פרשת נֹח: איך בונים תיבה?

תארו לכם שאלוהים מתגלה אליכם ומודיע שההתחממות הגלובלית ממשמשת ובאה קרוב ממה שחשבתם. אף על פי שהבטיח שלא יהיה מבול, כנראה לא קראתם את האותיות הקטנות ובעצם סוג אחר של מבול אכן עומד לבוא.

כל מה שאתם צריכים זה, שוב, לבנות תיבה כדי לאחסן בה את עצמכם ועוד מגוון חיות עד יעבור זעם. את המשימה הזו עליכם לבצע לגמרי לבד, אתם ומשפחתכם, ולצורך העניין יש לכם מאה שנה – קדימה, צאו לדרך. בהצלחה.

עץ וברזל

נו, מה הבעיה, אתם אומרים לעצמכם. כל מה שצריך זה עצי גופר, כופר ויאללה לעבודה. ובכן, המשימה הראשונה היא לפתוח מילון ולחפש מה זה בכלל עצי גופר. אחר כך צריך למצוא עצי גופר. נניח לרגע שמדובר בארזים, והתמזל מזלכם לגור בדיוק ליד יער לבנוני עבות. כעת למשימה השנייה: צריך לכרות אותם.

כרתם פעם ארז? לא תוכלו לעשות זאת בידיים. תצטרכו גרזן, או מסור, או גם וגם. אבל איך תכינו גרזן? גרזן הוא דבר די פשוט לכאורה: חתיכת ברזל חדה המולבשת על עץ. אך למצוא עפרת ברזל זה לא כל כך פשוט, וגם אם (שוב) התמזל מזלכם ויש לכם קצת ממנה ליד הבית, עדיין תצטרכו להכין את כלי הברזל, וזה מאוד לא פשוט.

צריך לחמם את הברזל לחום גבוה מאוד בעזרת כבשן לוהט, "כור הברזל", אבל שלא יהיה חם מדי, אחרת הוא ישבר. זו משימה מורכבת מאוד. אם תנסו בעצמכם בבית להכין מאפס כלי ברזל – פשוט ככל שיהיה – סביר להניח שגם אחרי אלפי ניסויים, תיכשלו במשימה. אבל בואו נניח שהצלחתם בדרך פלא. יש בידכם גרזן, קהה משהו כנראה, אבל יכול לעשות את העבודה. אתם מתייגעים על עץ גופר אחד, מכים בו שוב ושוב במשך כמה שעות וסוף סוף הוא נופל.

עכשיו מה? צריך לגרור את העץ משם איכשהו. אני לא יודע איך לבשר לכם את זה, אבל עץ הוא דבר מאוד כבד, ויכול בקלות להגיע למשקל של כמה טונות. בידיים לא תוכלו להזיז אותו. גם לא עם עזרת שם, חם, יפת, כוש, מצרים, פוט, כנען וכל הג'מאעה.

תצטרכו לגרור אותו בעזרת חבלים, אבל גם להכין חבלים זה לא כזה פשוט – ניסיתם פעם להכין חבל? תצטרכו הרבה מאוד חבלים חזקים, גם כדי לחבר את עצי התיבה זה לזה. תצטרכו כמובן גם מסור בשביל לחתוך את העץ למידה הנכונה, וכבר ראינו שלהכין כלי ברזל זה דבר די קשה.

בקיצור, בניית תיבה ענקית היא פרויקט אדריכלי והנדסי עצום. אתם חייבים להיות בטוחים שגם אחרי שאיכשהו בניתם את תיבה שתעמוד בדרישות הספציפיות, לא תתפרק ברגע שיתחיל לרדת המבול, שתהיה אטומה לחדירת מים, ותצוף בבטחה ימים ארוכים. זכרו: יש לכם רק הזדמנות אחת. במקרה של דליפה, אתם, האריה והממותה, הגמל וגם ההיפופוטם תמותו מאוד.

אני, תיבה

אבל אולי יש דרך פשוטה יותר. אם יכולתם למשל לקנות גרזן מאדם המוכר גרזנים, לשכור את שירותיו של מומחה לכריתת עצים, לקנות חבלים וכן הלאה, הייתם יכולים לתעל את כל מאמציהם לשם בנייה של תיבה בצורה שתהיה טיפה פחות בלתי-אפשרית.

בחיבור מפורסם בשם "אני, עיפרון" עמד לאונרד ריד על הצורך בשיתוף פעולה של אינספור אנשים מכל רחבי העולם רק כדי ליצור עיפרון בודד. שיתוף הפעולה הזה מתבצע כיום על ידי המערכת הכלכלית בצורה כה מוצלחת, עד שאיננו חושבים עליו בכלל. אבל בשביל להגיע לרמה הזו היה צורך באלפי שנים של בנייה.

כאשר אלוהים אומר לנֹחַ "עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר" (בראשית ו,יד) וכאשר מסופר "וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים כֵּן עָשָׂה" (ו,כב), אנחנו נוטים להתעלם מהפרטים האלה. אבל נראה שלפחות עבור הקורא הקדום, המורכבות העצומה של הפרויקט הייתה ברורה. בניית תיבה היא טכנולוגיה, במלוא מובן המילה, ומהפכה טכנולוגית אינה יכולה להיות פרי מעשיו של אדם בודד.

