הרשות הפלסטינית הכושלת נולדה בחטא ומחזיקה מעמד רק הודות לחסדי ישראל ומדינות המערב. האם לאחר 25 שנה נראה שינוי בתפיסה הישראלית?
בחודש ינואר השנה יצא הוועד המרכזי של אש"ף בהמלצה לבטל את ההכרה בישראל ולהפסיק את שיתוף הפעולה הביטחוני עמה. השבוע חזר הוועד על דרישתו להפסיק את התיאום הביטחוני עם ישראל, ולבטל גם את ההסכמים הכלכליים באמצעותם פועלת הרשות.
המלצות אלו נועדו להסיר מאש"ף את ההאשמה הקבועה שמטיח בו חמאס: שיתוף פעולה עם האויב הציוני. אלא שללא שיתוף פעולה ביטחוני וכלכלי עם ישראל, הרשות תקרוס בתוך ימים ספורים. המבוי הסתום הזה הביא את אש"ף והרשות לפשיטת רגל – הן אידיאולוגית והן כלכלית – המציגה את מערומי הכישלון של החלום הפלסטיני.
מטבעו של עולם, כאשר מבנה מוקם על בסיס רעוע, סיכויי השרידות שלו לאורך ימים נמוכים. כדי להישאר יציב הוא זקוק כל הזמן לסיוע חיצוני מצד אלו שסבורים שבעתיד הוא יכול לעמוד בפני עצמו. איוולת היא הניסיון להחזיק בחיים באופן מלאכותי דבר שאין לו סיכוי לחיות באופן עצמוני, שכן כל מה שיושקע בו ירד לטמיון.
הרשות הפלסטינית מתאימה בדיוק לתיאור הזה, ונעמוד כאן על הסיבות לכך.
כישלון ידוע מראש
הסיבה הראשונה, הבסיסית והראשונית, היא הסיבה להקמת הרשות. בשנת 1993 חיפשה ממשלת ישראל מישהו שייקח על עצמו את חיסול הטרור שייצרו תנועות החמאס והג'יהאד האסלאמי ביהודה, בשומרון וברצועת עזה. כשכר לפעילותו נגד הטרור הוא יקבל את הסמכות לשלוט בשטח ולנהל את חיי הערבים באזורים אלה.
זה היה ה"דיל", והקבלן שקיבל עליו את ביצוע את שתי המשימות היה אש"ף בהנהגת הארכי-טרוריסט יאסר ערפאת שממשלת ישראל האמינה ברצינות כוונותיו לחסל את הטרור ולהקים מנגנון אוטונומי שינהל את החיים בשטחים.
אלא שהעסקה הזו נועדה מראש לכישלון, גם מצד הערבים תושבי השטחים וגם מצד ממשלת ישראל. התושבים ראו – ועדיין רואים – את הרשות הפלסטינית כזרוע ביצוע של המדיניות הישראלית, ארגון שמשתף פעולה עם ישראל באמצעות מנגנון התיאום הביטחוני.
"תיאום ביטחוני" הוא למעשה ביטוי מכובס לשיתוף פעולה שבו כוחות הביטחון הפלסטינים רודפים ותופסים את פעילי הארגונים האחרים ומסגירים אותם לידי ישראל. רבים מהערבים תושבי השטחים רואים בכך בגידה, לא פחות.
כדי לכסות על הבגידה ולהשתיק את הביקורת, מעסיקה הרשות אלפי אנשים, חלקם הגדול במשרות מלאכותיות. בתמורה להכללתם ברשימת מקבלי השכר, הם ממלאים את פיהם מים ולא אומרים בגלוי את מה שהם חושבים על הרשות ועל סיבת הקיום שלה.
אלא שאנשי הרשות יודעים היטב מה הציבור חושב עליהם, וכדי ליצור לגיטימציה לעצמם ולרשות הם המציאו אתוס לאומי שתכליתו להקים מדינה בתנאים שישראל לעולם לא תסכים להם: שיבת מיליוני "פליטים" לתוך ישראל, וויתור מצד ישראל על ירושלים.
