טלנובלה: הרשות השנייה תוקעת מיזוג בין רשת לערוץ 10

יום דרמטי פקד אתמול את תעשיית הטלוויזיה בישראל. מועצת הרשות השנייה התכנסה לדיונים מרתוניים בשאלת אישור המיזוג בין ערוץ 10 לבין רשת. המיזוג הזה כבר אושר לפני חודשיים על ידי הרשות להגבלים עסקיים, אבל ברשות השנייה חשבו משום מה שגם הדעה שלהם רלוונטית.

בסיומו של הדיון הוחלט לגרום לשני הערוצים לדמם עוד קצת מכספם הפרטי של בעליהם, ולערוך שימוע ציבורי כדי לבחון אם לאשר את המיזוג. בהודעת הרשות נקבע כי "בקשת המיזוג אינה עומדת בדרישה לעודד תחרות בשידורים, לשקוד על פלורליזם בשוק הרעיונות והדעות הטלוויזיוני, להבטיח את מגוון החדשות בטלוויזיה המסחרי ולשמור על שוק איתן ובריא של הפקות מקומיות".

עוד הוסיפפו ברשות כי החלטה לאשר את המיזוג "חורגת מדרישת המחוקק כי הרשות תעודד את התחרות בשידורים, תשקוד על פלורליזם בשוק הרעיונות והדעות הטלוויזיוני, תבטיח את מגוון החדשות בטלוויזיה המסחרית, תמנע חיבור של קבע בין מעט צמתי השליטה החולשים על זרימתו של מידע חדשותי לציבור הרחב בישראל ותשמור על שוק בריא ואיתן של הפקות מקומיות ועיתונאות חדשותית".

הציטוט הארוך הזה הוא קריאה מאוד יצירתית של החוק. מה שנכתב בחוק בפועל הוא כי על הרשות "לעודד את התחרות, בין השאר, באמצעות הסרת והנמכת חסמי כניסה לתחום השידורים". כל שאר המלים בהודעת הרשות הן ניפוח של הסמכויות שנתן לה המחוקק, או במשפטית – חריגה בלתי חוקית מסמכות.

אבל מאחורי המלים המפוצצות הללו נראה כי מסתתר חוסר הבנה של עקרונות כלכליים בסיסיים ביותר. ריבוי שחקנים איננו ערובה לתחרות. ישנו רכיב קסם שבלעדיו התחרות לעולם לא תהיה אפקטיבית, והוא סיכוי לרווח. כבר נסביר את העיקרון אבל קודם קצת רקע.

היסטוריה בקטנה

ביולי 2016 נאם ראש הממשלה נתניהו נאום ארוך במליאת הכנסת ובו שטח את מדיניותו, בין השאר בתחום התקשורת. "אני לא מאמין בשליטה בשוק התקשורת", אמר נתניהו והוסיף: "יש ריכוזיות גדולה מדי. אני מאמין בביזור. אני רוצה עוד תחנות, עוד ערוצים. מזה יבוא הגיוון, מזה יבוא המבחר".

באורח לא אופייני למשבר המשילות שאנו שרויים בו, המדיניות הזו גם הוגשמה בפועל בסדרה של מהלכים מורכבים. ספינת הדגל הייתה פיצול ערוץ 2 לקשת ורשת שקיבלו כל אחת שבוע שידור מלא. השלב הבא בתהליך אמור היה להיות פיצול חברת החדשות של ערוץ 2 (לשעבר), וחיוב רשת בהקמת חברת חדשות נפרדת משלה.

הרפורמה הזו התבססה על היגיון פשוט: התקשורת הישראלית מנותקת מהציבור הישראלי ומקדישה את מרבית זמן השידור לתעמולת שמאל, משום שאין בה מספיק תחרות. אם יגדל מספר הערוצים תגדל גם התחרות, ועל מנת לשרוד יצטרכו מערכות החדשות לנסות להבין מה הציבור רוצה. כך, גרסה התאוריה, נקבל חדשות מאוזנות יותר.

אבל המציאות הכלכלית הפשוטה טפחה על הפנים: פיצול קשת ורשת הביא להגדלת מספר המשבצות הזמינות לשידור פרסומות, אבל שוק המפרסמים לא השתנה. היצע זמן הפרסום גדל, הביקוש לזמן פרסום נותר יציב (ואף התכווץ, בגלל נדידת חלקים ממנו לאינטרנט) – ומחירי הפרסום ירדו.

