הסוף לקומבינות? נציב התלונות קבע כי לביה"ד לעבודה אין סמכות לערוך גישור

לפני מספר חודשים היה אמור להיחתם סופית ההסכם על הקמת שני נמלים פרטיים חדשים בחיפה ובאשדוד. כדי למנוע את המהלך הזה, שהיה מיטיב עם כלל אזרחי ישראל ומסייע להורדת יוקר המחייה, פתחו ועדי העובדים של הנמלים בשביתה בלתי חוקית.

ללא שום התרעה או אפילו סיבה אמיתית שקשורה לתנאים שלהם, עובדי הנמלים הטילו מצור ימי מלא על ישראל. לאחר כמה ימים של שביתה פרועה שגרמה נזק אדיר למשק כולו, נאלץ בית הדין לעבודה לאיים בקנסות על ראשי הוועד שהפרו את החוק, ושלח את המשטרה כדי להביא אותם בפני שופט. רק אז טרחו ראשי הוועדים וההסתדרות להפסיק לברוח ולהגיע למשפט שנקבע להם.

אלא שהמשפט לא באמת התקיים. כפי שדיווחנו ב'מידה', הדיון נקבע לשעה שש בערב ומיד עם פתיחתו הזמין השופט אילן איטח את נציגי ההסתדרות והמדינה לחדר הישיבות האחורי. ושם, ממש מילולית בחדרי חדרים, בלי שום פרוטוקול ושקיפות, רקמו ביניהם הצדדים דיל.

שלוש שעות לאחר מכן, כשכולם יושבים בבית המשפט ובוהים בכס השיפוט הריק, הם יצאו מהחדר. בדיון הבזק הסמלי נפסק שראשי הוועדים אפילו לא יחטפו קנס למרות שהפרו את החוק, כל עוד ייגשו למחרת לעבודה. לא היה דיון, לא הייתה נזיפה על ביזיון בית המשפט, ובית הדין לעבודה נראה יותר מדי כמו סניף של ההסתדרות ומעט מדי כמו בית משפט במדינה דמוקרטית.

שינוי דרסטי

אז מה באמת מה קרה שם? מה היה הדיל שנסגר, ומתוקף מה קיבל השופט את ההחלטה? האם הייתה בה התחשבות בעמדות העובדים עצמם, במנותק מההסתדרות, והאם נשמעה בכלל עמדת המדינה? כל הסימנים מראים שעקרונות המשפט ההוגן לא נכנסו בדלתות בית הדין לעבודה, ולכן החליטה תנועת 'תחרות' בה אני פעיל להגיש תלונה רשמית לנציבות תלונות הציבור על שופטים.

התשובה שקיבלנו הייתה תקדימית, ולא פחות ממדהימה. לא רק שנציב תלונות הציבור אליעזר ריבלין נזף בשופט איטח על משפט הסתרים שניהל, הוא אף הוסיף כי:

החוק אינו מסמיך את בית הדין לקיים בפניו, במסגרת דיון משפטי, הליכי גישור או ישיבות שאינן פומביות (שעה שאין מדובר בתיקים המתנהלים מכוח החוק בדלתיים סגורות)"

המשמעות של זה היא פשוטה – הנציב ריבלין פסק שאין לבית הדין לעבודה סמכות חוקית לקיים הליכי גישור במסגרת ניהול המשפט, ושהוא חייב "לשמור על אופיה של השפיטה גם בימי שביתה".

זהו שינוי דרסטי מהלך הרוח שהתרגלנו אליו בבית הדין לעבודה, עוד מימי הנשיא המיתולוגי סטיבן אדלר שכיהן בין 1997 ל-2010. גם הנשיאה הנוכחית ורדה וירט-לבנה המשיכה בקו זה כשקבעה כי  "בית הדין הארצי רואה עצמו גורם מרכזי ביחסי העבודה במשק, ועל כן משמש כגורם המשכנע את הצדדים ליחסי העבודה לאמץ מדיניות של שיתוף פעולה". כלומר, בראיית הנשיאה בית הדין לעבודה איננו "בית משפט קלאסי", אלא יציר כלאיים מוזר בין בית משפט, מגשר, ואקטיביסט חברתי המעניק לוועדים פריווילגיה שאף נידון אחר באף בית משפט אחר לא ישיג לעולם.

שיבוש הליכים

את התפקיד הזה לקחו לעצמם שופטי בית הדין לעבודה בלי שום הסמכה בחוק. שימו לב, למשל, מה אמר הנשיא לשעבר אדלר בראיון לאחר פרישתו:

משפט העבודה והביטחון הסוציאלי הוא תחום דינאמי המשתנה עם החברה. אי אפשר לחכות לחקיקה חדשה, ובית הדין צריך לפסוק על סמך המצב הקיים ולהתמודד עם השינויים שמתרחשים במשק ובחברה. בית הדין מוציא תחתיו פסיקה העוזרת לצמיחה במשק. בתחום העבודה פשוט אי אפשר לחכות…ניתן להעריך שהכנסת לא תתמודד עם בעיות עובדים, או שייקח זמן עד שייחקק חוק בעניין זה, ולכן עד אז נדרשת פסיקה"

אין כאן אפילו הישענות על "רוח המחוקק", אלא אמירה אחרת – כדי שבת הדין לעבודה יישאר "מעודכן", הוא צריך פשוטו כמשמעו להמציא חוקים ולהפוך את עצמו למחוקק דה-פקטו שמעולם לא נבחר על ידי הציבור, אלא רק על ידי תחושת השליחות הסוציאליסטית הפנימית שלו.

