ימים של חשבון: בני פלד ומלחמת יום כיפור

ביקורתו של מפקד חיל האוויר במלחמה על הדרג המדיני ובכירי צה"ל רלוונטית ביותר ומהדהדת בעוצמה גם בימינו אלה

"התעלמות סכיזופרנית מהמציאות בשדות הקרב". האלוף פלד ב-1973 | צילום מסך

מפקד חיל האוויר במלחמת יום כיפור היה האלוף בני פלד (2002-1928), אחת הדמויות הביקורתיות והססגוניות ביותר שידע צה"ל. כמו רבים מבני דורו ומשדרת הפיקוד של צה"ל, גם פלד סיים את המלחמה מצולק – אלא שמסקנותיו היו הפוכות מאלו של חבריו. בזמן שהם ביכו את האובדן הגדול, עמד פלד נדהם מול הבכי והנהי לאור ההישגים במלחמה, ובזמן שהם החלו להטיל אשמה זה בזה ולברוח מאחריות, הסיק פלד מסקנות ברורות והחל לעצב מחדש את חיל האוויר. הציטוטים לקוחים מספרו של בני פלד, ימים של חשבון, שראה אור בהוצאת מודן.

תפקוד חיל האוויר

לפני שנגיע לביקורתו העקרונית יותר של פלד על הדרג המדיני והצבאי, כדאי להכיר את הלקחים המבצעיים שהפיק. פלד הסיק מהמלחמה שאסור לחיל האוויר, גם בתפקידו כמסייע לחיל היבשה, להיות תלוי בחיל היבשה בהגדרות המשימה שלו ובמודיעין שהוא מספק. תלות זו, כפי שראה בזמן אמת, הזיקה מאוד ליכולותיו והישגיו של חיל האוויר במלחמה.  בדבר המפקד מחודש יולי 1974, דיבר פלד ביושר אופייני על "ההפרשים בציפיות שלנו עצמנו, שלא לדבר על אלה של כוחות היבשה, ממה שאנחנו נהיה מסוגלים לעשות לכוחות יבשה בתנאים שידענו שישררו – היו גדולים מאוד. זאת אומרת, חוסר היעילות היה גדול מעבר למצופה, והתסכול כתוצאה מזה גדול עוד יותר".

פלד טען שגם בתנאי איום הטילים ששררו במלחמה, וגם מבלי שהושגה עליונות אווירית, לו היה חיל האוויר מקים מערך מודיעין ושליטה אוטונומיים יותר, יכולתו לפגוע בצבא היבשה של האויב הייתה גבוהה הרבה יותר. אמנם, "המחיר שהיינו  צריכים לשלם היה גבוה יותר", אבל "הביטוי של הנשק האווירי נגד כוחות היבשה…היה משנה בצורה חריפה ביותר את תמונת הקרב של כוחות היבשה".

תסכולו של פלד מסוגיה זו היה גדול במיוחד משום שהכתובת הייתה על הקיר. שיטת התפעול הלא יעילה של חיל האוויר התבררה היטב לפני כן, הן במבצע קדש, הן במלחמת ששת הימים, הן בתרגיל "עוז" של גייסות השריון בסיני והן במשחק המלחמה "מהלומה" שניהל צה"ל ב-1971. אלא מה? במקום לפסול את תורת ההפעלה הלא יעילה ולהחליף אותה כך ש"משימת זרוע האוויר בלוחמת היבשה" תוגדר "כמשימה ראשית, במקום כמטלה של סיוע", החליט צה"ל "'לשפר' את הנוהלים והאמצעים במסגרת ה'תורה'" הקיימת. במילים אחרות, שיטת ההפעלה של חיל האוויר כמסייע לכוחות היבשה נבנתה טלאי על טלאי מתוך חוסר נכונות להכיר בצורך בהגדרתה מחדש והחלפתה.

פלד לא היסס להציג לחיל האוויר גם את המסקנה העקרונית ביותר מעניין זה: "האחריות והסמכות אינן ניתנות לפיצול. זה אולי הלקח העיקרי והקרדינלי ביותר של המלחמה הזו". לקח זה ילווה את פלד גם לביקורתו על הצמרת הפוליטית של מדינת ישראל, שמשאירה את תחומי האחריות על הצבא וכוחות הביטחון עמומים כדי להרחיק את עצמה מביקורת.

"אסטרטגיה" של פעולה-תגובה

בניתוחו של פלד, חלק מרכזי מתחושת הכישלון במלחמת יום הכיפורים נבע מהלך הרוח שהשתרר בזמן מלחמת ההתשה. תקופה זו התאפיינה בפעולות מוגבלות בתנאי עליונות ישראלית, שבהן ויתרו על הישגים מבצעיים כדי להבטיח שלא תהיינה אבדות ישראליות. הרגלים אלו הובילו ל"תוצאות חינוכיות חמורות" כדבריו, כלומר, ההרגל והאמונה של טייסים שניתן לבצע משימות צבאיות ללא אבידות.

שיטת התגמול של "פעולה-תגובה" נחשבה בעיני פלד לאנטי-צבאית. בלשונו: "ישראל…הגיבה בפעולות תגמול על פי השיטה של "בא כיסא הלך שולחן", שהיא; מכות קטנות ומכות נגד, שיצרו אווירה של התעסקות בקטנות". זו הייתה "המסגרת המחשבתית" שהכתיבה לצה"ל ולממשלה את הערכות הביטחון. כפי שאמר פלד לאנשי החיל מיד אחרי המלחמה: "למדתם להבחין יפה בין מלחמה ממש לבין פעולות תגמול יזומות, שאינן אלא שימוש לא נכון בכוח צבאי בכלל ובכוח אווירי בפרט".

