פרשת תולדות: בין הבכורה לנזיד עדשים

בשנת 1867 נעשתה אחת מעסקאות המקרקעין המוצלחות ביותר בהיסטוריה. ארצות הברית רכשה מידי רוסיה קרקע קפואה וצחיחה בשטח של 1.6 מיליון קמ"ר, בעלות של 7.2 מיליון דולר בלבד. בערכים של ימינו הסכום מגיע ליותר מ-110 מיליון דולר, ועדיין – מחיר מציאה.

רוסיה לא ראתה בקרקע הזה ערך גדול במיוחד, והייתה צריכה את הכסף. גם בארה"ב ניטש ויכוח ער בשאלה האם זה לא בזבוז כסף אדיר, ויכוח שהוכרע רק כאשר שלושים שנה אחר כך התגלו בה מרבצי זהב, ולאחר מכן גם נפט ואוצרות טבע אחרים.

עסקה מוצלחת יותר מצד הקונה – וקוצר ראות מצד המוכר – ניתן לראות גם בפרשתנו, בה עשיו הבא עייף מן השדה מוכן למכור את בכורתו ליעקב תמורת נזיד עדשים, מעשה שהוא מצטער עליו במשך שנים עליו וזומם להרוג את יעקב בשל כך.

העסקה הזו, כמו עסקאות רבות אחרות, חושפת סדרי עדיפויות שונים בין הקונה למוכר: ישנם אנשים המרוכזים יותר בהווה, וישנם אנשים המחשבים שנים ואף דורות קדימה. אל הפער הזה שבין חיסכון ודאגה לעתיד לבין צריכה בהווה, נכניס את אחד מהכלכלנים המפורסמים והמשפיעים במאה העשרים, סר ג'ון מיינרד קיינס. כיצד הוא קשור לעשיו? כפי שנראה בהמשך, יותר משאפשר היה לדמיין.

קיינס: נביא תרבות הצריכה

קיינס היה אדם תמיר ממשפחה מיוחסת, בעל הישגים אקדמיים יוצאי דופן ואיש עסקים מצליח, וקנה לו שם עולמי בזכות חיבוריו הכלכליים. כך למשל התריע כי חוזה ורסאי שנכפה על גרמניה אחרי מלחמת העולם הראשונה, על הפיצויים הגבוהים שבו, יוביל למשבר כלכלי ולמלחמה נוספת.

חיבורו הידוע ביותר הוא "התאוריה הכלכלית של תעסוקה, ריבית וכסף" שיצא לאור ב-1936. בין שאר הטענות שהוא מעלה בספר, קיינס מצדיק בדיעבד את התמודדותו של הנשיא רוזוולט עם המשבר הכלכלי שפרץ ב-1929, על ידי יצירה מלאכותית של מקומות עבודה מטעם המדינה.

לדברי קיינס, המשבר פרץ משום שחסכו יותר מדי ולא צרכו מספיק, ולכן כדי לעורר את "הרוח החייתית" של האדם שתחלץ את המשק יש לעודד צריכה מרובה ככל האפשר, גם באמצעים מלאכותיים. יש להניח שהזיהוי הפופולרי של קפיטליזם עם "תרבות הצריכה" והצורך "לצרוך כמה שאפשר אחרת הכלכלה תקרוס" מקורה בתפיסה הזו של קיינס.

התאוריות של קיינס נחשפו לביקורת מרובה, בין השאר בטענה כי הוא מציע "משיכה של עצמנו ברצועות המגפיים", מכיוון שהצריכה צריכה לבוא מאיפה שהו. אם היא נוצרת מעבודות יזומות בידי הממשלה, הרי שזה כסף פרטי שהיה יכול להיות מושקע בבניית עסקים חדשים שיובילו לטווח הארוך. אם היא נוצרת על ידי עידוד מונופוליזם כדי להגדיל שולי רווח של עסקים (עוד צעד שנקט רוזוולט), זה גורם לכך שיהיה פחות מה לצרוך בסופו של דבר.

יריביו הגדולים של קיינס, הכלכלנים האוסטרים לודוויג פון מיזס ופרידריך האייק, הדגישו דווקא את חשיבותו של החיסכון המאפשר יצירת הון, ולא ראו ב"עידוד צריכה" חלק חיוני כלשהו של השוק החופשי.

קיינס והיהודים

בשנת 1930, בעיצומו של השפל הגדול, פרסם קיינס מאמר קצר בשם "Economic Possibilities for our Grandchildren" ובו מבט אופטימי על העתיד. נכון, היום אנחנו עובדים קשה, אמר קיינס, אבל תראו לאיזו התקדמות הגענו לעומת העבר! סביר מאוד שבתוך מאה שנה רווחת האדם תהיה פי ארבעה או פי שמונה מאשר היום: נרוויח המון ובקושי נצטרך לעבוד, אך אז ניתקל בבעיה אחרת, בעיית משמעות החיים.

קיינס חוזה עתיד שבו "תיפתר הבעיה הכלכלית" (כך!) וממילא ערכינו המוסריים יצטרכו להשתנות, ובמובנים מסוימים לחזור לטהרתם. הוא גם חש חוסר נוחות עם חלק נכבד מהקפיטליזם, וסולד מתאוות בצע, מריבית וממאפיינים אחרים של השוק החופשי.

אנחנו נאלצים לקבל את כל אלה, כי ככה הדברים פועלים, כותב קיינס: "במאה שנה הקרובות לפחות עלינו לשטות בעצמנו ובכל אחד אחר כאילו ההוגן הוא רע והרע הוא הוגן; כי הרע הוא שימושי וההוגן איננו. כי רק הם יכולים להוביל אותנו מתוך המנהרה של הצורך הכלכלי אל אור היום".