גישתו של אדלר לגבי גישור הפכה ברבות השנים למדיניות הלא רשמית של בתי הדין, ועברה בהסכמה בשתיקה מצד ארגוני העובדים, ארגוני המעסיקים והמדינה. שופטי בית הדין לעבודה הגנו על עצמם בעזרת המסורת הזאת וטענו פחות או יותר שכך נהגו עד עכשיו, אבל הנציב ריבלין חשב אחרת וקבע:

בענייננו, כך למדתי, מתקיימים בבית הדין הארצי לעבודה נוהג, או "מסורת", לקיים הליכי גישור בפני השופט או ההרכב האמורים הם עצמם להכריע בתיק. אך ספק רב אם יש בנוהג זה כדי להכשיר את שלא התיר המחוקק"

אבל הבעיה כאן אינה רק סמכות חוקית. הנציב ריבלין מותח ביקורת חריפה על השיטה הזאת, וכותב ש"הפרקטיקה המתוארת מטשטשת את הגבולות שבין תפקידו המרכזי של השופט להכריע בסכסוך המתגלה בפניו, ולצוות על הצדדים, או מי מהם, לבין פעולתו של המגשר או המפשר. המגשר משמש עיתים "שמרטף" של הסכסוך, מגלה כשרונות פיוס ברוכים ומועילים, ומקיים פגישות ex-parte (שלא עם כל הצדדים) כעניין שבשגרה".

ברוב מערכות המשפט המערביות, פגישה של השופט שלא עם כל הצדדים המעורבים נחשבת לפשע ושיבוש הליכים. הסיבה לכך היא פשוטה. מגשר, מעצם הגדרתו, חייב להיות מקובל על כל הצדדים. כאשר המגשר הוא גם השופט, אין אפשרות אמיתית לסרב לו כדי לא לצאת רע במשפט.

על פי החוק, גישור בכל מסגרת אחרת צריך להיות מנותק מבית המשפט. למגשר עצמו אסור אפילו להעיד על שהתרחש בתהליך, כדי שכל הצדדים יוכלו להגיד את אשר על ליבם בלי חשש. אז שהשופט בעצמו יגשר? מעבר לעניין ההסתרה של המשפט מהציבור, יש כאן ביזיון של היסודות שעליהם עומד המשפט ההוגן.

הסמכות האמיתית

יש לציין שכבר בתקופת אדלר הוגשו תלונות בנושא לנציבות תלונות הציבור, אבל הנציבה דאז טובה שטרסברג כהן הייתה הרבה יותר עדינה כלפי התופעה, ואמרה כי "כדי למנוע אי הבנות וטשטוש תחומים בין דיון משפטי פורמלי לבין מעורבות בית הדין בליווי הצדדים לסכסוך לשם יישובו בהסכמה, וכדי למנוע התרשמות מוטעית, ולו סובייקטיבית – מצד מי מהמעורבים בהליך, ראוי הוא שיישום המדיניות האמורה ייבחן על-ידי בית הדין מחדש, באשר לאופי ההליך, דרך ניהולו, תפקידו של בית הדין בו, זהות המשתתפים בו וגבולותיו".

הנציב ריבלין, לעומת זאת, לא הסתפק בקריאה לבית הדין לתקן את עצמו, אלא פנה לסמכות האמיתית: "ראוי, שהמחוקק ייתן דעתו לשאלות שמעוררת התלונה ובין השאר ייתן דעתו לצורך לשנות את גישתו המקורית, שייחדה את הגישור לממונה על השכר (ולא לבית הדין). אם כך יבחר לעשות יהא, כמובן, צורך לשמור על ההבחנה בין גישור לבין שפיטה. על אופייה של השפיטה ראוי לשמור גם בימי שביתה".

אנחנו מצטרפים לקריאתו של הנציב ריבלין. הליכי גישור הם חשובים מאוד, אבל מקומם מחוץ לכותלי בית המשפט. בואו נשאיר למגשרים את אשר למגשרים, ואת השפיטה לשופטים.

הפסיקה החשובה של הנציב ריבלין יכולה להתחיל לשנות דברים מהיסוד, ויעידו על כך שלל המאמרים הזועמים שתקפו את ריבלין השבוע מעל דפי ביטאון ההסתדרות 'דבר ראשון'. אם להסתדרות חשוב לפתור בעיות בתהליכים חוץ משפטיים, לנו נותר רק להמליץ להם לתמוך בחוק בוררות חובה בשירותים חיוניים שהציעו חברי הכנסת סמוטריץ' והשכל, וימנע שביתות בלי ביזיון של מערכת המשפט.