למסגרת מחשבתית זו הייתה לדעתו של פלד אחריות מרכזית לכך שכאשר החל האויב לצופף את מערך הטילים שלו ולהפיל את מטוסינו, נכנס חיל האוויר להלם. הסטריליות של פעולותיו בתקופת מלחמת ההתשה, יחד עם הצמצום המחשבתי שליווה אותה, יצרו ציפיות והרגלי עבודה רעים מאוד לשעת מלחמה. כדברי פלד:

ממקומי בתא השליטה יכולתי לחוש, לראות, לשמוע, ואפילו להריח את תגובת חיל האוויר לעובדה שלא יהיה כאן מקרה של "זבנג וגמרנו" … "השמדה מסיבית" … (מושגים שרווחו לפני המלחמה), אלא יהיה כאן קרב נמשך ועקשני … ראיתי וחשתי את הקושי שבהסתגלות למצב זה … בפניהם של אנשי המודיעין שעמדו בפני יאוש … ברתיעתם של מפקדים מסוימים … בהתנהגותם של מתכנני מבצעים … בחוסר הבנתם של מפקדים … שצריך להמשיך ולהחזיק בעליונות האווירית ואי-אפשר "לסיים" את ההשגה ולנוח"

נקודה נוספת שהטרידה את פלד היא ההשקעה העצומה של חיל האוויר בתכנון משימות השמדת איום הטילים, כאשר התכניות נשענו על הנחות אופטימיות מאוד בנוגע לתנאי פתיחת המלחמה: שישראל תקבע את שעת ההתקפה, שלא תהיה עננות נמוכה בכלל, ושיהיו ראות טובה, מודיעין מדויק, ו-96 שעות שיוקדשו כולן להשגת עליונות אווירית. חלק מן האופטימיות הזו נבעה מהאופי של פעולות התגמול, שבהן השליטה במאפייני הפעולה גבוהה מאוד, לעומת זמן מלחמה, שבה השליטה בתנאי הביצוע נמוכה ביותר.

מובן מאליו שהנחות אלו עלו בתוהו מיד כשהחלה המלחמה, כמו גם תכניותיו של חיל האוויר. אפילו השליטה בשעת התקיפה נגנזה בשל הססנות הדרג המדיני לצאת לתקיפה מקדימה (כתוצאה מלחץ אמריקני). לסיכום, כפי שהתבטא פלד בהרצאה בפו"מ, "התכניות להשמדת מערך הטילים המצרי והסורי היו נפלאות, אבל הנחות היסוד לביצוען לא היו של מפקד צבא אלא של מפיק מחזמר".

מלחמה מוצלחת

החל מתום המלחמה ניסה פלד להסביר שמלחמת יום כיפור הייתה למעשה סיפור הצלחה, וניסה להבין את ההכחשה, הדיכאון וההלם הציבוריים והצבאיים ממהלכה. גם חיל האוויר, כמו צה"ל בכלל, סיים את מלחמת יום כיפור באווירה קשה. הוא איבד למעלה מרבע ממטוסיו ומעל לחמישים אנשי צוות אוויר, בשחיקה מתמשכת במהלך המלחמה.

למרות אלה, פלד הראה שאין כל בסיס עובדתי לרוח הנכאים הזו. הוא ערך השוואה לתפקוד חיל האוויר במלחמת ששת הימים, והראה כי החיל אמנם שילם מחיר גבוה יותר מבחינה אבסולוטית במלחמת יום כיפור (הוא גם היה כמעט פי שניים גדול יותר), אך ביחס לכמות המשימות הגדולה יותר, הן הביצועים של חיל האוויר והן שיעורי האבדות שספג היו טובים יותר. בלשונו: "המחיר ששילם חיל האוויר במלחמת ששת הימים היה כפול מזה ששילם ביום הכיפורים, הן באובדן מטוסים והן בצוותי אוויר, יחסית לכמות המשימות שביצע. שני מטוסי קרב לכל 100 משימות ו-10% מטייסיו, לעומת מטוס אחד לכל 100 משימות ו-5% מצוותי האוויר".

כדי לבחון את הישגי צה"ל במלחמה, השווה פלד את תוצאות מלחמת יום כיפור למשחק המלחמה "מהלומה" שערך צה"ל ב-1971. במשחק התבסס המטכ"ל על נתוני אמת בנוגע לצבאות האויב. התרגיל הניח שלל הנחות אופטימיות: התרעה של שבועיים, צה"ל מגויס במלוא כוחו, ארבעה ימים שבהן חיל אוויר עוסק רק בהשגת עליונות אווירית, ופינוי מלא של רמת הגולן ואזורים נוספים מנשים וילדים. המטכ"ל גם הניח שהדרג המדיני לא ייתן אישור למכה מקדימה, ולכן בשלב הראשון צה"ל יעסוק בעיקר במגננה.

תוצאות משחק המלחמה, שהסתיים בניצחון צה"ל, היו אמורות להציב את הציפיות למחיר הריאלי של מלחמה בכל החזיתות: מלחמה בת 28 יום, שבה ייפגעו כ-10,000 אזרחים, ייפצעו 20,000 חיילים, ויהרגו 8,000 חיילים. חיל האוויר איבד בתרגיל כ-120 מטוסי קרב ו-150 מאנשיו. מבחינת צמרת הצבא, התוצאות הללו היו משביעות רצון. "משחק המלחמה", מספר פלד, "נחשב (פה אחד) כסביר יחסית לתנאי הפתיחה והסיום של המלחמה החזויה".

לנוכח הנתונים הללו, הסביר פלד, ההשוואה של "מהלומה" למלחמת יום הכיפורים "מצביעה בבירור על כך שמלחמת יום הכיפורים היתה ההיפך הגמור ממחדל". המלחמה נפתחה בנסיבות גרועות יותר ממשחק המלחמה, וגרוע מכך, בשלושת הימים הראשונים היה "איבוד עשתונות של הממשלה וצמרת הפיקוד והמטה של כוחות היבשה … שהתפשטו בציבור כשריפת יער, כאשר המדיה הקרינה והגבירה את מצב הרוח האפוקליפטי הזה לציבור בעורף".

ולמרות כל אלה, המלחמה נמשכה 16 ימים, המצרים נבלמו כעשרה קילומטר מהתעלה, הסורים נהדפו והירדנים הורתעו. העורף לא נפגע וסיים את המלחמה עם אפס אבידות, וצה"ל ספג כ-2,900 הרוגים ו-7,000 פצועים.