דרישות בלתי אפשריות אלה הועלו מתוך ידיעה ברורה שישראל לא תיענה להן, וכך לעולם לא תקום מדינה פלסטינית וישראל תישאר לנצח האויב. לכן מי שחושב שמדינה פלסטינית תחיה בשלום על יד ישראל איננו מבין את הבסיס לקיומו של החלום הפלסטיני, שהוא ליבוי השנאה לישראל, טיפוח הטרור נגדה והאשמתה בכל תחלואי החברה הערבית.
הנשמה מלאכותית
על פי אמצעי התקשורת של הרשות, ישראל היא תוצאת פעולה קולוניאליסטית אירופית שנבעה מרצון אירופה להיפטר מהיהודים, שאינם עם אלא קהילה השייכות לכל עמי העולם. היהדות אינה דת קיימת אלא דת בטלה שאין לה היסטוריה ב"פלסטין". הפלסטינים עצמם הם קרבנות הקונספירציה האירופית ומטרתם הלגיטימית היא לשחרר את כל "פלסטין" מהים עד הנהר. לכן "שלום" עם ישראל יהיה תמיד לא יותר מהפסקת אש זמנית, כי המטרה הסופית היא חיסולה של ישראל.
יותר ויותר ישראלים הבינו במהלך 25 השנים האחרונות את העסקה הכושלת שממשלתם עשתה בחתימתה על הסכמי אוסלו, ולכן השמאל הישראלי שעשה את הטעות הפטאלית הזו איבד לאורך השנים הללו הרבה מהתמיכה הציבורית שנהנה ממנה. גם "האביב הערבי" – שהתברר כדומה יותר לביצה של דם, דמעות ואש – עזר לישראלים להתפקח מחלום "המזרח התיכון החדש" מבית מדרשו של אדריכל אוסלו, שמעון פרס.
היום, אחרי שהתברר שכל כוונתם של יאסר ערפאת ומחמוד עבאס הייתה ועודנה הקמת מדינה פלסטינית על חורבותיה של מדינת ישראל, יש מעט מאוד רצון בישראל להמשיך ולהנשים את היצור המלאכותי הזה ששמו הרשות הפלסטינית. ישות שכל קיומה נובע מהכסף שהיא מקבלת מזרים ומשלמת לעובדיה ולטרוריסטים שלה הנמצאים בכלא הישראלי.
הבחירות שנשכחו
הסיבה השנייה לכישלון הרשות הפלסטינית היא חוסר הצלחתה להקים גוף מדיני עם נורמות התנהלות מקובלות, המבוססות על הכרת הציבור בחשיבותם של כללי המשחק הפוליטי הנקראים "שלטון החוק".
הרשות הקימה מנגנונים וגופים שקיומם ניכר כלפי חוץ, אך תוכנם ריק וחסר משמעות. כך למשל, קיים ברשות מנגנון של בחירות שבשנת 2006 הביא לעולם רשות מחוקקת ונשיא, שנבחרו לתקופה בת ארבע שנים. אם הרשות הייתה מכבדת את חוקיה הרי שבשנים 2010, 2014 ו-2018 היינו רואים בחירות, פעילות מפלגתית ואולי אף חילופי שלטון.
אלא ששום דבר מאלה לא התקיים: לאחר הבחירות בהן תנועת חמאס זכתה ברוב מושבי המועצה המחוקקת, נלקחו ממנה כל סמכויותיה על ידי אש"ף, הארגון הממונה על הרשות. בכך למעשה נמנעה מחמאס מימוש זכותו לשליטה ברשות.
בחודש ספטמבר השנה שלחו חברי המועצה המחוקקת מטעם חמאס מכתב למזכ"ל האו"ם, ובו הם דורשים לא לאפשר למחמוד עבאס לנאום מעל בימת העצרת הכללית מכיוון שתקופת כהונתו פגה לפני שמונה שנים ומאז והוא לא נבחר שוב. דבר המכתב נודע לעבאס וחמתו בערה בו. הוא האשים את חמאס במשיכת השטיח מתחת לרגליו וייחס למכתב את הנוכחות הדלה של ראשי מדינות בנאומו בעצרת. כנקמה בחמאס הוא החליט לפזר את המועצה המחוקקת.
