הברכה שניתנה לאברהם מלמדת כי צבירת הון ורכוש – כל עוד נעשית בדרכי שלום – היא דבר טוב ורצוי
בסוף הפרשה הקודמת, פרשת נֹח, מסופר על יציאת תרח מאור כשדים:
וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם” (בראשית יא,לא)
בתחילת פרשת לך-לך אנו קוראים על יציאתו של אברם מחרן לכנען:
וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן” (יב,ה)
כמה הבדלים בולטים יש בין שני הפסוקים הדומים הללו. אחד מהם הוא הכוונה והתוצאה: תרח מתכוון להגיע לכנען אבל נתקע בחרן; אברם יוצא לכיוון כנען ואכן מגיע לכנען. אברם מצטייר כמי שאינו רק מתכוון – הוא גם מבצע.
הבדל בולט נוסף הוא מה שאברם לוקח מלבד משפחתו: “וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן“. הרכוש, שהוא כמעט דמות בפני עצמה כאן, מופיע לראשונה על במת ספר בראשית.
הרכוש ימשיך ויופיע בהמשך, באופן מודגש שאי אפשר לטעות בו, עוד שבע פעמים בפרשת השבוע: “וְלֹא נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו” (יג,ו); “וַיִּקְחוּ אֶת כָּל רְכֻשׁ סְדֹם וַעֲמֹרָה וְאֶת כָּל אָכְלָם וַיֵּלֵכוּ. וַיִּקְחוּ אֶת לוֹט וְאֶת רְכֻשׁוֹ בֶּן אֲחִי אַבְרָם וַיֵּלֵכוּ וְהוּא יֹשֵׁב בִּסְדֹם” (יד,יא-יב); “וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָרְכֻשׁ וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב” (יד,טז); “וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ סְדֹם אֶל אַבְרָם תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ” (יד,כא); “וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל” (טו,יד).
המונח “רכוש” מופיע עוד שבע פעמים בספר בראשית ופעמיים בספר במדבר, ואז נעלם לחלוטין בכל שאר ספרי המקרא, עד שהוא צץ וחוזר בספרי המקרא המאוחרים – דברי הימים, עזרא ודניאל. מה פשר ההדגשה הזו של הרכוש, ההולך עם אברם ועם לוט, מהווה מוטיב מרכזי במלחמת ארבעת המלכים את החמישה, ולבסוף בא כפינאלה של ברית בין הבתרים?
קפיטליזם, פרוטסטנטיות ומקס ובר
נניח את השאלה הזו באוויר, ונדלג כמה אלפי שנה קדימה, אל תופעת ה”קפיטל” וה”קפיטליזם”. כיום מתורגם המונח “קפיטל” למילה “הון”, ואולם בעבר הוא תורגם כ”רכוש”, ו”קפיטליזם” – “רכושנות”. כך למשל, במילון האקדמיה למונחי כלכלה משנת תש”ד (1944) מצויים המונחים “רְכוּשָׁנוּת מֻקְדֶּמֶת, קַפִּיטָלִסְמוּס מֻקְדָּם”, “רְכוּשָׁנוּת מְאֻחֶרֶת, קַפִּיטָלִסְמוּס מְאֻחָר” ו”רְכוּשָׁנוּת מְפֻתַּחַת, קַפִּיטָלִסְמוּס מְפֻתָּח”.
בשנת 1905 כתב הסוציולוג הגרמני מקס ובר מסה מפורסמת על הקשר בין הקפיטליזם לבין דתות שונות. ובר חקר את הסיבה לכך שהקפיטליזם שגשג יותר בארצות פרוטסטנטיות מאשר בארצות קתוליות. גם בתוך ארצות בעלות אוכלוסיות שונות, האוכלוסייה הפרוטסטנטית אימצה בדרך כלל יותר את הקפיטליזם מאשר מקבילתה הקתולית.
את התאוריה שלו הוא סיכם בחיבור “האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם”. הקתוליות, כתב ובר, שמה את הדגש המכריע על העולם הבא. בעולם הזה רצון לרווח הוא חטא, הרי חמדנות היא אחד משבעת החטאים במסורת הנוצרית. “עניים יירשו ארץ” הוא המוטו של הקתוליות, שעודדה חיים ללא שאיפות חומריות מוגברות.
כך קרה שגם כאשר היו עשירים שאספו הון רב במהלך חייהם, בסתירה לאידיאל הכללי הזה, הם נטו לתרום את הונם לכנסייה לקראת מותם או אחריו, וזו אחת מהסיבות לעושר המופלג שצברה הכנסייה במהלך ימי הביניים.