אם כן, לנוכח הציפיות הצבאיות הריאליות, אמר פלד, מלחמת יום כיפור אמורה להיחשב כהצלחה. אלא שהתרחש "היפוך מושלם של תדמית שני אירועים אלו בציבור". פלד האשים בכך את הציפיות המופרכות שיצרה צמרת המדינה בנוגע למלחמה הבאה, ומתאר כיצד נסיונו "להטיל ספק בקיום ההנחות, התנאים וההבטחות, נתקבל על ידו [של שר הביטחון משה דיין] בחיוך סלחני". כתוצאה מכך, מרגע שהחלה המלחמה, בתנאים שונים לחלוטין ותוך איום קיומי, במהרה הגיעו "האכזבה, הפאניקה, ו'משבר האמון' … מרגע זה ואילך החלו הנהי והבכי, תחנונים לסיוע מארה"ב, חיפוש אשמים ושליפת סכינים בממשל, במדיה ובצמרת צה"ל עצמה. כל זאת בהתעלמות סכיזופרנית מהמציאות בשדות הקרב".

נקודה אחרונה לסוגיה זו, שהטרידה מאוד את פלד, נוגעת לדיון שהתקיים בחדר הרמטכ"ל במהלך ה-11 וה-12 באוקטובר. בדיון זה הציג פלד את השחיקה במטוסים של חיל האוויר, שתוציא אותו בקרוב ממעגל ההתקפה. כתוצאה מכך היו מי שייחסו לפלד את אותה אווירת הנכאים שאפיינה את צמרת צה"ל. אלא שגרסתו של פלד שונה בתכלית: הוא הגזים בכוונה בנתונים, כדי לדחוף את צמרת צה"ל ההססנית, שהייתה יכולה לשבת על המדוכה עוד ימים, להתקפה. כדבריו: "האילוץ שהצגתי כסיבה מכריעה היה אמור להוות איום ברור וגס על אלו שאיבדו את הכושר לחשוב רציונלית, פחדו לקבל אחריות על מעשה והעדיפו גישה פסיבית".

התוצאות ההיסטוריות

פלד תיאר כיצד ההתייחסות ההיסטרית למלחמת יום הכיפורים יצרה מנטליות של כישלון, תבוסה וחוסר ביטחון כללי בצמרת המדינית, הצבאית ובציבור. כל ניסיון להציג את המלחמה כהצלחה, נהדף "בזעם כללי" ובמטח של האשמות של חוסר רגישות לחללי המלחמה ומשפחותיהם וחיפוש תירוצים.

האווירה הזו, טען פלד, אחראית לשינויים הכבירים שהתחוללו בפוליטיקה הישראלית, והיא תורמת מרכזית לכך שהשלטון בישראל, שמעולם לא אהב להכריע, הפך לערך את ההתעלמות מהמציאות ו"ההתחמקות מהצורך להחליט". גם ההשפעה על צה"ל הייתה דרמטית. מפקדי הצבא הבינו שלמעשה במערכת הזו אין להם אפשרות להצליח, משום שהדרג המדיני בורח מאחריות, בזמן שלאנשי הצבא "אין שום אפשרות להישפט על מעשיהם על פי אמות מידה ידועות מראש…[אלא הם יישפטו] על פי  קריטריונים שייקבעו גם הם לאחר מעשה, ושיהיו פונקציה של מצב הרוח הציבורי והצרכים הפוליטיים".

מלחמת יום הכיפורים הייתה תמרור אזהרה עצום לבני פלד. כל חייו הוא התריע מפני פרימת הקשר שבין סמכות ואחריות, ומפני ההעדפה של צמרת המדינה לעמימות וחוסר החלטה, שיוצרת ואקום מנהיגותי ומשילותי חמור. עד כדי כך הוא התאכזב מחוסר הרצון באחריות מצד המנהיגות בישראל (וליתר דיוק היעדרה), שנהג לכנותה "ועד קהילה" שרוצה "תחום מושב", ולא מדינה. מלחמת יום הכיפורים הפכה לא רק את ההצלחה לכישלון, אלא גם את הבריחה מאחריות והטחת האשמה באחרים לנורמה ציבורית. התופעות הללו הובילו את פלד לייאוש עמוק. ביום הכיפורים נדמה לי שביקורתו זו ראויה להישמע יותר מתמיד.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

34 תגובות למאמר

  1. מבלי לפגוע בזכויות הרבות של פלד
    מה זה הקישקוש הזה ?
    מזכיר קצת את אהוד ברק בלדבר מילים גבוהות
    כדי שנחשוב שמדובר במי יודע מה
    גם אם היה לחיל האוויר זמן
    היינו חוטפים – חיל האוויר לא היה מוכן
    ומי היה מפקד חיל האוויר ?

  2. גולדה מאיר שיקרה לציבור כבר במוצאי יום כיפור בהודעתה הראשונה, "אנו לא הופתענו", כאשר לא רק מרבית הציבור אלא כמעט כל חברי הממשלה וחיילים במעוזים הופתעו. ברור שאי אפשר לומר במלחמה את כל העובדות בזמן אמת, אבל מכאן ועד לשקר לציבור, כאשר השקר כה גלוי, התוצאה היתה חמורה, חוסר אמון בדברי ההנהגה בשעת מלחמה.
    הטענה, כאילו מכת מנע אוירית לא אושרה בלחץ אמריקאי, אינה נכונה. זו היתה החלטה של ראש הממשלה, בהמלצת שר הבטחון. השגריר האמריקאי, קנת קיטינג, שמע על החלטה זו, לאחר שכבר נפלה.
    הרמטכ"ל עוד העז לומר ב- 8 באוקטובר בערב, "נשבור להם את העצמות", והותקף.
    גם במלחמת ששת הימים היו יותר מ- 100 חללים בממוצע ליום לחימה, בדומה למלחמת יום כיפור, אלא שבששת הימים מרבית כוחות האויב כלל לא נלחמו, בניגוד גמור למצב במלחמת יום הכיפורים, שבה הערבים נלחמו עד היום האחרון.
    מדוע כיבוש רצועה צרה של 10 ק"מ ממזרח לתעלה ע"י המצרים נחשב להשג? במידה רבה באשמת ההתייחסות שלנו לכך. דברי שר הבטחון ב- 9 באוקטובר בפגישה סגורה עם עורכי העיתונים, על כך שישראל לא תוכל לסלק את המצרים מהרצועה שכבשו, נתקבלו כ"רעידת אדמה". אולם תוכן הדברים פורסם זמן קצר לאחר הפסקת האש – אי אפשר ללמוד ממנו שהוא היה במשבר. הוא רצה לומר את האמת, אבל גולדה נענתה לדרישות חלק מהנוכחים במפגש ומנעה משר הבטחון להופיע באותו ערב בטלויזיה. היא ידעה לברוח יפה מאוד מאחריות, בטענה שהיא רק אזרחית ואינה מבינה יותר מאנשי הצבא.