תקופת הכהונה של הנשיא הנבחר הסתיימה לפני כמעט תשע שנים, ומאז מאריך מנהיג אש"ף מחמוד עבאס מדי שנה את כהונת נשיא הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס. זה המנגנון של "המדינה בדרך" שהתקבע לאורך השנים, כי הוא מוצא חן בעיני ישראל, האירופים והאמריקנים שיעשו הכול – כולל רמיסת כללי המשחק – רק כדי שחמאס לא יגיע לשלטון.
אך כללי משחק כאלה אינם יכולים להיות לגיטימיים בעיני הציבור. לכן הרשות על כלליה וחוקיה, אותם אף אחד לא לוקח ברצינות, נתפסת כגוף לא לגיטימי בעיני הרוב הגדול של הציבור הערבי החי ביהודה ושומרון. הרוב של אותו ציבור שונא את מחמוד עבאס כי הוא יליד צפת, ואת בניו יאסר וטארק גוזלים סכומים אדירים מהקופה המדולדלת של הרשות.
הבגידה בעזה
תנועת חמאס הבינה כבר בשנת 2007 לאן הרש"פ הולכת והחליטה לקחת את העניינים בידיה באמצעות השתלטות אלימה על רצועת עזה. חמאס מסרב לשתף פעולה עם ישראל וממשיך את הג'יהאד נגדה, כי ללא המלחמה המתמדת נגד ישראל אין לתנועת החמאס שום סיבה לחיות.
המצב בו רצועת עזה נשלטת בידי חמאס מונע מאש"ף לממש את חלומו, שכן ישראל חוששת שנפילת שלטון אש"ף ביהודה ושומרון יביא להשתלטות חמאס גם על שטח זה, בדיוק כפי שקרה ברצועת עזה.
לכן מחמוד עבאס עושה כל שביכולתו להכניע את חמאס: הוא מונע מהם את כספי השיקום שקיבלו מתורמים בעולם, איננו מכסה את חשבונות הדלק והחשמל של עזה, ומונע משכורות אף מאנשי אש"ף בעזה כדי שלא ישלמו מיסים לחמאס. האם אין זו בגידה של אש"ף במיליון וחצי נתינים בעזה הנאנקים תחת שלטון חמאס?
אש"ף כיום עומד מול פשיטת רגל רעיונית מלאה. מצד אחד הוא לא יכול לטפל בחמאס ולהחיל על תנועה אסלאמיסטית זו את האג'נדה שלו, ומצד שני ישראל אינה ששה להקים עבורו מדינה שעצם קיומה יהווה איום על ישראל.
מה האלטרנטיבה? תכנית האמירויות הפלסטיניות, שעליה כתבנו בעבר מעל דפי בימה מכובדת זו.
מודל האמירויות הוא נכון כלפי כל מדינות ערב, בהן יש אוכלוסיה מגוונת של שבטים וחמולות שונים ונפרדים. עדיין, בנוגע לישראל, זוהי "Plan B" למה שצריך היה לעשות מזמן, וזה העברת אוכלוסיות המהגרים, חזרה אל ארצות המקור שלהן.
נכון, ייתכן ואנו שולחים אותם אל אומללות, מלחמות ומוות, אבל כאשר מתוך אוכלוסיות אלה שחיות בגן עדן צומחים שוב ושוב אנשים שעושים לנו גהינום, אז אין הרבה טעם להמשיך לרחם או להרגיש אמפתיה כלשהי. עם רוצחים, לא עושים חוזים!
מדינת "פלשתינה" – מעולם לא קמה!
ערבים כלאום "פלשתינאי" – שקר מוחלט!
המילה "פלסט'ין" – אין לה שורש לשוני בשום שפה, כולל ערבית!
