – את הגוש מרכיבים לא רק שלושת השופטים אלא גם עוד שני נציגי לשכת עורכי הדין. נשיא בית המשפט העליון רק הוא מביא מועמדים. נשיא בית המשפט העליון וכמוהו גם שני שופטי בית משפט העליון נוספים מצביעים כאחד. ומי אמר שעורכי הדין מיצגים את הציבור? במקרים רבים הם אינם מיצגים את מרשיהם אלא מוכרים אותם לרצון בית המשפט. לכן כמו השופטים גם שני נציגי לשכת עורכי הדין. אלו עושים כמצוות השופטים פן יבולע להם. ביחד חמישה מתוך תשעת החברים בועדה. גם שר המשפטים שהוא בדרך כלל עורך דין ויש לו עניין לאחר שירתו לשמור על יחסים טובים, בדרך כלל מצביע לרצון נשיא בית המשפט העליון גם עליו "להתנהג יפה", שמא ימצא כתב אישום נגדו. כך שבדרך כלל מצביעים כגוש אחד ששה מתוך תשעת החברים בוועדה ובכך הם מפעילים קרטל, הלכה למעשה. לנשיא בית המשפט העליון ביחד איתו עצמו מובטחים חמישה נציגים. זה כמובן סותר את מה שבייניש בהתחסדות אמרה מה רוצים? הרי יש בועדה יותר פוליטיקאים מאשר שופטים… באותה מידה שהיא דיברה נגד בחירה מטעם מדינאים כדי שלא דעות פוליטיות תקבענה אך היא עצמה בחרה ואישרה מועמדים לפי התאמה פוליטית וכך להתאים לפסיקות הרצויות לה. ———
לעומת זאת הכנסת מורכבת ממפלגות רבות בעלות גוון מדיני שונה וחבריה אינם מצביעים כגוש אחד. המדינאים בועדה מייגים רצונות מתנגשים חבר כנסת אחד מהקואליציה ואחד מהאופוזציה. כך ישנם חמישה מובטחים המצביעים כרצון נשיא בית המשפט העליון. כמותם גם שר המשפטים. הדיונים בועדה הם חסויים אין הציבור יודע כלל מיהם המועמדים, ואין הוא יודע כלל על שום מה נדחו לזה יש הצדקה. גם לגבי השופטים הנבחרים לא נמסר מאילו שיקולים החליטו לבחור בהם. אין שום הצדקה שלא לפרסם על שום מה נבחרו. לו היה הסדר כזה בגוף ציבורי מגיע לפני השופטים הנכבדים בשבתם בדין, ניתן לנחש כי היה נפסל על-ידם"… שום גוף ציבורי אינו בוחר את עצמו שכן הוא אמור לשרת את הציבור ולא את עצמו כפי שהשופטת מרים נאור אמרה שהם אינם חיבים כלום לאף אחד. אכן זה משקף את כל ההתנהגות.
תוצאות בחירות הועדה – מיהם הנבחרים, רוב הנבחרים הם מהתביעה. למשרת שופט בית משפט העליון נבחר לפעמיחם אדם משפטן מהאקדמיה. מעולם לא נבחר למשרת שופט מי מהסנגוריה הציבורית. לעיתים נדירות נבחר עורך דין מהשוק הפרטי. גם רבים מהנבחרים הם מהמחלקה האזרחית בפרקליטות – ממחלקת הבג"צים. כלומר פרקליטים האמורים להגן על עמדת הממשלה. בפועל פרקליטים אלו כלל אינם מיצגים את הממשלה לפי עמדתה ותכופות אף בנגוד לעמדתה. אופן יצוג הממשלה הוא לפי רצון הבג"צ כלומר לפי רצון שופטי בית המשפט העליון. והיה ואלו עושים כך לשביעות רצונו של בית המשפט, הם מתוגמלים בהבחרם לשופטים. השופטים בישראל אף טוענים להיות שיטה זו מסורת מפוארת.