    1. תקרא עוד קצת על החודשים הקודמים למלחמה ותבין, שלמרבה העצב, יכול מאד להיות שההודעה הראשונה "אנו לא הופתענו" היה הרגעים הבודדים, החל מתחילת המלחמה, בו גולדה דיברה אמת… (כאשר ב"אנו" – גולדה מתכוונת אליה ואל משה דיין ודדו)

      היום כבר ידוע, שיחידות מסויימות בצבא היו בכוננות מלאה למלחמה החל מיום שישי בבוקר (30 שעות לפני תחילת הלחימה בפועל) – הפגישה הדחופה כביכול בשבת לפנות בוקר התרחשה 24 שעות אחרי שחלק (קטן מדי לצערנו) מהצבא כבר נמצא מוכן למלחמה בכל רגע. ואילו – את מפקדי המעוזים על קו המים אף אחד לא טורח ליידע אפילו, הם לומדים על תחילת המלחמה כאשר הפגזים הראשונים נופלים להם על הראש.

    2. גולדה צדקה בעניין העיתוי. הסדיר כבר היה בכוננות הולכת וגוברת מראש השנה. ההפתעה הייתה תורת הלחימה השגויה שביבשה, השריון עושה את המלחמה. לא הייתה הכנה והפנמה שחיילים עם טילי נ.ט. בכמויות, המונחים ממרחק, פשוט יחסלו אותנו. בגזרת הגולן, זה בא פחות לידי ביטוי. הסורים הפעילו עוצמת ארטילריה ושריון אדירים. שם ההתאוששות שלנו היתה מהירה יותר. בדרום המלחמה נמשלה לשימוש בפטיש נגד זבובים. הכותב לחם בחזית סיני.

  3. האיש ראה למרחוק ובאופן בהיר – אין בכך כל ספק. צה"ל ומפקדיו, למעט יוצאים מהכלל דוגמת שרון, הוא צבא בט"ש שאיננו מוכן למלחמה ולעולם לא יהיה מוכן לה. אכן, אם יש משהו שמאפיין את צה"ל ואת הממשלה זה הנתק המוחלט בין הסמכות לאחריות. מספיק להתבונן ב"רמטכ"ל" ההיסטרי העוסק מבוקר עד ערב בכיסוי ישבנו.

  4. להבנתי, המצב היום גרוע שבעתיים,

    האלוף פלד מדבר בכינות על קשר בין סמכות לאחריות.

    הבעיה שאת הסמכות לקח בית המשפט כאשר הוא לא נושא באחריות ובמחדל כל טעות בשקול הדעת שברור שתקרה תחת אש ותחת אי וודאות נשפט ע"י וועדת חקירה שמורכבת משופטים – לא מבין מה הסמכות של עו"ד בהשכלתם לבקר החלטות שילטויוניות של הדרג הנבחר והן של הדרג הממונה כאשר החלטות צריכות להלקח בזמן קצר כאשר התמונה לא ברורה.

    בנוסף, קבלנו קדימון במלחמת לבנון 2 כאשר את הבכי, הנהי עודדה התשקורת דוברת העברית – כמו מלחמת יומה"כ הצבא לא הבין שהוא במצב של מלחמה ולא בט"ש והמשיך לפעול בדרך שהתנהל בה כעשור – שטור ביו"ש, ניסיון למנוע פגיעה באוכלוסית האויב על חשבון אוכלוסיתך שלך – התשקורת הפכה את דברי התעמולה של האויב למתורגמים לעברית לשבירת מורל העם – בהרבה מדינות במצב מלחמה הרבה עורכי חדשות היו מוצאים עצמם מתייבשים על חבל על צווארם באוויר החם בגין סיוע לאויב במלחמה.

    מלחמת יומה"כ היתה דוגמא לשרשרת טעויות של הפקוד העליון משר הבטחון ואמ"ן –> בשים לב כי מלחמה היא ממלכת האי וודאות. קברניטים יטעו.

    לאחר המלחמה, שבה ישראל הצליחה להפוך את הקערה הלחץ התקשורתי הפך להפסד כאשר סאדאת הגיע לירושלים וראה את התגובות והכמיהה של היהודים לשלום (בסה"כ נייר חתום והפסד של כל סיני) הוא אמר לאנשיו, אם הגעתי במטרה לקבל חלק מסיני המטרה כעת היא סיני כולה.

    במבחן התוצאה, ללא קשר לשדה הקרב ישראל הפסידה במהלכים המדיניים לאחר המלחמה.

    הלקח הוא נטילת המקרופון בידי הצנזורה בזמן מלחמה, כן יהיו שדורים בשפות זרות, אבל המדיה הדוברת עברית בכתב ובע"פ חייבת להיות מדינתית – לא לתת לכל עורך להחליט מה הוא משדר לצבור בזמן מלחמה. כמו כן, להחליט מראש, לא למנות שופט לתחקיר שלאחר המלחמה.

    המטרה היא לא למצוא את האשם ולשח אותו לביתו. לא לגרום לחברי הקבינט לדבר תוך כדי לחימה אל דף החקירה שיבוא אלא לעשות את הטוב ביותר שניתן במסגרת הזמן. מי שלא תפקד טוב מקרב הקצונה תחת אש יש לשחרר אבל יש לעשות זאת בתחקיר פנימי של מי שראה סיטואציות דומות בעבר ולא שופט בלשכה ממוזגת וזמן אינסופי להתלבטות.