הפרוטסטנטיות, מנגד, פקפקה כל כך ביכולתו של האדם לגאול את עצמו בעולם הבא, עד שהציפייה לגאולה אחרי המוות הלכה ודעכה, מה שהביא באופן פרדוקסלי לדגש רב יותר על העולם הזה. התאוריה הלכה והדגישה את השגחת האל על חסידיו בעולם הזה, וממילא צבירת הון כבר לא נתפסה כחטא אלא להפך, כשכר המגיע בדין לעובד האל.
יתרה מכך, המסירות למלאכה (שהגיעה מן השורש לא”ך שיש בו משמעות של שליחות, דבר שוובר מדגיש) מהווה גם קריאה ומשימה דתית. אדם כבר אינו יכול להסתפק במועט ולחשוב שאת השאר הוא ישיג בעולם הבא: צבירת הרכוש מהווה במובן מסוים גם שליחות דתית וגם שכר מאת האל.
היהודים והקפיטליזם
ומה לגבי היהדות? ובר מקדיש לכך כמה שורות בחיבורו:
היהודים ניצבו לצד הקפיטליזם ההרפתקני בעל האוריינטציה הפוליטית או הספקולטיבית. האתוס שלהם היה, בדיבור אחד, האתוס של ‘הקפיטליזם של הפַּריה’ (Pariah – קבוצת מיעוט לאומית חסרת קרקע), ואילו הפוריטניזם היה נושא אתוס המפעל הבורגני הרציונלי והארגון הרציונלי של העבודה. מן האתיקה היהודית לא נטל אלא מה שהתאים למסגרת זו”
כך או כך, ברור שליהודים הייתה זיקה עמוקה לקפיטליזם. כפי שכתב ג’רי מולר בספרו “Capitalism and the Jews“, היהודים שגשגו תחת הקפיטליזם הרבה יותר מבני קבוצות אחרות. רבים מהם תפסו עמדות מפתח והצליחו לטפס בתוך דור או שניים מרמה של פועל זוטר או סוחר זעיר לרמה של בעל הון של ממש, וחלקם גם הקימו שושלת של בעלי הון. מבט קצר ברשימה הבלתי-נגמרת בערך הוויקיפדיה המוקדש לרשימת אנשי עסקים יהודים אמריקאים יכול להמחיש את הסיפור.
כמו שציין מילטון פרידמן, הקפיטליזם היטיב מאוד עם היהודים בשל היותם קבוצת מיעוט נרדפת, משום שבשוק החופשי אפליה ממוסדת היא דבר הרבה פחות ריאלי מאשר במערכת פוליטית-מדינתית. אבל היו קבוצות מיעוט נרדפות אחרות שלא הגיעו להישגים שכאלה. ה”הון התרבותי” של היהודים, כהגדרתו של מולר, היה גורם מכריע. וחלק מההון התרבותי הזה הוא היחס החיובי לצבירת הון (כפשוטו) בדרכי שלום.
צבירת רכוש כברכה אלוהית
פרשת השבוע ממחישה זאת היטב. ה’ אומר לאברם “וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה” – והברכה היא כנראה היותו בעל רכוש רב; גם גידול השם קשור לכך: באקלים המקראי, מי שצבר נכסים רבים יותר נחשב מכובד יותר, בין השאר משום שהדבר מעיד על ההשגחה האלוהית החופפת עליו.
המקרא, כידוע, שם דגש על מתן שכר בעולם הזה. לא משום שהעולם הבא לא היה קיים עבור אנשי המקרא – העמים הקדמונים האמינו גם האמינו בעולם הבא, ועולם המתים נמצא גם בספרי המקרא בשם “שְאוֹל” – אלא משום שבמקרא העולם הבא לא נחשב בדרך כלל כזירה העיקרית של מתן השכר והעונש. הברכות הן ארציות, וממילא היחס להחזקת רכוש ול”חיים טובים” היה חיובי בתכלית.
בתקופת חז”ל, בעקבות שאלות פילוסופיות של “צדיק ורע לו” וכיוצא בהן, הועבר הדגש לעולם הבא כעולם נוסף של מתן שכר; אבל גם חז”ל לא דחו את העולם הזה ולא פרשו ממנו. רק הנצרות הקתולית הביאה את קידוש הסבל בעולם לאידיאל, תוך דחיית העולם הזה לגמרי. הפרוטסטנטיות, כפי שראינו, חזרה בחלק מן המובנים לאידיאלים המקראיים, והיוותה מצע נוח לשגשוג העולמי שהביא עמו הקפיטליזם.