כפי שהעיר ר' דוד צבי הופמן בפירושו לספר בראשית, נראה שלא לחינם סיפרה התורה בפרשה הקודמת על תובל קין, הדור השביעי לקין, "לֹטֵשׁ כָּל חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל" (ד,כב). לפי חז"ל, אשתו של נח הייתה נעמה, אחותו של תובל קין. כמה נוח! גיסו של נח – או על כל פנים בן תקופתו או בן הדור הקודם – היה זה שהתחיל למעשה את המהפכה התעשייתית של תקופת הברזל, שהייתה הכרחית לשם בניית תיבה מורכבת שכזו.

משנת האינטרס העצמי

כאן אנחנו מגיעים לכאורה לבעיה מוסרית: כדי שנח יינצל, הוא היה חייב שיתוף פעולה של אנשים רבים שיעזרו לו – במודע או שלא במודע – במאמציו להקים את הפלא הטכנולוגי הזה. אבל הם לא נכנסו לתיבה ולא ניצלו. זו נראית כפיות טובה, ואולי אפילו עוול.

כדי לענות על השאלה אנחנו צריכים להיזכר בשיח המפורסם (בבלי שבת לג ע"ב) בין רבי יהודה לרבי שמעון בן יוחי באשר למלכות רומי. "כמה נאים מעשיהן של אומה זו!", אמר רבי יהודה, "תיקנו שווקים, תיקנו גשרים, תיקנו מרחצאות!". אך רבי שמעון לא התפעל: "כל מה שתיקנו, לא תיקנו אלא לצורך עצמן. תיקנו שווקין – להושיב בהן זונות, מרחצאות – לעדן בהן עצמן, גשרים – ליטול מהן מכס".

אין ביניהם מחלוקת בעובדות, וגם רבי יהודה אינו סבור שהרומאים תיקנו את הדברים מתוך אצילות נפש ורצון להיטיב. משנת האינטרס העצמי, המנחה את פעולת השוק, היא זו שהנחתה אותם, והוא סבור שיש לשבח את מעשיה של אומה זו, גם אם מוסרית מדובר במלכות רועצת ורוצצת. רבי שמעון לעומתו מודה שהתוצאות של מעשיהם מיטיבות, אך כיוון שכוונתם אינה רצויה, אין מה לשבח אותם.

העולה מדברי שני החכמים הוא שאדם יכול להיות כלי לצורך פעולה מיטיבה, אך אין זה הופך אותו לראוי מוסרית. יש לכך חשיבות עליונה מן הצד השני, משום שזה אומר שאנחנו יכולים להשתמש בפרי עבודתם של אנשים נלוזים, ואין הדבר פסול כלל ועיקר. איננו צריכים כוונה טהורה מצד כל אדם בשרשרת הייצור: כל אחד מהם עושה את מעשיו לצורך עצמו, ואנו משתמשים במעשיהם במנותק מכוונתם.

בין התיבה למגדל בבל

אם נחזור אל התיבה, ניתן לראות אותה ואת הטכנולוגיה שהביאה אליה כ"נס אנושי". טבעו של האדם הוא לטבוע במבול, אך בניית התיבה היא התגרות של האדם בטבע, התעלות עליו וחתירה נגדו.

במיתוס היווני, פרומתאוס נענש בחומרה על כך שגנב את האש והביא אותה לאדם. יש המזהים מקבילה בין מיתוס זה לבין חטא עץ הדעת, אבל אם נקביל את הטכנולוגיה של שליטה באש – ההכרחית לייצור כלי ברזל, ועל כן לייצור תיבה – לבניית התיבה, נקבל היפוך. הנס האנושי הוא התגרות בטבע אבל ציות לרצון האל. האל הוא מביא המבול, והאל הוא המצווה על הצדיק להשתמש במשאבים האנושיים להתגבר עליו.

אך ראייה חיובית זו של הטכנולוגיה אינה בלעדית. בסיפור מגדל בבל שבהמשך הפרשה משתמשים בני האדם בטכנולוגיה חדשה אחרת – עשיית לבנים – לשם איחוד כפוי שהאל אינו רואה כדבר טוב, אף שהכתובים אינם מגלים מדוע.

אם נלך אחר יוסף בן מתתיהו, ייתכן שהדבר תלוי בעריצותו של המלך נמרוד שהשתמש בכוח הזרוע לצורך בניית העיר והמגדל, והדבר משתלב עם הידיעה שעשיית לבנים הייתה מלאכה קשה אותה בדרך כלל ביצעו עבדים, כולל בני ישראל במצרים. האם יש כאן רמז להסתייגות מהעבדות ההמונית, המטרימה את שעבוד בני ישראל? קשה לדעת.

פרשת נח מנגידה מולנו שני שימושים בטכנולוגיה, האחד חיובי ובציווי האל והאחר שלילי ולמורת רוחו של האל. בין הקטבים של הפחד מן הטכנולוגיה לבין הערצת הטכנולוגיה צועדת התורה באמצע ומזכירה לנו שאין הטכנולוגיה אלא כלי, שניתן לבצע באמצעותו מעשים נהדרים אך גם לגרום לשואה של ממש.

לחצו כאן לכל הטורים של הלל גרשוני