    התחקיר גם בנצחון מזהיר ראוי שיעשה על מנת להפיק לקחים, קדום המוצלחים ושחרור הלא מוצלחים במבחן האש, המטרה לא למלא דף פרוטוקול ולערוף ראשים בפומבי.

    בהיבט הזה, יש כאן טעות שיש להפסיק אותה – די למחות וועדות החקירה בראשות שופט, די למסכת הבכי והנהי, גם במלחמה הבאה יהיו הרוגים, תהינה טעויות. די לנבירה בפצע – תנו לו להבריא את התחקיר יש לבצע לשם הפקת לקחים ע"י הדרג המקצועי.

    1. המהלכים המדיניים שבאו לאחר מלחמת יום כיפור לא אומרים על המלחמה מה שלא יודעים שמצרים היתה במשבר כלכלי וכדי לקבל סיוע מהמערב היא הסתה הסכם שלום סוריה לא עשתה שלום עם ישראל

    2. את המלחמה ניצחנו אין מה לריב על זה
      הערבים לא השיגו את המטרה שלהם ואנחנו השגנו את כל מטרותינו

      אבל אי אפשר להתעלם מהמחדל שקרה כאן
      האי מוכנות שהייתה בדרג היא זאתי שיצרה את התחושה

      אומנם מבחינה ריאליסטית של המלחמה זה היה הצלחה מוחצת
      מהמצב הגרוע ביותר למצב הטוב ביותר בשאלה של ימים
      ה comback הגדול בהיסטוריה

      אבל מלחתחילה לא הייתם צריכים להיות מופתעים

    3. יש לך מקור לכך שלפני הביקור של סאדאת בישראל הוא רצה חלק מסיני, ולאחריו את כולו?

  5. צריך לבחון את העובדות הגלויות לכל הפחות ולא להתייחס למה שאומרים
    העובדות הגלויות הן אילו:
    1. ראו את האויב מתעצם על הגבול ולא עשו דבר למנוע או לעצור את התעצמות האויב
    2. טענו שהאויב לא מתכוון לתקוף במקום לפעול לפי מה שהאויב יכול לעשות עם סדר הכוחות שלו
    3. השתיקו את התעצמות האויב ולא גילו לאזרחי מדינת ישראל שהאויב מתעצם על הגבול ואולי תיתכן מלחמה ואולי כדאי לאסוף קצת אוכל ומים
    4. הפקירו את לוחמי המעוזים למרות שברור שלוחמי המעוזים לא יצליחו לעצור את כוחות האויב

    אני מניח שיש עוד כמה עובדות גלויות אבל בסך הכל הדבר נראה יותר כבגידה של צמרת צה"ל ושל הדרג המדיני. כלומר הם לא עשו מה שמתחייב מהמצב. הם במודע אפשרו לאוייב לתקוף ראשון. אני מניח שהיו כמה, לפחות אלוף טל, שאמרו שיש כוחות אויב רבים מידי וצריך לעשות משהו. אבל הם נאלמו מיד. האם משהו איים עליהם בצורה כלשהי?

    אחר כך התחילו כל הסיפורים על מרגלים כפולים ועל אזהרות וסיפורים שמתאימים אולי לחסמבה אבל לא להיגיון פשוט. כל זה בא לדעתי כדי להסיט את הדיון מהבגידה.

    במקום זה קיבלנו את תאטרון אגרנט. תאטרון אגרנט מראה שהיה שיתוף פעולה בין הדרג המדיני ובית המשפט. בסופו של דבר הדרג המדיני קובע לצבא מה לעשות ואם הדרג המדיני לא דרש לתקוף אז למה מאשימים את הצבא. אפשר היה לצפות מהשופטים הנכבדים שידעו את זה והיו יכולים לחקור את הדרג המדיני גם כן אבל מכיוון שלא עשו את זה נראה לי שהיה כאן קשר בין הדרג המדיני ובית המשפט ולכן זאת עוד בגידה הפעם של בית המשפט העליון. בית המשפט הוא רשות עצמאית והם יכולים להתחיל לחקור משהו ולהמשיך לאן שהם רוצים אף אחד לא יכול לעצור אותם אבל הם לא עשו את זה מה שמראה על שיתוף פעולה עם הדרג המדיני.

    בקשר ללוחמי המעוזים שלא פונו לפני הפלישה. האם יתכן שהם לא פונו כי פחדו שהאויב יראה את הפינוי ויחליט לא לתקוף כי הוא מפחד שמכינים לו מלכודת?

    יתכן שדברי פלד ואחרים על מה שהיה בצבא יש בהם היגיון כלשהו אבל זה לא מה שגרם למלחמה. כל תורת לחימה תאמר שצריך לראות מה האויב יכול לעשות עם סדר הכוחות שלו ולא לשמוע סיפור על מה שחושבים שהאויב רוצה לעשות. בסופו של דבר זה האויב אז למה שנאמין לו. מכיוון שלא עשו את זה זאת בגידה וכל השאר בבל"ת.

    1. יואל קורנבלום, אני חושש שיש לך בעיה עם השפה העברית. אני אנסה לעזור. לצורך כך אני אסביר לך את משמעות המושג " בגידה".
      לפי ויקיפדיה העברית בגידה מוגדרת כך:
      "בגידה במובנה הרחב וההיסטורי היא הפרת חובת האמונים של אדם לעמו, למולדתו ולמדינתו וסיועו לאויב במאבקו כנגד מדינת האם של הבוגד, בימי מלחמה או בעת עימות קשה בימי שלום (כדוגמת המלחמה הקרה), או בעת סכסוך מזוין ופעולות איבה שאינם בגדר מלחמה מלאה.
      הסיוע המהווה בגידה עשוי להיות בגילוי סודות צבאיים, סודות מדינה וסודות מדעיים, בהשתתפות בתעמולת האויב נגד מדינת האם, בעריקה לשורות האויב ולחימה במסגרת כוחותיו, ובשיתוף פעולה עם צבא כובש.
      המניעים לבגידה מגוונים: החל מהזדהות אידאולוגית עם השקפת עולמו של האויב, דרך בצע כסף וכלה ברגשות נקם על עוול אמיתי או מדומה וכן בתסביכי נפש."
      אם תחפש תוכל למצוא הגדרות מילוניות אחרות, כולן דומות לזו שהובאה לעיל.