בקום המדינה שר המשפטים הראשון פנחס רוזן הציע מועמדים ואלו אושרו על ידי הממשלה ועל ידי הכנסת. כנשיא בית המשפט העליון הציע את לא אחר מאשר את זמורה שותפו לשעבר במשרד עורכי הדין. שני אלו חיברו רשימה של מועמדים לעליון. מי שהיה היועץ המשפטי לממשלה בשנים 1968-1963, משה בן-זאב כתב ש"לא יתכן מינוי של אדם לכהונת שופט, ובודאי שלא לכהונת שופט בביהמ"ש העליון, אם המינוי נוגד עמדה מאוחדת של שלושת שופטי ביהמ"ש העליון המשתתפים בועדה, קיוויתי שזהו הנוהג הבלתי-כתוב, אך אם אין הדבר כך, יש לדעתי לעגנו בחוק".
שופטי בית המשפט העליון ביחד עם שר המשפטים פנחס רוזן פעלו להסרת הפיקוח של נבחרי הציבור על הרשות השופטת. בשנת 1951 הגיש השר רוזן הצעת חוק לבידוד הרשות השופטת מרשויות השלטון האחרות בשם "נחלת כל העמים הנאורים" כדי שכל שופט יהיה בלתי תלוי. בשנת 1953 נחקק חוק השופטים אשר שלל מהכנסת לאשר מינוי שופטים. בשנת 1978 השופט שמגר דרש להרחיב את מספר השופטים בועדה לחיזוק התדמית העצמאית של בית המשפט. בשנת 1996 הזהיר ברק מפני "פוליטיזציה" של בית המשפט. הוא התכון לאפשר לו להנהיג את הפוליטיזציה לפי השקפתו. עשרים שנה מאוחר יותר טען שלא ניתן לקבל מי שאיננו בן משפחה בסגנון דומה למשפחת המאפיה. כך בשיראל שופטים מתמנים ואף הדרך היחידה להרחיק מי מהם הוא על ידי הועדה הנשלטת בידי שופטים מכהנים. הדיונים הם חשאיים ולעם אין כל השפעה. הטענה הינה למנוע השפעה פוליטית כלומר אחרת מזו המקובלת בין השופטים. נחקק גם חוק החסינות המכליל ביותר לשופטים גם ההסכם על הזכאות לגימלאות מרגע ששופט מתחיל לכהן ללא קשר לכמה זמן כיהן, מונע את כדאיות הרחקתו. כך הפכו שופטים לבעלי מגננה בלתי חדירה.
למי חבים השופטים?2
בעוד שלציבור אין כל פיקוח על הממסד המשפטי, לממסד המשפטי פיקוח על נבחרי הציבור ועל נושאים מדיניים מובהקים. זה נעשה ביותר ויותר עזות מצח. בארה"ב שופטים מתמנים על ידי מדינאים ואינם עוסקים במדיניות. אצלנו זה הפוך שופטים מתמנים על ידי עצמם ומתערבים במדיניות. בארה"ב יש חוקה ובית המשפט העליון הוסכם שישמש בית משפט לחוקה והוסכם בחוק שסמכותו לפסול חוקים, אך עושה זאת פעם בעשורים. אצלנו אין חוקה ומעולם לא הוסכם בחוק שבית המשפט העליון ישמש כבית משפט לחוקה ולא הוסמך בחוק לפסול חוקים, אך כל הזמן פוסל חוקים. חוקה צריכה להתקבל על ידי רוב של לפחות שני שליש וחוקי יסוד שהתקבלו על ידי מיעוט קטן של חברי כנסת ודאי שאינם חוקה. בדמוקרטיה כיון שברק כל כך חרד לדמוקרטיה, לאזרח מותר לעשות כל מה שאינו אסור בחוק ואילו לרשויות להפך – אסור לרשות לעשות דבר שאינו מתפקידה המפורש בחוק!! שאילו כן רשות זו פועלת באופן רודני וודאי שלא דמוקרטי.
