פרשת וילך: על התורה ועל השירה

פרשתנו היא הקצרה ביותר מכל סדרי הקריאה השבועיים. היא מונה 30 פסוקים בלבד – אולם אפילו בתוך 30 הפסוקים האלה מסתתר, כנראה, יותר מסיפור אחד. הפרשה פותחת ומספרת על נאום פרידה של משה שבו הוא מחזק ומאמץ את העם (לא, ו) ולאחר מכן את יהושע (שם, ז) לקראת כיבוש הארץ, בהתאם לנאמר בנאום הפתיחה לספר (א, לח):

יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן הָעֹמֵד לְפָנֶיךָ הוּא יָבֹא שָׁמָּה אֹתוֹ חַזֵּק כִּי הוּא יַנְחִלֶנָּה אֶת יִשְׂרָאֵל.

לאחר חיזוק יהושע, שעליו נצטווה משה, כאמור, משה כותב את התורה, מוסר אותה "אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי הַנֹּשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה'" (לא, ט) ומצווה אותם להקהיל את העם ולקרוא בפניו את התורה פעם בשבע שנים. מיד אחר-כך משה מצטווה לקרוא את יהושע ולהתייצב באהל מועד. שם נגלה אליהם ה' בעמוד ענן "וַיַּעֲמֹד עַמּוּד הֶעָנָן עַל פֶּתַח הָאֹהֶל" (לא, טו). כעת מזהיר ה' את משה לגבי העתיד, ומגלה לו כי ישראל עתידים לעזוב אותו ולהפר את בריתו לאחר מות משה, וצרות רבות ימצאו את ישראל כתוצאה מעזיבת ה'. לשם כך ה' מעניק למשה שירה, שאותה נקרא בשבת הבאה ושנקראת על שם המילה הפותחת אותה "האזינו", ומצווה אותו לכתוב אותה. תפקיד כתיבת השירה הוא "לַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם, לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (לא, יט) – ללמד אותה בעל פה לכל ישראל, שתשמש בכך אזהרה והתרעה כנגד עזיבת ה' בעתיד.

לאחר כתיבת השירה (לא, כב) חוזרת התורה לספר על כתיבת ספר-התורה, ומספרת כי במסירתו ללויים, שעליה דובר קודם לכן, ציווה אותם משה (לא, כו):

לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית ה' אֱלֹהֵיכֶם וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד.

משה מצווה אפוא לכתוב את ספר התורה ולצוות ללמד אותה את בני ישראל, ואחר כך לכתוב שירה וללמדה לבני ישראל, ולקרוא את יהושע פעמיים, ולהשתמש בספר התורה הכתוב והמונח כעד בבני ישראל שלא יעזבו את ברית ה', ואחר כך להשתמש כעד בבני ישראל, לאותה מטרה ממש – דווקא בשירה הנלמדת בעל-פה. הכפילות במעשיו של משה מבלבלת לכאורה אף את חז"ל, והם מחליפים בין כתיבת השירה לכתיבת התורה גם להלכה (בבלי סנהדרין, כא ע"ב):

אמר רבה, אף על פי שהניחו לו אבותיו לאדם ספר תורה מצוה לכתוב משלו שנאמר (דברים לא, יט) ועתה כתבו לכם את השירה.

סיפורים שזורים

פרשנים שונים במהלך הדורות הכירו את דרשתו של רבה, האמורא הבבלי, ואת המצווה המוטלת על כל אדם לכתוב לו ספר-תורה משלו, אך בד בבד השגיחו כי הפסוק מדבר בכלל בכתיבת השירה ולא בכתיבת התורה. הפער בין כתיבת השירה לבין כתיבת התורה הוסבר בעיקר באחד משני הסברים: הראשון, שמצוות הכתיבה חלה על "תורה שיש בה שירה זו" (רמב"ם, הלכות ספר-תורה, ז, א; ספר החינוך, מצווה תרי"ג), או שהתורה כולה נקראת שירה (העמק דבר, הקדמה לתורה). אולם בכך לא ענינו על עצם הכפילות בכתיבת התורה והשירה – כפילות שהיא, בפני עצמה, מתמיהה למדי: מה היא העדות שהותיר משה בקרב העם כאזהרה – ספר כתוב ובו חוקים, או טקסט שירי שנלמד בעל-פה?

מי שעקב אחרי הטור שלנו לאורך השנה יודע כי כבר נתקלנו בתורה כמה וכמה פעמים בתופעה של סיפורים דומים וכפולים המשולבים זה בזה, והתופעה הזו היא שהעירה את השערת התעודות – השערה לפיה ספר התורה שלנו מורכב מכמה רצפים סיפוריים החורזים את התורה כולה, ששולבו זה בזה בידי עורך. אולם בחומש דברים לא נתקלנו, עד כה, בתופעה הזו: גם אם הרצף של הנאומים והחוקים לא היה תמיד מובן לגמרי, הוא לא גילה סימנים ברורים של כפילות או שילוב. בשל אחידות הרצף, רבים מזהים בין חומש דברים לבין המקור המשוער הרביעי של התורה – המקור המשנה-תורתי.