      אם כן, מעשיהם וגם מחדליהם של מנהיגינו הצבאיים והמדיניים במלחמת יום הכפורים היו אולי חמורים וקשים, אבל הם בשום פנים ואופן לא בגידה ואפילו לא משהו קרוב לכך.

      חבל, יום הכפורים כבר חלף, ועכשיו תצטרך לחכות שנה שלמה כדי להצטער ולכפר על ההאשמות הבזויות שאתה מטיח באנשים שרובם כבר לא יכולים להשיב לך כאוולתך. אולי תסתפק פשוט בכך שתבקש סליחה.

    2. בגידה היא לא רק בעם או מדינה. בגידה היא גם באמון שנותן אדם אחד באדם אחר, והאחר מפר את האמון בידיעה ברורה, ואולי אף בכוונה תחילה, שנותן האמון ייפגע בעקבות הבגידה.
      ראשי המדינה וראשי הצבא בגדו ב 2700 ישראלים שנתנו בהם אמון ונהרגו לשוא (חלקם נשחטו בעוד מפקדיהם מודיעים להם בקשר שהחילוץ והעזרה בדרך), ובעשרות אלפי ישראלים שנתנו בהם אמון ונפצעו (גופנית ונפשית) לשוא, ובעשרות אלפי משפחות ישראליות שפרנסתן נפגעה (חיילי מילואים שירתו כחצי שנה ברציפות בסיני לאחר המלחמה, וכך עסקיהם והעסקים בהם הם עבדו נפגעו ונהרסו), שוב – לשוא.
      פגיעה באמון, ובמיוחד כזו המלווה בתוצאות כה קשות, זו בגידה לכל הדעות.

      את מלחמת יום הכיפורים ניתן היה למנוע, לא דקות ולא שעות ולא ימים לפני שפרצה.
      את מלחמת יום הכיפורים אפשר היה למנוע זמן רב מראש ע"י מסר פשוט למצרים, שצבאה היה החזק באזור. תנסו לצאת למלחמה כנגד ישראל, ומצרים תושמד על כל עשרות מליוני אזרחיה. זה לא יתבצע באמצעות נשק גרעיני, אלא באמצעות נשק קונבנציונלי אשר יכוון לכל מטרה שתביא למוות רב ממדים במצרים. אפשר היה גם למצוא משהו לאיים בו על סוריה.
      האמריקאים והסובייטים איימו אחד על השני בהשמדה מוחלטת, וזה מה שמנע מלחמת עולם שלישית.
      מנהיג שלא מוכן להשמיד את האויב של עמו ומדינתו, ונותן לו אפשרות לפגוע בהם, הרי הוא בוגד בעמו ובמדינתו.

      עוד משהו קטן, אבל חשוב. אני ראיתי את הגיוסים בערב יום הכיפורים. אלו לא היו גיוסים סמויים, בשושו. אלו היו גיוסים שקטים, אך בניראות שאי אפשר להתכחש לה. רכבים צבאיים הסתובבו בגלוי בשעות הערב בישוב בו התגוררתי, ואספו מתוך בתי הכנסת את מי שגויס. ובכל זאת, הנהגת המדינה וראשי הצבא טענו "הופתענו". עד יומי האחרון אקרא לכל מי שמנהיג את מדינת ישראל – שקרן ובוגד. נטל הוכחת חפותו – עליו.

    3. אני חושב שהבנתי את העקרון:
      כל מנהיג או מפקד שעושה טעות בשיקול הדעת (של יואל קורנבלום) הא בוגד.
      ואללה, נשמע הגיוני.

    4. אנא ממך, קרא בבקשה את הסיפא של דבריי.
      זו לא היתה "טעות", אלא משהו שנעשה במודע, ובקור רוח.
      לא כל סג"מ יכול לגייס מילואים בצו 8. בטח לא באופן שגייסו. זוהי אפשרות הקיימת רק עבור הדרגים הבכירים ביותר בצבא, עם אישור מפורש של שר הביטחון וראש הממשלה.
      לכן, זו לא היתה "טעות" אלא בגידה ממש.
      ראיתי כבר טעויות של אחרים במהלך חיי, עשיתי טעויות, הייתי שותף בטעויות. אני מבין מהי טעות בשיקול הדעת, ואני מודע לכך שזה חלק מהחיים.
      אבל מלחמת יום הכיפורים לא היתה "טעות", אלא כוונת מכוון, והשקר שמפיצים עליה, כאילו היתה "הפתעה" (בעוד שמדי שנה מתגלית בתקשורת עוד הוכחה לכך שמי שהיה צריך לדעת, והיו רבים כאלו, ידע, ובכל זאת פעל ההיפך מהנדרש), זה חמור לא פחות משליחת החיילים למותם הוודאי.

  6. מעניין לראות שכבר אז ניתן היה להבחין אליבא האנליזה של פלד בתחלואי ימינו אלה…

  7. בני פלד שהיה מוח מבריק בשיעמום האינטלקטואלי של צמרת צה"ל, מאז ועד גדי, הוא מפקד ואסטרטג אמיתי. אלא, שככל שמאלני חילוני, תמצית הפתרון שלו ל"סכסוך" המומצא שלנו עם הערבים זה ….. לתת להם מדינה ערבית בלב מולדתנו הפצפונת. לתת להם בתקיפות נחושה של אנשי עסקים הכי רציניים שיש.
    ללמדך, שלשמאל בכל מקרה, בכל מנהיגות, בכל "ראש", בכל זווית ראייה יש רק פתרון אחד – התאבדות ישראל.
    למזלנו, הערבים תמיד מצילים אותנו מהפלד-ים, רבין-ים, פרס-ים, ברק-ים, שרון-ים, ביבי-ים (מוסר הגולן לאסאד) ודומיהם.

    1. שאלה של טקטיקה והסטוריה צבאית שטורדת את מנוחתי לגבי מלחמת יום כיפור, לא מצאתי לה תשובה, ואשמח אם מישהו יודע את התשובה.

