מצור ימי: עובדי הנמלים נגד מדינת ישראל

קצת מוזר להתעורר בבוקר כמו זה עם תחושות מעורבות של גאווה והשפלה גם יחד. גאווה על העצמה הצבאית של מדינת ישראל שהופגנה הלילה בסוריה, לצד תחושה עמוקה של השפלה וזעם על מה שמתחולל בשבוע האחרון בנמלי-הים באשדוד ובחיפה.

ככל שמתקרב תאריך היעד של פתיחת הנמלים החדשים, כך מחריפים ועדי הנמלים את צעדיהם כנגד האפשרות שהם אכן יצטרכו להתחרות מולם, והכל כמובן בתמיכת ההסתדרות הכללית. לאחר שבית הדין הורה לעובדי הנמלים שלא לנקוט בעיצומים בשל היעדר עילה מספקת, הם נקטו בתחילה בצעד הידוע של שביתה איטלקית.

הנהלת נמל אשדוד צירפה דוח סטטיסטי שהראה כי תפוקת הנמל בשבוע החולף ביטאה ירידה של כ-20%, כאשר במשמרות מסוימות זמן הטיפול במכולה עלה ב-40% ביחס לשבוע סטנדרטי. אמש, על אף שבית הדין לא אישר לעובדים לשבות, עובדי שני הנמלים, בדגש על אלו המאוגדים תחת ההסתדרות הכללית, פשוט לא התייצבו לעבודה.

מיותר להסביר עד כמה גדול הנזק שנגרם לאלפי בתי עסק בשל אי-יכולתם לקבל את הסחורה הממתינה להם, או לייצא סחורה לחו"ל. כלכלת ישראל שבויה כיום בידי חבורה אלימה ומשולחת כל רסן, שיודעת שבמצב החוקי והמשפטי שקיים היום אין לה מה להפסיד: ככל שתחריף את צעדיה, כך הכופר אותו תגבה לבסוף יהיה גבוה יותר. זה יגיע בדמות תוספת של מיליארדי שקלים לשכר ולפנסיות, וחמור מכך – בהבטחת הגנה מפני כל צורך בהתייעלות בעקבות התחרות שבפתח.

אבל אלו לא עובדי הנמלים שמבזים את בית הדין לעבודה, אלא בית הדין שמכורח הטייתו האידאולוגית הפרו-הסתדרותית הביא לביזוי עצמו. ומי שמבוזים כעת יותר מכל, אלו הם אזרחי מדינת ישראל והממשלה העומדת בראשה, שהיא נטולת כל יכולת להשפיע כהוא זה על המציאות המטורפת הזו.

זוהי אימפוטנציה בהתגלמותה שממחישה שוב את הצורך האקוטי לתקן את יחסי הרשויות. הרי כל סנקציה כלפי העובדים, אם זו הורדת שכר או צעדים לקראת פיטורים, תיבלם על ידי אותו בית דין, שמחייב את החברות הממשלתיות לשבת עם נציגי ההסתדרות והוועדים ולהיכנע לדרישותיהם. עד כה נהג בית הדין להשתמש אך ורק בגזרים כלפי ארגוני עובדים חסרי עכבות, ולא זכור תקדים של שימוש במקל מלבד החלטות חסרות משמעות פרקטית על ביזוי בית הדין.

תקדים חברת החשמל

לא מן הנמנע שעובדי הנמל בחוצפתם שואבים עידוד מהכותרות המבשרות על התגבשותו של הסכם הרפורמה בחברת החשמל. לכאורה מדובר בבשורה משמחת: לאחר 22 שנה של עיכוב, סוף סוף הרפורמה תתבצע, ואפילו ישוחררו בשנים הקרובות 2800 עובדים מיותרים את משכורתם אנחנו משלמים באמצעות תעריף החשמל שלנו.

אלא שאין קשר בין מתווה הרפורמה שהוצע אי שם בשנות ה-90 ובין מה שכלול בהסכם הנוכחי. מקטע הייצור של חברת החשמל, שבמקור היה אמור לעבור הפרטה מלאה, יישאר בחציו בידיה הבזבזניות של החברה, ומקטעי ההולכה והחלוקה יישארו באופן מלא באחריותה, גם אם הניהול יעבור לידי חברה-בת כביכול בלתי תלויה.

דחיפותם של שר האוצר כחלון ושר האנרגיה שטייניץ לחתום על ההסכם היא ברורה: נראה כי בשכלול קר של מאזן היתרונות והחסרונות של ההסכם, עדיף אתו מאשר בלעדיו. וצריך גם לומר כי בסיטואציה הנוכחית בה ארגז הכלים של הממשלה כמעט ריק לחלוטין, לא נותרו לממשלה הרבה ברירות.

נתניהו רצה ללכת על כל הקופה ולהמשיך עם העתירה לבג"ץ שתקבע כי אסור לעובדים לשבות כנגד רפורמה חיונית אותה מבצעת הממשלה, כל עוד אין פגיעה ישירה בתנאי העסקתם.

החלטה כזו הייתה מצטלמת פחות טוב ממסיבת עיתונאים לאחר חתימה על רפורמה, אך משמעותה האסטרטגית לטווח הארוך הייתה חשובה פי כמה, בשנותה במידה רבה את חוקי המשחק. אך לאחר הבין כי הרכב השופטים שידון בעתירה יהיה פרו-הסתדרותי, הסכים ראש הממשלה לחזור לדיונים על הרפורמה בכפוף לדרישותיהם של ההסתדרות וועד עובדי חברת החשמל.

אבל אסור שההשקה החגיגית של הרפורמה תעבור מבלי שנדבר על המחיר. ולא, לא מדובר רק על המחיר הכספי שמוערך ב-8 מיליארד ש"ח עד 2026, אלא בעיקר על המחיר המוסרי. מילא שהפורשים יקבלו תוספת חודשית של 1,250 שקל לפנסיה ופיצויים של עד 120%, שמחושבים ביחס למשכורות של 30 אלף ש"ח בחודש בממוצע, אבל איזו סיבה שבעולם יכולה להסביר מענק רפורמה בסך 30 אלף שקל לכל עובד שנשאר בחברה, ותוספת של 1900 ש"ח לחודש לפנסיה?

מדוע כדי לקיים גרסה חיוורת של רפורמה חיונית עבור מדינת ישראל אנחנו נאלצים לשלם כופר לחבורת בריונים? מאיפה הלגיטימציה להשאיר לכולנו תעריפי חשמל גבוהים למשך שנים רבות למרות תגליות הגז שהיו אמורות להוזיל אותו באופן משמעותי?

יש משהו דמגוגי בהשוואה הבאה, אבל לא ניתן להימלט ממנו: בזירה הבין-לאומית נתניהו התגלה כממשיכו של צ'רצ'יל ביודעו כי בחירה בחרפה רק דוחה את המלחמה ולא מונעת אותה, אך בזירה הפנימית מדינת ישראל בוחרת פעם אחר פעם בחרפה ובכניעה לכוחות האלימים, ורק דוחה במעט את השביתה האלימה הבאה.

השביתה הפראית הנוכחית של הנמלים מראה עד כמה קרוב ומיידי יכול להיות תג המחיר של הבחירה בחרפה. השינוי הטקטוני בתחום יחסי העבודה חייב להתחיל בשינויי חקיקה שיאפשרו סנקציות כנגד עובדים אלימים וסוררים, ובהגבלות על זכות השביתה, בדגש על שירותים חיוניים. הגיעו מים עד נפש.