בישראל לא נעשה כל מאמץ להבטיח מצד השופטים אחריות ציבורית. רוב חברי הועדה לבחירת שופטים אינם נבחרים על ידי הציבור או נציגיו ולכן אינם אחראים כלפיו. הועדה לבחירת שופטים כלל אינה מייצגת את מאויי הציבור. הרשות השופטת אמורה להיות הצנועה והחלשה ביותר כיון שאינה נבחרת על ידי הציבור לא ישירות ובארץ אף לא בעקיפין על ידי נציגים. עליה להיות מרוסנת ביותר ולא לעסוק כלל בנושאים מדיניים וביטחוניים. במדינות מתוקנות אין לשופטים דריסת רגל באופן בחירתם וגם הרחקתם וכך צריך להיות! בישראל לא רק שיש לקבוצת המשפטנים המונהגת בידי נשיאי בית המשפט העליון רוב, אלא לשיטתם אסור לשנות בזאת דבר גם אם לא היה כך מתמיד למשל שאת זכות הוטו שלהם בגלל הרוב המיוחס של שבעה מתוך תשעה הנדרש להסכמה. הצעת החוק שהועלתה לשינוי הרוב גרמה לנשיאת בית המשפט העליון מרים נאור להגיב בחריפות יתרה, בשגרה מכתב נזעם לשרת המשפטים. במכתב זה היא כינתה את הצעת החוק "הצבת אקדח על השולחן". עוד טענה שכך השופטים לא יוכלו להמשיך בהתיעצויות כדי להגיע להסכמה. כל זה מראה שאין להציב כלל שופטים בבחירת שופטוים אחרים.
עוד במאה ה־19 נשיא ארה"ב אברהם לינקולן הזהיר כי אם במקום שמדינאים יקבעו מדיניות, יאפשרו זאת לבית המשפט העליון, העם יאבד את יכולתו להיות שליט בארצו לטובת קומץ קטן של שופטים. בארה"ב ישנו איזון מה במשפט בין בעלי ההשקפות השונות, כיון שנציגי העם בוחרים בשופטים. אמנם ההכרעות הערכיות הן ברוב של קול אחד, לעומת זאת בישראל התגשם כל הרוע שבאזהרת לינקולן. כאן מתקיימת עריצות המיעוט, ורוב הציבור אינו יכול לקבל החלטות על גורלו בהתאם לסולם ערכיו.
ולאחר בגצ, כמו במקרה ה"כפר" ליד מעלה אדומים, ייפנו לפריץ מהאיחוד האירבי.
לשפרירית 1 ו-2 תודה על ההסבר הבהיר
רוב הציבור שאין לו קשר לתחום המשפטי לא מצוי בפרטים ולא ניתן למצוא אותם ברמה שכזו בדף הוויקיפדיה.
שאפו!
עד שלא יוציאו אל מחוץ לחוק מימון זר לפעילות פוליטית במדינת ישראל זה לא יפסק
טוב מאד. הגיע הזמן להעמיד את בוגדי השמאל הללו במקומם.
הקרן החדשה השתלטה על בגץ.
אני מקווה שתובעים לא רק את פינוי הנכס, אלא גם דמי שכירות על התקופה שבה הם פלשו.
בנוסף, מה הקטע של סרבן השטחים הראשון בשנת 2000? נראה לכם שלא היו סרבני שטחים באינתיפאדה הראשונה?
האם גלריה ברבור אירחה רק אנשי ועמדות שמאל??
לא מעט מלבלרי מידה התארחו בגלריה ברבור,אנשי המכון לאסטרטגיה ציונית קבלו בה במה מכובדת (בטוח שע.א זוכר…), וכן משרתי המלך BB יר"ה השתמשו בגלריה לצרכיהם (בררו נא עם אבי שמחון).
הימין אף פעם לא הגון , הכה בשמולנים וזכה בריטינג …
תתבישו!
ארגון ימני לא קיבל שם במה
הם מגשימים יום יום את חזון אורוול וכשהם משקרים הם אוהבים לקרוא לעצמם "אמת מארץ"
http://barbur.org/?lang=he
עוד שאלת טריוויה : כמה מראשי קרן תקווה השתמשו בברבור?
(רמז בקשו מצבועי מידה….)
לי נראה שהממשלה ששולחת חיילים לשטחים להפעיל כח על אוכלוסייה אזרחית באיומי כלא לצורך מטרה פוליטית של השתלטות על השטחים היא זו שפועלת נגד החיילים.
לא הבנתי השופט אמיר דהאן דווקא מאוד אוהב ערבים….