      הכלי הצבאי היעיל ביותר לטפל בחיל רגלים לא מבוצר – כפי שהיו מרבית הכוחות המיצרים שפלשו לסיני – הוא השימוש בפצצות מצרר ובפצצות נפל"ם. עינין זה ידוע היטב והאמריקנים השתמשו בו רבות במלחמת וויאטנאם.

      השאלה היא מדוע חיל האוויר לא השתמש במלחמת יום כיפור בפצצות מצרר ופצצות נאפל"ם כנגד הצבא המיצרי בסיני. לא היו לו פצצות כאלו? איש לא חשב על כך? ניסו ולא הצליחו? לא היו להם מפות מודיעין מדויקות של מקומות הפולשים? אשמח אם מישהו יאיר את עיני לגבי התעלומה ההיסטורית.

    2. לדן
      התשובה לכך פשוטה מאד:
      חיל האויר לא הצליח להתקרב לתעלה, ולכן גם לא הצליח לפגוע באופן משמעותי בכוחות החי"ר המצרים בגדה המערבית של התעלה. מערך הנ"מ המצרי הצפוף שהתפתח סביב התעלה אחרי הפסקת האש של סוף מלחמת ההתשה באוגוסט 1970 מנע למעשה אפשרות של חיל האויר לסייע לכוחות הקרקע. בהעדר כוחות ארטילריה בכמות מספקת, כוחות החי"ר הללו המשיכו לבלום מתקפות ישראליות.
      בחכמה שלאחר מעשה אפשר לקבוע שהשילוב המוצלח מאד של חי"ר ושריון במלחמת ששת הימים, בקרבות תנועה מהירים, גרם לצה"ל לבנות לאורך התעלה מערך צבאי לא מאוזן שחסרו בו באופן חמור כוחות חי"ר וארטילריה. מרגע שח"א לא יכול היה לפעול בחופשיות בשמי התעלה, החי"ר המצרי היה מוגן.
      לעניין פצצות המצרר: ישראל ביקשה מארה"ב פצצות מצרר במלחמת ההתשה וסורבה. בעקבות הסירוב התחילו בארץ בפיתוח פצצות כאלו. עד כמה שאני יודע במלחמת יום הכיפורים הן עדין לא היו לגמרי מבצעיות.
      ראה למשל כאן:https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%97%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%A9_%D7%9E%D7%A6%D7%A8%D7%A8

    3. הוצאתי לי את המילים מהפה. טקטיקן מעולה ואסטרטג גרוע. עוד אחד שלא מבין איפה הוא חי. האזנתי לראיון המלא איתו והבנתי שערבית הוא לא יודע… לא מדוברת ולא תרבותית. פשוט מדבר כעובד אירופאי שמציע לילדים המקומיים לדלג בקלילות מתרבות שבטית לחיים בחברה דמוקרטית

  8. בני פלד הוא האחראי הראשי לכישלון של חיל האוויר במלחמת יום הכיפורים.
    והיה זה כישלון מהדהד ומהמם במידה רבה.

    יעידו על כך כאלפי עדים כל פיקודיו בחיל האוויר.
    חטא היוהרה היה קיים אצלו במידה רבה מאוד.
    אופן ההפעלה של החיל וטייסיו במלחמה היה ביזיון אחד גדול מצידו.
    ספרים רבים נכתבו על כך ,בין היתר של יפתח ספקטור ושל שמואל גורדון.
    למי שמתעניין להבין ,ממולץ לקרוא בעיקר את ספריו של ספקטור.

    1. ח"א לא היה מצויד בנורים שיכלו להגן על הסקייהוקים מטילי כתף. זה היקשה על הסיוע לכוחות היבשה. כישלון של פלד.

    2. קונילמל השני צודק 100%

      – חיל האויר בראש ובראשונה לא היה מוכן (יש אומרים אפילו מודע) לקיום סוללות ה SA6 הניידות.
      – בני פלד, בגלל מאבקי אגו, דאג לסילוק יוסף נאור (ראש מערך הלוחמה האלקטרונית של החיל ואבי מערכת "רקפת" שהיתה בעלת תפקיד מרכזי בהכנת מבצע מוקד המהולל של ששת הימים) מהחיל ומהצבא. זה ודאי לא תרם ל(אי) המוכנות לאיום הטילים החדשים.
      – לא הכין תכנית פעולה לתרחיש של התקפת פתע… גם זו אשמת הדרג המדיני!? בסדר, התרחיש העיקרי הוא מכת מנע (עם ההתראה המוקדמת של ה 48 שעות הידועות לשמצה), אבל – אתה צריך אור ירוק ממישהו כדי להכין תכנית מגירה להתקפת פתע משולבת? אתה!? מפקד חיל האויר!?

      מרגע שנעלמו 48 השעות שכל כך בניתם עליהם, החיל נשאר ללא תכנית, כל תחילת המלחמה בחיל האויר נראתה כמו טלאי על טלאי, ואי המוכנות הזו – היא לגמרי על מפקד חיל האויר, זה לא משהו שניתן לגלגל על הדרג המדיני.

      בניתם על סיוע חילות אחרים? שוב – א' – למה? וגם אם כן, למה אין תכנית גיבוי למקרה שסיוע כזה לא יהיה ניתן? גם חיל הים ב 1973 בנה תו"לים שכוללים סיוע אוירי, שכידוע לא הגיע, אבל הם לא התבלבלו וידעו לעשות את הדברים הנכונים גם בהעדר סיוע אוירי.

      בקיצור, מר פלד, הביא את החיל לא מוכן אל המלחמה, ואני מדבר על הכנה שבונים בחודשים ושנים של עבודה קשה, לא בהתראה של 48 או 72 שעות.