הדגל הפאן ערבי – הושאל מממלכת החיג'אז 1920-1926
ולמה שהכסילים בתשקורת הישראלית והעולמית קוראים "סכסוך", קוראים במפורש ובגלוי בתשקורת הערבית: ג'יהאד!
המטרה של
לא לבלוע ולא להקיא. תודה למארגני מיזם הרצח הגדול ליהודים לאחר השואה: פרס,ביילין ורבין
הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא עָם בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם.
(דברים לב כא)
ד"ר קידר הנכבד, עוד מאמר מאלף.
רק לא הבנתי למה עשית הנחה לפרס (הפודל של ביילין).
שכחת צלע חשובה בהסכם אוסלו, שמשתדלים לפרסם אותה, והיא שהערבים אזרחי מדינת ישראל יתנו לשמאל שילטון בתמורה
כמה זמן ימשיכו מיטב ה"מומחים" וה"תשקורת", להיות עיוורים לעובדות ולטעות בהבנת המציאות. עד מתי נמשיך לקוות ולחכות שזרים יביאו לנו שלום וביטחון, וליברליזם גלובליסטי, יקנה לנו לגיטימציה וזכות קיום.
אין עם פלשתינאי. מה שיש זה חמולות של ערבים מהגרי עבודה, שהגיעו לפלשתינה (היא ישראל, בשמה הלועזי הזמני) במאה ה-19, בעקבות הצמיחה והשגשוג שהביאו היהודים בעליות השונות, ויצרו זיקה חזקה לקרקע בה התנחלו, כל אחד באזורו המצומצם. אין להם שאיפות לאומיות אלא שאיפות אישיות לחזרה לקרקע. אין להם הנהגה אלא כנופיות רוצחים אכזריים וצמאי דם, המחזיקות את התושבים בשבי. אין סטטוס קוו, מצבנו הולך ומחמיר בזמן שמחכים ואין אנטישמיות רק כשאין יהודים.
ברגע שמפנימים שזו המציאות ועלינו לסמוך רק על עצמנו, ניתן להתקדם לפתרון המעשי היחיד לסיום הסכסוך שהוא, השבת הריבונות הישראלית על כל ה"שטחים" ומתן תושבות או אזרחות, כתלות בהתנהלות נורמטיבית של כל פרט, ולאחר נקיטת צעדים מקדימים לקליטתם התקינה. זה נותן מענה לכל הדרישות שלהם, חוץ מחלום קטן, לא מקובל ולא פתיר, שלא יהיו יהודים.
לגבי ה"עם" ה"פלשתינאי", אתה צודק ב %50 בלבד. אמנם רבים מהמוסלמים היגרו לארץ ישראל כתוצאה מעליית היהודים ותחילת השיגשוג והפריחה של הארץ, אולם חלק גדול מהמהגרים המוסלמים לארץ ישראל, הגיעו החל משנות ה-20 של המאה ה-20, בעידוד הבריטים (מסיבות אנטישמיות לחלוטין). מבחינה זו, הם מהגרים שזה מקרוב באו, ואין להם שום זכויות בשום מקום בעולם. הם הרי ויתרו מרצון על זכויותיהם באדמות שבהן ישבו לפני ההגירה, ומכיון שהיגרו לארץ שלכתחילה לא היתה שלהם (עפ"י הסכמי ועידת סן רמו), בעידוד גורם שנהג ההיפך מהמנדט שלו ובלא רשות מהעם לו היתה נתונה הארץ, הרי שהם לא זכאים לזכויות בארץ ישראל.
אגב, בניגוד לרבים אחרים ובכללם כותב מאמר זה שאמור לדעת את ההבדל, אתה אייתת נכון את השם שצאצאי המהגרים המוסלמים לארץ ישראל עושים בו שימוש. "פלשתינאים" ולא "פלסטינים". השם מגיע מהשורש "פ.ל.ש." ומיוחס בתורה לעם קדום (שנעלם לפני כ-2000 שנים) שהיגר לארץ ישראל, ובשם הזה השתמשו היוונים לפני כ-2300 שנים. הרומאים, ובעיקר אדריאנוס, השתמשו בו לצרכיהם (מחיקת הזהות והקשר בין עם ישראל ובין ארץ ישראל, לאחר המרד הגדול).