ההערכה היא ששוק הפרסום בטלוויזיה בישראל הוא כמיליארד שקל. לפני נובמבר, הסכום הזה התחלק בעבר בין שני ערוצים מסחריים, והחל מנובמבר הוא היה אמור לתמוך בזמן שידור גדול הרבה יותר.  אין פלא אם כך ששני השחקנים החלשים במגרש – רשת וערוץ 10 – התקשו לשרוד, והחליטו לנסות להתמזג על מנת להימנע מסגירה.

גוף בלי נשמה

הפתרון שהרשות השנייה הייתה מעדיפה על פני המיזוג הוא שיימצא רוכש לערוץ 10, אך הסבירות שזה יקרה היא נמוכה מאוד. מיעוט כספי הפרסום מביא לכך שאין מודל עסקי להחזקת ערוץ טלוויזיה מסחרי שלישי. מנגד, תמיד קיימת האפשרות לרכישת הערוץ על ידי מישהו שירצה להשקיע בו לא למטרת רווח כספי, אלא למטרות אחרות.

בתעשיית הטלוויזיה רץ הסיפור הבא: אחד מראשי הרשות השנייה לשעבר ביקש לקדם רפורמה שהייתה מטיבה עם בעלי הערוצים. הוא ניגש לבעליה של אחת הזכייניות וביקש את תמיכתו לרפורמה שהציג, פגישה שהתקיימה על גג הווילה של הבעלים באחת מערי החוף.

"אתה רואה את היאכטה שם, קילומטר מהחוף, עם הילדים קופצים מהסיפון והנערים חגים סביבה על אופנועי ים?", שאל הבעלים; "הערוץ שלי עושה לי כסף כמו היאכטה הזו. כלומר – הוא לא עושה כסף. זה סמל סטטוס. כשאני נכנס לאירוע מלא במי ומי, הם לא מצביעים עליי ומלחששים 'הנה הטייקון עם עסקים של מיליארדים בתעשייה כזו או בתעשייה אחרת. הם אומרים 'הנה הבעלים של ערוץ טלוויזיה'".

הסיפור הזה ממחיש אמת חשובה שכנראה חומקת מעיניהם של חברי מועצת הרשות השנייה שמתנגדים למיזוג: ריבוי ערוצים הוא תנאי הכרחי, אבל לא מספיק לקיומה של תחרות בריאה. נדרש גם סיכוי לרווח. כאשר יש סיכוי לרווח, הערוצים פועלים כעסקים. כל העובדים בערוץ, מהמגיש ועד נערת המים, יודעים שאם לא יראו לנגד עיניהם את הצרכן העסק יפסיד, והם עלולים לאבד את מקום עבודתם.

בדיוק כשם שגלי צה"ל אינה "מתחרה" ברשת ב' – שתיהן הפסדיות, בבעלות ממשלתית ומעסיקות עובדים עם קביעות – כך גם עסקים מפסידים בתחום הטלוויזיה לא "מתחרים" זה בזה. כאשר הנחת העבודה היא שערוץ טלוויזיה הוא סמל סטטוס או שופר אידאולוגי, ולא עסק, העובדים לא מכוונים לצרכנים. המטרה שלשמה עמלה הממשלה קשה כל כך על פיצול ערוץ 2 לא תתגשם כך.

בעלי ההון שיש להם את היכולת לרכוש ערוץ טלוויזיה יודעים ששוק הטלוויזיה הפסדי, ואין להם מה לחפש בו אם הם רוצים רווח. כל עוד זה המצב, המטרות הנאצלות של הרשות אודות פלורליזם, גיוון, ומניעת "חיבור של קבע בין מעט צמתי השליטה החולשים על זרימתו של מידע חדשותי" לא יתגשמו גם אם הממשלה תכריח בעלי הון להקים מכספם הפרטי עוד עשרים ערוצים.

על אגו ושטחיות

לצד הבורות הכלכלית שמשקפת ההתנגדות למיזוג, ישנו גם עניין האגו. פיצול ערוץ 2 היה כאמור ספינת הדגל בשורה של רפורמות שאמורות היו לתקן את התקשורת הישראלית. היתר למיזוג הערוצים – ועוד ערב בחירות – עלול להיתפס ככישלון הרפורמה הזו.