אלא שהסיפור שלנו קוטע את הרצף האחיד ומוכיח כי הזיהוי הזה שגוי, משום שפרשתנו היא למעשה, כפי שראינו, שני סיפורים שלובים זה בזה: הסיפור הראשון מספר על כתיבת התורה בידי משה. הספר הכתוב – שנמסר אל הלויים והונח לצד ארון הברית – הוא האמצעי שישמש כעד עבור בני ישראל נגד שכחת ברית ה'. הסיפור השני, לעומתו, מספר על כתיבת השירה (ולא ספר-התורה), ולימודה בעל-פה, והשירה – המסורה לכל העם, ולא רק ללויים, והקיימת בעל-פה, ולא כספר הטמון במקדש – היא שתשמש כעדות לבני ישראל נגד עזיבת ברית ה'.

שני סיפורים, אותו תפקיד

אם נבדוק כל אחד מהסיפורים, נוכל לאפיין אותו אל המקור התואם לו: הסיפור הראשון מדבר בדיוק על אותם כהנים-לויים המאפיינים דווקא את החוקים של משנה-תורה. הסיפור השני, לעומתו, מספר על ה' המתגלה בעמוד ענן פתח אהל מועד – בדיוק אותו אופן התגלות שאנחנו מכירים אצל האלוהיסט (E), המספר כי –

"מֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד… וְהָיָה כְּבֹא מֹשֶׁה הָאֹהֱלָה יֵרֵד עַמּוּד הֶעָנָן וְעָמַד פֶּתַח הָאֹהֶל וְדִבֶּר עִם מֹשֶׁה… וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל." (שמות לג, ז-יא)

הוי אומר, האקדח שהוצג במערכה הראשונה, יורה כעת במערכה השלישית. יהושע, שנמצא באהל מועד בקביעות מהרגע שהוקם, נועד כעת בפתחו עם משה באותה התגלות שנערכה בו תמיד – ה' ניצב בעמוד ענן פתח האוהל, וכך מקבל יהושע את התפקיד שיועד אליו – להמשיך את משה.

הכפילות והשילוב של סיפורים השייכים לרצפים שונים בתורה מלמדת כי בניגוד לרושם הראשוני שמתקבל – בסוף החומש שלנו דווקא כן משתלבים מקורות אחרים עם משנה-התורה. אך כשבוחנים את היחס בין שני הסיפורים מגלים דברים נוספים. הסיפורים לא רק דומים בתוכנם – סיפורים על הנחלת הטקסט שישמש כזכרון וכעדות עבור בני ישראל בעתיד. הם גם נוקטים מושגים דומים, למשל – בשניהם טקסט מסוים 'יהיה לעד בבני ישראל' (השירה/ספר התורה, פס' יט/כו).

הקרבה הרבה בין הסיפור על כתיבת השירה ולימודה לבני-ישראל לבין סיפור כתיבת ספר-התורה ומסירתו ללויים ראויה להדגשה דווקא משום שהסיפור הזה ממש מגדיר את תפקידו של ספר-התורה, היינו – של המקור המשנה-תורתי: יצירת ספר-התורה כמסמך כתוב, אמורה למלא את אותו התפקיד שיוחס ללמידת השירה על-פה – להזהיר את בני ישראל משכחה.

הסיפור על שימוש באמצעי כתוב – אלמנט שראינו שמודגש במיוחד בחוק המשנה-תורתי – מסופר באופן דומה כל כך לסיפור על זכירת השירה בעל-פה, עד כי נראה שמדובר בסיפור-מחדש של אותו המעשה. תחת השירה באה תורה, ותחת השינון – כתב, ותחת המסירה לעם – מסירה אל הכהנים. הסיפור הזה מגדיר כל כך את אופיו של המקור המשנה-תורתי משום שהוא הוו שעליה נתלה כל הקשר של משנה-תורה בשאר רצפי הסיפור שבתורה.

סיפור כתיבת השירה כעדות הוא מרכזי, אפוא, משום שבתוכו מקופל סיפורו של המקור המשנה-תורתי כולו – ספר שכתיבתו מוגדרת מראש כיצירת מסמך עדות המתרה בבני ישראל מפני עזיבת ה', ספר שידע כי יישכח ויחזור ויתגלה – כפי שאכן אירע בימי יאשיהו. הציוויים הרבים "זכור" ו"אל תשכח" המאפיינים במיוחד את חוקי משנה-תורה מכוונים כולם לתכלית זו – הספר צריך להתרות מפני שכחה שוב ושוב, מפני שהוא מותאם אל מציאות שבה, בפועל, הוא אכן נשכח.

כתיבת התורה ואי-ההסתפקות בשירה הנלמדת בעל-פה פותחות את עידן ספר-התורה, עידן שבו המסמך, בה"א הידיעה, המגדיר את חיי האומה – הוא התורה. לכך לא מספיקה שירה מפורסמת השמורה בעותק כתוב – ספר החוקים כולו צריך להשתמר ולהילמד – כפי שלומדים יהודים את התורה ואת חוקיה מאז ועד היום, "כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ" (לא, כא).