לגבי מתן זכויות תושב או אזרח לצאצאי המהגרים המוסלמים הנמצאים כיום ביהודה ושומרון – חס ושלום, היו לא תהיה. הם יכולים לקבל זכויות של מהגרי עבודה זמניים, בדיוק כמו שמטפלים מהפיליפינים ומהודו, עובדי בנין מסין ומגאורגיה, עובדי חקלאות מתאילנד, ושאר מהגרי עבודה מקולומביה, רומניה, פולין, גאנה, ניגריה, ושאר המדינות הזרות מקבלים כאשר באים למדינת ישראל לצורך עבודה. זכויות אלו מקנות להם טיפול רפואי (בסטנדרט הישראלי, כמו לכל אזרח המדינה), וכו'. אולם בשום אופן אסור לתת להם זכויות תושב קל וחומר שלא לתת להם אזרחות.
די לנו בצרות ובקשיים שגורמים אזרחי ישראל המוסלמים. כדאי לזכור שלפני כ-15 שנים נרצח בכור ג'אן הי"ד ע"י מחבלים בעלי תעודת זהות כחולה ואזרחות ישראלית כשרה לחלוטין, בעת שנסע בכביש 2 לכיוון תל אביב, ומחבל זרק אבן כבדה על רכבו והרג אותו במקום.
אם צאצאי המהגרים המוסלמים לא רוצים בזכויות של מהגרי עבודה, יעזבו נא את האזור לאירופה, ושם יוכלו לקבל זכויות של פליטים. אגב, אין שום מניעה שהם יעשו זאת, משום שהם עדיין מוגדרים כפליטים (אונר"א, שאותו ממנות מדינות אירופה, מכיר ב"פליטותם" של המוסלמים גם אחרי 10 דורות, מה שמנוגד לאמנת הפליטים של האו"ם).
אפשר לדון בסוג האשרה ורמת הזכויות/חובות הנלוות. מוכן גם לספק דמי כיס, תעודת פליט והסעה, לכל מי שיסרב לקבל את השלטון הישראלי. בכל מקרה, מניח שתסכים שגירוש המוני בכח או החזקה במחנות סגורים, ללא אופק ותקווה לשיפור, לא יסיימו את הסכסוך ורק יחמירו את המאבק ויגבירו את הגיבוי והתמיכה שהם מקבלים.
חייבים לקחת סמכות ואחריות על כל שטחי ישראל ולהתמודד עם האתגרים שבפנינו ולא לסמוך שזרים יביאו את הישועה. בזמן שאנו רבים בינינו על הדרך וממשיכים לספוג ולהכיל, בתקווה שהם יוותרו על שאיפותיהם ל"שיבה", הם הולכים ומתקרבים להכרה בינלאומית כמדינה, וזה יהיה אסון. יש דרכים לגיטימיות, שיוויוניות, הומניות וצודקות לבצע את המלאכה. צריך להפסיק את הדיון בחלופות ולהתחיל לבצע.
ידידי, "גירוש המוני בכח או החזקה במחנות סגורים, ללא אופק ותקווה לשיפור, לא יסיימו את הסכסוך ורק יחמירו את המאבק ויגבירו את הגיבוי והתמיכה שהם מקבלים" – הם לא מעניינים אותי, וכשהחיים שלי מוטלים על הכף, אזי התמיכה הבינלאומית שוה בעיני לתמיכה של הנאצים בהשמדת היהודים.