נחזור כעת לעיין ביחס של הפרשה לרכוש. הרכוש הוא חלק חשוב מן הברכה הניתנת לאברם. כאשר נשבה לוט, הרכוש של אברם ומעמדו החברתי מאפשר לו להוציא צבא קטן, יחד עם בעלי בריתו מן הסביבה ולחלץ את לוט – ואת רכושו.
מאפיין חשוב של הרכוש הוא שהוא ניתן לתוספת, ולכן מהווה כלי אידיאלי לברכה. בסוף מורה הנבוכים, הרמב”ם עומד על כך ששלמות הגוף חשובה ועצמית יותר משלמות הקניין; זה נכון, אבל בשלמות הגוף ניתן להוסיף במידה מוגבלת, מה שניתן לסכם ב”להיות בריא לאורך שנים”, ואילו בקניין ניתן להוסיף.
כאשר שרי נלקחה לבית פרעה, פרעה “מיטיב בעבורה” לאברם בתשלום רכוש רב – פיצוי לא שלם כמובן על העוול, אבל הפיצוי האפשרי היחיד. ובמקביל, בפרשת ברית בין הבתרים מבטיח האל שלאחר השעבוד יצאו צאצאיו של אברם “ברכוש גדול” – שכן פיצוי יכול להיות כמעט רק ברכוש, שאותו ניתן להגדיל בצורה משמעותית.
בין חברון לסדום
אכן, לא הכול ורוד ולא כל רכוש לגיטימי. כאשר אברם מחלץ את רכוש סדום, שאנשיה – מקדים לנו המקרא – “רָעִים וְחַטָּאִים” (יג,יג), מציע מלך סדום “תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ” (יד,כא), אך אברם מסרב בתוקף: “אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם” (יד,כג). אברם אינו מוכן לקחת כסף שנלקח בדרכי חמס.
הדבר מחזיר אותנו להבחנה של ז’אן-בטיסט סֶה שעמדנו עליה בעיון לפרשת בראשית – בין צבירת עושר על ידי עשייה לבין לקיחתו בכוח הזרוע. הרכוש של אברם, שנצבר בדרכי שלום, לא יכול לכלול בתוכו כסף שמקורו בשוד ובגזל.
על הרכוש כגורם חיכוך, בין רועי מקנה אברם לרועי מקנה לוט, ניתן וראוי להקדיש עיון בפני עצמו. ועדיין התמונה המצטיירת מפרשתנו ברורה: הרכוש אינו דבר רע שיש לברוח ממנו, וצבירת הון – כל זמן שהיא נעשית בדרכי שלום – אינה קללה אלא ברכה. נראה לפיכך שבדין יש לראות את אברהם אבינו כקפיטליסט הראשון.
אני חושבת התנך המואר ונושא הבשורה אומר מעל לכל שגם רכוש חייב לבוא בדרכי מוסר בהיצמדות לחוקים של אלוהי צבאות ישראל. דוד המלך הוא מין דוגמא. דוד סבל המון בחייו הוא לא אדם שפונק ועם זאת ניצמד כל חייו לאלוהים. הוא ידע שמימנו הכל ועל כן במסע בזמן הזה שלו הוא דאג להיות כמה שיותר צמוד לאל ובכל פנייה ותפנית. אנחנו כולנו לנו שיח ושיג עם אבא מחויבים בהיצמדות הזו בתור נוסעים בזמן. פנים מול פנים מול אבא שיודע הכל. על כן יושר ואמת ותמימות ואהבה. כל נשמה בעולם עליה לשאת עינים לאלוהים ובלי מתווכים. מסענו פה מוגבל אבל לעתיד לבוא כשנשוב לגן עדן תבוא המנוחה שכה חסרה במיוחד היום. ננוח ונואר באורו של אלוהי צבאות ישראל.