במציאות, המיזוג כשלעצמו איננו כישלון הרפורמה. השילוב המקורי בין קשת לרשת היה אנומליה – זמן שידור שמפוצל בין שני ערוצים "מתחרים" איננו התנהגות טבעית של השוק אלא המצאה של הרגולטור. מאחר שקשת ורשת לא יכלו לשדר באותו זמן, הן לא באמת התחרו. הפסקת הפארסה הזו והחלפתה בערוצים בעלי זמן שידור מלא היא הדבר הנכון בכל מקרה.

לעומת זאת, מיזוג בין רשת לערוץ 10, כאשר מדובר בבעלות על זמן שידור מלא שמתחלקת בין שני תאגידים שותפים, היא התנהגות טבעית לחלוטין של השוק. כלומר, המהלך של פיצול ערוץ 2 היה נחוץ וחיוני לא רק לשם הגדלת מספר הערוצים אלא גם לשם ביטולו של ערוץ מפוצל – יצור מוזר וחסר תוחלת שלא היה בא לעולם אלמלא השילוב בין הפיגור הטכנולוגי של שנות ה-90' והחריצות המוגזמת של פקידים ממשלתיים.

הדרך לרווחיות

אז מה עושים? קודם כל נותנים לשני הערוצים להתמזג. בראש ובראשונה מתוך ההכרה שהערוצים הללו הם רכוש פרטי של בעליהם, והמדינה צריכה סיבות טובות מאוד וחריגות מאוד כדי להצדיק התערבות במה שאדם עושה ברכושו הפרטי.

שנית משום שהמשך הפיצול לא ישיג דבר: אם יתגשמו האיומים וערוץ 10 ייסגר, יהיו שני ערוצים בדיוק כפי שיהיו אם המיזוג יאושר. אם מדובר באיומי סרק וערוץ 10 ימצא דרך לשרוד, גם לא השגנו בזה דבר. ב-11 החודשים מאז הפיצול, התחרות לא הולידה שינוי משמעותי בהתנהלות הערוצים – משום שבהיעדר סיכוי לרווח ותחרות אפקטיבית, אין כל תמריץ לשינוי.

הדבר השני שהרשות השנייה צריכה לעשות הוא לבחון מה בהתנהלותה שלה גורם לערוצים להיות הפסדיים, ולשנות התנהלות. ויש הרבה מה לשנות: הרשות ממשיכה לגבות כ-10 מיליון שקל בשנה מכל ערוץ, לחשוב שהתפקיד שלה הוא להגיד לערוצים אילו תכנים לשדר, מתי ובכמה כסף לשדר חדשות, להתערב בזמני שידור הפרסומות ולהגביל שימוש בתוכן שיווקי.

בפברואר השנה עבר תיקון לחוק הרשות השנייה, שנודע בשם חוק ערוץ 20 משום שאפשר לראשונה לערוץ 20 לשדר חדשות כחוק. החוק הזה כלל "בוטנים" לערוצים הגדולים, בדמות אפשרות לשלב תוכן שיווקי בשידורים, ביטול החובה לשדר תכנים בערבית ועוד.

אבל כדי שכל זה יקרה, מועצת הרשות השנייה צריכה להתקין כללים. יו"ר הרשות התחייבה בכנסת שהכללים יותקנו כבר בחודש מאי, אבל זה לא קרה. אם ברשות השנייה באמת חרדים לתחרות האפקטיבית בין הערוצים, מוטב שישבו להתקין את התקנות המקלות הללו במקום להתערב במיזוג.

דבר שלישי ואחרון: על הרשות השנייה, וכל יתר הגורמים הבוחשים בשוק הזה, להבין שאולי הטלוויזיה לעולם לא תהיה רווחית עוד. טלוויזיה היא מדיום של העבר. היא שוקעת אל מול חלופות טובות יותר. הסיכוי של גופי השידור הנוכחיים לשרוד טמון בשילוב מתוחכם ומוצלח בין שידורים בטלוויזיה לבין האינטרנט. במצב הזה כל שעל הרגולטור לעשות הוא למשוך את ידיו מהתעשייה, להסיר מגבלות רבות ככל הניתן, ולתת לתהליך להתרחש לבדו, לשביעות רצונם של צרכנים ומשקיעים. תנו לתחרות לעשות את שלה.