האם אני חייב לותר על חיי לטובת צאצאי מהגרי עבודה מוסלמים שפלשו לארץ ישראל, רק בגלל שגרמניה (יורשת הנאצים) שוב תומכת בהשמדתי, או אנגליה (שחיה בהזיה שהיא עדיין האימפריה הבריטית הגדולה בזמן שהיא נכבשת ועוברת התעללות בידי המוסלמים) ששוב עושה ככל שביכולתה לסייע לרצח יהודים (כמו בתרפ"ט בחברון), או צרפת שמתייחסת כיום ליהודים משל היו חיות מחמד ("היהודים שלנו"), או ספרד שמביעה בראש חוצות תמיכה נחרצת בחרם על מדינת ישראל, או כל מדינה אחרת? שילכו לעזאזל. המוסלמים רוצים להשמיד אותי ואת היקרים לי. אני בטוח שתסכים איתי על כך. ולכן זו מלחמת אין ברירה – או אנחנו או הם.
מוסלמי שלא רוצה לחיות במדינת ישראל (הקיימת על כל שטחי ארץ ישראל שנמסרו ליהודים בועידת סן רמו), יכול להגר. אשמח לעזור לו. מוסלמי שלא רוצה להגר בטוב, יכול לברוח מפה (נאכבה 2, בקרוב) או למות.
אין, לא היתה, וגם לא תהיה דרך אחרת.
ההומניות היחידה שאליה אני מוכן להתייחס היא כשאני בוחן האם פעולה מסוימת יכולה לגרום לפגיעה פיזית ביהודים או שאי ביצוע הפעולה יביא לפגיעה פיזית גדולה יותר ביהודים.
שוב, זו מלחמת אין ברירה – או אנחנו או הם. מי מאיתנו שמוותר על זכותו לחיות רק כדי שיוכל לשמור על נאורות והומניות וערכים וכו', שיודיע מראש כדי שמדינת ישראל לא תבזבז דם יהודי לצורך הגנה עליו. אני שילמתי מחיר כבד בצבא, ומוכן לשלם שוב, כדי להגן על יהודים מפני רצחנותם האין-סופית של המוסלמים. אני לא מוכן לשלם שום מחיר כדי להגן על מי שמאפשר למוסלמים להמשיך לרצוח בנו. ומי מבין הגויים האנטישמים שרוצה בהשמדתנו, ישירות (כמו גרמניה) או בעקיפין (באמצעות המוסלמים, כמו אנגליה), יושמד ללא צל של מחשבה, שלא לדבר על רחמים. אמנם ישראל צריכה להמתין רק עוד כמה שנים (10-15, וגם זה כנראה הרבה מדי) עד שאירופה תושמד סופית ע"י הכיבוש האיסלמי, אולם עד אז מדינות אירופה מביאות ויביאו הרבה נזק למדינת ישראל וכתוצאה מכך גם פגיעה ממשית ומהותית ביהודים. למדינת ישראל לא יזיק לסייע למוסלמים בעבודתם להשמיד את האירופאים. מידה כנגד מידה.
לא ברור ההיגיון בהמלכת טרוריסט על "עם" מומצא… לא יכלה להיות תוצאה אחרת.
למה זה שעבאס יליד צפת זה סיבה ששונאים אותו?
ל-6:
בתור יליד צפת מחמוד עבאס לא שייך לחמולות שיושבות ביהודה ושומרון.
הרי ב-48 כשמנהיגי הערבים הורו לערבים בשטחי הלחימה משם כדי לאפשר לכוחותיהם "לטפל" ביהודים ללא הפרעה ה"פליטים הפלשתינים" הללו עברו כידוע לכל מיני מקומות. חלקם נחתו ביו"ש.
לכאורה מדובר בסה"כ במרחק זניח של כמה ק"מ. אלא שהערבים שהפכו רק מאוחר יותר ל"עם הפלשתיני" מעולם לא היו אומה או עם במובן המערבי של המונח אלא אוסף שבטים המאוגדים יחד באופן רופף תחת שליט מוסלמי כזה או אחר כאשר מה שמחייב אותם הם אמנם חוקי האסלאם אך הרבה יותר חוקי ומנהגי השבט. וכל מי שלא שייך לשבט/חמולה נותר בגדר זר שלא מתחתנים איתו. לחמולות של ערביי יו"ש יש את המנהיגות שלהם ולכן לעולם לא יראו בעבאס הצפתי הזר מישהו שיש לו הזכות להנהיג אותם.