לצדדים הרעים האלה של הקפיטליזם נותן קיינס שם: "purposiveness", תכליתיות. מי שמעוניין באמצעי (הכסף) משום שהוא מוביל אותך לעתיד, במקום בכאן ועכשיו ובהנאות המיידיות, מסמל בעיניו את מה שרע בקפיטליזם. וכך הוא כותב על האדם ה"תכליתי":

אין הוא אוהב את החתול שלו, אלא את החתלתולים של החתול שלו; וגם לא, בעצם, את החתלתולים, אלא רק את החתלתולים של החתלתולים, וכך הלאה לנצח עד סוף כל החתוליוּת. כי הריבה שלו אינה ריבה אלא אם זו ריבה מחר ולעולם לא ריבה היום"

קיינס רומז כאן לקטע המפורסם מ"מבעד למראה" של לואיס קרול, שבו, במשחק מילים על המילה הלטינית jam המשמשת רק בזמן עבר ובזמן עתיד, המלכה אומרת לאליס: "הכלל הוא: ריבה מחר וריבה אתמול – אבל לעולם לא ריבה היום".

ולמי מייחס קיינס את ה"תכליתיות" המגונה הזו? רמז לזה אנחנו רואים בהמשך, כאשר הוא מביא סיפור אחר של קרול, "סילבי וברונו", ובו קטע המספר על חייט המבקש לגבות את חובו אך הפרופסור מבטיח לו בכל שנה להכפיל את שכרו בשנה הבאה. "האם אי פעם תצטרך לשלם לו?" שואלת סילבי. "לעולם לא, ילדתי!" עונה הפרופסור. "הוא ימשיך ויכפיל זאת עד שימות. את מבינה, תמיד יהיה שווה לו לחכות שנה נוספת כדי לקבל פי שניים!". וקיינס ממשיך:

אפשר שאין זה מקרה שהגזע שעשה את המֵרב כדי להביא את בשורת האלמוות ללב ולנפש של הדתות שלנו, עשה גם את המרב עבור העיקרון של ריבית קצוצה, ואוהב במיוחד את המוסד הזה, התכליתי ביותר מכלל המוסדות האנושיים"

באיזה גזע מדובר? לא קשה לנחש. הגזע שהביא את בשורת האלמוות לדתות, הגזע שעוסק רבות בריבית קצוצה – היהודים. כפי שמעיר ראס רוברטס, עצם הבחירה בחייט – מקצוע יהודי טיפוסי באותם ימים – כמייצג את הגזע הזה, הופכת את הרמיזה לברורה במיוחד.

קיינס, כרבים אחרים בני דורו ומקומו, היה בעל דעות אנטישמיות. אבל מה שמעניין כאן הוא הצד שנקט: קיינס מעלה על נס את הצריכה, ומתייחס לחיסכון ולמחשבה קדימה כאל רע הכרחי. שמא הביקורת שלו על היהודים כרוכה גם בביקורת שלו על יהודי מסוים, פון מיזס שנזכר לעיל, שחיבורו הראשון ב-1912, עסק בין השאר בחשיבותה של הריבית?

קיינס כתב עליו ביקורת ובה הביע דעתו שהוא "דיאלקטי ולא מקורי" (אף שהספר פורסם בגרמנית, ושנים לאחר מכן התוודה קיינס שהגרמנית שלו אינה טובה במיוחד, וש"בגרמנית, אני מבין היטב רק מה שכבר ידעתי לפני כן!").

בין מיזס לקיינס ניתן למנות מחלוקות רבות; בין היתר ביקורתו של מיזס על הטוטליטריזם של גרמניה הנאצית הייתה מפורסמת, ואילו קיינס, אף שהתנגד למשטר הנאצי, כתב בהקדמה למהדורה הגרמנית של ספרו ב-1936 שהשיטה שהוא מציע יכולה לעבוד טוב יותר במדינה טוטליטרית מאשר במדינה של "לֵסֵה פֵר".

עשיו הקיינסיאני

נחזור לקיינס ולעשיו. קיינס כאמור בעד צריכה ונגד מחשבה רבה מדי על העתיד. "בטווח הארוך, כולנו מתים", אמר קיינס, כשהוא דוחה את הרעיון של "ריבה מחר". הוא רוצה את הריבה שלו היום, ממש כעשיו הרוצה ללעוט מן האדום-האדום-הזה היום וכאן ועכשיו. בכורה? עתיד? את מי זה מעניין.

עשיו היה תלמיד נאמן של קיינס: כל יום יוצא לצוד, כל יום אוכל משללו. עשיו חי את הרגע. יעקב לעומתו היה יושב אוהלים, וטיפח צאן. זה מצריך השקעה מרובה, וראייה קדימה של השקעה עכשיו כדי להפיק תנובה בעוד שנה או שנתיים או בעתיד. יעקב הוא "האיש הרע" מהסיפור של קיינס. הוא נאחז בנצח ואינו בוזה את הבכורה. יעקב יודע שבטווח הארוך הוא ימות, אבל הבכורה הרי אינה נעצרת אצלו, וברכת אברהם היא ברכה לבניו ולבני בניו.

אירוע המכירה הראשון במקרא נזכר בפרשת השבוע שעבר, בה אברהם קונה מעפרון בכסף מלא אחוזת קבר לשרה. בעסקה הזו אברהם העדיף היאחזות בקרקע וקבורת אשתו שם, על פני ארבע מאות שקל כסף, "עובר לסוחר". במילים אחרות, אברהם מעדיף את הנצח על פני ההווה. באירוע המכירה בפרשתנו מוכיח יעקב שהוא הממשיך האמיתי של אברהם, שאינו בוזה את הבכורה ואינו מזלזל בוויתור עכשיו לצורך העתיד.

לחצו כאן לכל הטורים של הלל גרשוני