  9. בלי קשר לדעותיו המדיניות של פלד, שנוטלות את כל הטעם לקיום מדינה יהודית, ולכן מחזקות באפן עקיף את העצלות בהגנה עליה:
    נכון שלתחושת התבוסה חלק מכריעה בגבוש התבוסה עצמה. אבל יש לתחושה הזו על מה שתסמוך:
    – מבחינה טקטית, חיל האוויר לא נכנס למלחמה מוכן יותר משאר החילות. יתכן שלפלד לא היה מספיק זמן, לטעמו, להכנה הזו. אבל זה חלק מאחריותו כמפקד, וזה לא שהוא הוצנח מאיזה חיל אחר שבועיים לפני פרוץ הארועים. אמץ לב ונכונות להקרבה אינם תחליפים לתכניות טובות – להיפך, תכניות כאלה מאפשרות לחייל לדעת שהקרבתו איננה זולה, ותתן לו ולחבריו סכויים גדולים יותר לשרוד.
    – כל האלופים כתבו ספרים, ובהם הסבירו גם את ההערכות השגויות (או הנחשבות כשגויות) שנתנו בזמן המלחמה, ולא מעט הסבירו שזייפו נתונים מסבות טובות כאלה ואחרות. כלם עבדו על כלם, אז מה הפלא בחסר התאום ובפקודות הבלתי מציאותיות? לענ"ד, הערכות שגויות הן חלק הכרחי ממצב ההפתעה הטקטי שפתח את המלחמה, ואין צרך לכעוס על המפקדים בגללן. גם הפתעה עלולה לקרות. הבעיה האמתית לא היתה ההפתעה הטקטית, אלא הקונספציה האג"מית, לפיה לא חשוב כמה תהיה טובה נקודת הפתיחה המצרית, ברגע שיראו טנק ישראלי הם יורידו את הנעליים ויברחו.
    – בסוף המלחמה, מצבנו הצבאי לא היה טוב משהיה לפניה. לעומת זאת, מצבנו המדיני צנח פלאים – מלחמת יוה"כ קבעה את התלות המוחלטת שלנו בארה"ב, בדיוק כמו שצפה סדאת וכמו שרצה קיסינג'ר. בפרט, נוכחנו שתכניות סדאת – כולל העצירה 10 ק"מ משפת התעלה – התגשמו, בעוד שתכניותינו מלפני המלחמה נכשלו. נכון שזה נבע מהיותן בלתי מציאותיות, אבל ההבנה הזו היא חלק מהגורמים לאווירת הנכאים – אפילו לחשוב נכון לא היינו מסוגלים.
    – העדר מחקר אמתי של צה"ל בעקבות המלחמה, כמו בעקבות המלחמות הקודמות לה, לא תרם להעלאת המוראל. לקחים פרטיים של מפקד זה או אחר – נחמדים. בדרך כלל הם נזכרים בדברים שיכלו לקרוא בספרים שנים קדם לכן, אבל אין להם זמן וחשק ליישם משהו, כי במהרה יעברו ממילא לתפקיד אחר, ומחליפיהם לא יטו אזן ללמוד מהם, בדיוק כשם שהם לא ניסו ללמוד מקודמיהם.

  10. בכל מלחמה יש הרוגים בני פלד צודק לחלוטין ישראל בסך הכל המצרים התקדמו 10 קילומטר לתוך סיני ישראל עתירה את הארציים השלישית ולקחה אותה בשבי וחצתה את התעלה והגיעה ל101 קילומטר מקהיר והסורים התקדמו כצת ברמת הגולן והחר כך ישראל הבריחה אותם עובדה את אזור קונטרה ו מגיעה למרחק 35 קילומטר מדמשק רק בלחץ רוסי ישראל לא המשיכה בגלל שסוריה ומצרים בקשו הפסקת אש וישראל יכולה לתקוף ראשונה היתה תוכנית רק בלחץ אמריקאי ישראל לא תקפה ראשונה

  11. דבר אחד ברור, דבר לא השתנה.
    הגנרלים פוחדים לנצח. האויב לא מושמד. צהל הפך לצבא הכי לא מוסרי בעולם כלפי חיילי צהל. הקרבות שכן מתנהלים הם מריחה וסילוק הלכלוך מתחת לשטיח. הגנרלים מקשקשים סיסמאות בתקשורת. קונספצית אסון כיפור שוכפלה באוסלו, ושוב בגירוש.
    והג'יהאד הנאצי ערבי פורח שמח רוצח ומנצח.
    ונתקענו גנץ . וגבי ובוגי מהקיבוץ.
    פחד.

  12. למעשה פלד צודק בטענתו העיקרית, תוצאות המלחמה היו פחות חמורות בהשוואה לדיכאון ולהאשמה העצמית שבאו אחריה.
    היו מחדלים חמורים יותר מס' שנים אח"כ כמו: מדיניות של קצבאות ילדים מנופחות שיצרו שינוי דמוגרפי . מדיניות סוציאליסטית ריכוזית שגרמה למשברים . הזנחת פיתוח כבישים ומסילות. ועוד… עברו שנות דור עד לנתניהו שתיקן חלק ממחדלים אלה.

  13. חיל האויר של73 לא סיפק את הסחורה
    קיסר גדול הוא האחראי לבזיון חיל האויר
    מוטב לו שתק מוטב שיבינו מפקדי החייל וטייסיו
    שהם אולי נחשבים בעיני עצמם אבל את הסחורה
    אינם מספקים למרות המשאבים העצומים שמושקעים בהם
    במחיר של טייסת אחת לא חמושה אפשר להסיג ביטחון
    דבר שאף טייסת אינה מסוגלת לתת

  14. מס החיילים שגוי מפק' האוג' ברפידים ושתי חט טנקים וא.ארטילרי מחציתם בקו ומחציתם ברפידים והם קודמו עם תחילת המלחמה.

  15. "מנטליות של כישלון".. בלי זה, איך אפשר היה לשכנע את הציבור בנחיצות ויתור וחזרה לקוי ההתאבדות של 67?

  16. לא קראתי את סיפרו של פלד אבל
    לאחר שקראתי מספר ביוגרפיות הגעתי למסקנה
    כי יש לקחת בספקנות את מה שנכתב.
    אין הדבר אומר שאין אמת אבל כתיבה ביוגרפית הינה כתיבה משוחדת מיסודה.
    האם יעלה על הדעת כי הכותב יכה על חטא ויקח אשמה על עצמו? ואין המדובר בפלג דווקא אלה לכלל כותבי הביוגרפיות למינהן.