לא רק צבירת הרכוש “בדרכי שלום” וביושר אלא גם שימוש חיובי למטרות נעלות על ידיהם מגיע אברהם לקידוש ופרסום שם ה’ וברכתו בעולם ” ויאמר אברם אל מלך סדם הרימתי ידי אל יהוה אל עליון קנה שמים וארץ” הוא המבדיל בין אברהם איש החסד לבין אנשי סדום שרכושם הרב איפשר את קיומה של “”תרבות”” סדום ועמורה, לקח טוב לתרבות המערב בזמנינו (במיוחד באירופה),שרבים אצלינו כה מעריצים
קצת תמוהה השימוש בשרש לא”ך בהקשר של מלאכה כדי לטעון שיש בה “שליחות דתית” ,הרבה יותר פשוט להצביע על הקשר בין המלים מלאכה, מלך ומלכות ,שזה מתאים מאוד לברכת אלהים לאדם בפרק א’ ” ויברך אתם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרמשת על הארץ ” האדם המקבל מאת האל שלטון – מלכות התחתונה על העולם ,הוא גם זה שמצטווה לחדול מכל מלאכה ביום השבת כדי שבזה יכיר במלכות העליונה של הקב”ה ” זכור את יום השבת לקדשו ששת ימים תעבד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת ליהוה אלהיך לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך וגרך אשר בשעריך כי ששת ימים עשה יהוה את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי על כן ברך יהוה את יום השבת ויקדשהו”
בבקשה פרסמו טורי פרשת השבוע בימי חמישי במקום בשישי. שנספיק לקרוא לפני שבת…
אני קורא את מאמריך ואוהב אותם, אבל הנסיון לחבר בין הגיון שלנו לבין דמויות או סיפורים מחזל והתלמוד הן כמו הניסיון לומר שדוד ויונתן היו זוג גייז. סתם ווארט’יל יפה ונחמד. הסוציאליסטים יגידו שחוקי העבדים הם זכויות סוציאליות, ופרק הזהב במסכת בבא מציעא הוא הבסיס לרגולציה. בוא נעזוב את התורה לנפשה.
אין בתנ”ך מילה שמדברת על עולמנו או על איך לעלות לרכוש או איך לרדת ממנו. זוכתך לחשוב כך אבל אחיורתך להבין שלכתוב כך ולהטעות אחרים אתה כבר בסוג של בעיה. מציע שתנסה להבין את הדברים לא בנימה אישית ואולי גם תצליח להוציא מזה תועלת. בהצלחה.
מאמר יפה.
יתכן שאברהם הוא הניגוד לאנשי דור הפלגה שהקימו את מגדל בבל (חיים שיתופיים), ולכן עזב אותם ועבר לכנען.
דור הפלגה היו סוציאליסטים-קומוניסטים, אברהם היה קפיטליסט.
דור הפלגה האמינו באלים רבים בשמים, ובכינון ישות אחת בארץ.
אברהם האמין באל אחד בשמים, ובגיוון אנושי בארץ.
אברהם היה קפיטליסט, אבל לא במובנו העכשווי. הוא היה בעל הון וצבר הון. אולם ההון לא היה מיועד לשירות האנוכיות שלו אלא לשירות השליחות שלו. בהונו הוא השתמש להכנסת אורחים ובכך ייצג תפיסת עולם הפוכה ב-180 מעלות מן הקפיטליזם החזירי של סדום. אנשי סדום אמרו “שלי שלי ושלך שלך”. אברם אבינו אמר: “שלי שלך ושלך שלך”. הוא לא אמר את זה על כל הונו. אהבתו לזולת לא גרעה מאהבתו לעצמו. אבל בתפיסת עולמו, גם מה שהוא “שלי” נועד בין השאר גם “לך”, במידה בה אתה זקוק לו ואני יכול לתת לך מבלי להתעלל בעצמי ובמשפחתי. בסופו של דבר כדאי לנו להשתחרר מן המונחים הלא יהודיים “קפיטליזם” – הנתפס כצבירה אנוכית של רכוש מבלי לראות את הזולת, ו”סוציאליזם” – הנתפס כהתמסרות אלטרואיסטית לצורכי החברה [כאשר באמת הוא לא כזה, והוא משתמש במונח הזה רק כדי להשמיץ את מתנגדיו]. עלינו ליצור מונח יהודי חדש המבטא את המאפיינים הייחודיים של התפיסה היהודית שהיא לא בקצה הזה, לא בקצה השני, ואפילו לא באמצע בין שניהם.
לעושרו של אברהם אבינו היה תפקיד נוסף. ידוע הפסוק: “חכמת המסכן בזויה ודבריו אינם נשמעים”. כדי להעביר את המסר האמוני והמוסרי הייחודי שלו, אברהם חייב להיות בעל מעמד חברתי גבוה, ולשם כך הוא זקוק לעושר. ה”רכושנות” של אברהם היא לא התכלית, היא האמצעי לתכלית גבוהה בהרבה מן הקיום האנושי ומסיפוק הצרכים והגחמות שלו.