פרשת ויֵצֵא: לא יגזל שכר עני, ולא יגזל מלאכת בעל הבית

שעת צהריים. השמש מכה על שדה ובה רובצות כבשים ועזים. אל השוקת הריקה נשענים חבורת נערות ונערים, מפטפטים ומפצחים גרעינים. על הבאר שליד השוקת מונחת אבן גדולה, ונראה שאף אחד לא טורח להזיז אותה ממקומה.

אל המחזה הזה מגיע אדם זר, יליד כנען אבל אחיין של נכבד מקומי. הוא יודע דבר או שניים בהלכות רעיית צאן, ומה שנגלה לעיניו מקומם אותו. "הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל, לֹא עֵת הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה; הַשְׁקוּ הַצֹּאן וּלְכוּ רְעוּ" (בראשית כט,ז), נוזף בהם יעקב.

הנערים מתרצים: "לֹא נוּכַל, עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כָּל הָעֲדָרִים וְגָלְלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקִינוּ הַצֹּאן" (כט,ח). מבחינת יעקב, אין לא יכול, רק לא רוצה. כשרחל באה עם הצאן הוא ניגש בעצמו, גולל את האבן מעל פי הבאר ומשקה את צאן לבן.

מוסר העבודה של יעקב

יעקב, כך נראה כבר מראשית הפרשה, דורש מהשכיר מוסר עבודה גבוה. אם אתה מבזבז זמן מיותר למעסיק, אתה גונב ממנו. בסוף הפרשה אנחנו למדים שהוא נאה דורש ונאה מקיים. בנאומו הנרגש אל לבן המחפש אצלו את התרפים אומר יעקב:

מַה פִּשְׁעִי, מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי? כִּי מִשַּׁשְׁתָּ אֶת כָּל כֵּלַי – מַה מָּצָאתָ מִכֹּל כְּלֵי בֵיתֶךָ? שִׂים כֹּה, נֶגֶד אַחַי וְאַחֶיךָ, וְיוֹכִיחוּ בֵּין שְׁנֵינוּ! זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי עִמָּךְ: רְחֵלֶיךָ וְעִזֶּיךָ לֹא שִׁכֵּלוּ, וְאֵילֵי צֹאנְךָ לֹא אָכָלְתִּי. טְרֵפָה לֹא הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ; אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה, מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנָּה, גְּנֻבְתִי יוֹם וּגְנֻבְתִי לָיְלָה. הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב, וְקֶרַח בַּלָּיְלָה, וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי. זֶה לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּבֵיתֶךָ: עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצֹאנֶךָ, וַתַּחֲלֵף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים. לוּלֵי אֱלֹהֵי אָבִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק הָיָה לִי כִּי עַתָּה רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי. אֶת עָנְיִי וְאֶת יְגִיעַ כַּפַּי רָאָה אֱלֹהִים וַיּוֹכַח אָמֶשׁ" (לא,לו-מב)

יעקב דורש מעצמו הקפדה קיצונית בשמירה על רכוש לבן: לא לקחת ממנו דבר וחצי דבר, לעבוד בלי הרף, ולקבל אחריות אישית על אובדן של הצאן. כמו שאמרו חז"ל בבראשית רבה:

אמר ר' סימיי: חתן שדר אצל חמיו, איפשר לו שלא ליהנות ממנו אפילו כלי אחד, אפילו סכין אחד? ברם הכא 'כי מששת את כל כלי' – אפילו מחט, אפילו צינורא"

חתן אצל חמיו, כמו גם עובד אצל המעסיק, נוטה להורות היתר לעצמם ולזלזל ברכוש הזולת. סוף סוף, אומר לעצמו העובד, המעסיק חייב לי הרבה יותר ממה שהוא נותן, אז מה יקרה אם אקח לו קצת?

וליעקב היו באמת הרבה סיבות להורות היתר לעצמו. כפי שהאשים את לבן, הוא רימה אותו תדיר, והפר סיכומים פעם אחר פעם. מתן לאה במקום רחל היה סימן האזהרה הראשון, וההמשך היה באותה רוח, כפי שאמר לרחל וללאה: "וְאַתֵּנָה יְדַעְתֶּן כִּי בְּכָל כֹּחִי עָבַדְתִּי אֶת אֲבִיכֶן. וַאֲבִיכֶן הֵתֶל בִּי, וְהֶחֱלִף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים" (לא,ו-ז).

מי מנצל את מי?

אז למי יש יותר כוח, למעסיק או למועסק? עד המהפכה התעשייתית, שכירים לא היוו את הרוב המכריע של הציבור. חלק גדול מהציבור היה עצמאי – בעל חווה קטנה או עסק קטן. היו אנשים שחכרו שדות ובתי עסק, ובעסקים קטנים היו פעמים רבות שוליות – מעין שכירים מתמחים בדרכם לפתוח בעתיד עסק משלהם.

המהפכה התעשייתית שינתה את התמונה: שיפור דרכי ניהול העסקים ודרכי התחבורה והתקשורת אפשרו ליתרון הגודל לבוא לידי ביטוי, וכך צצו יותר ויותר מפעלים גדולים; גם כוחה של המדינה התחזק, ובמדינות רבות היא הפכה למעסיק הגדול ביותר במשק. אחוז השכירים במשק הלך וגדל, והגיע לכ-90% מכלל העובדים.

השינוי הדרמטי הזה הוביל לשינוי פוליטי: השכירים הפכו להיות נותני הטון בפוליטיקה ובחיים הציבוריים. רוב החקיקה במדינות המודרניות מוכוונת שכירים, וייתכן, כפי שציין האייק, שעצם החקיקה הגבירה את האטרקטיביות של עסקים גדולים ויצרה היזון חוזר שהגדיל את מספר השכירים. אך אין זו החקיקה בלבד: גם השיח בתקשורת, באקדמיה ובבתי המשפט מדבר בעיקר על "זכויות העובד", אף פעם לא על "זכויות המעסיק"; על "חובות המעסיק" אבל כמעט לא על "חובות העובד".

הטענה השגורה לפיה המעסיק יכול פעמים רבות "לנצל" או "לעשוק" את העובד אבל כמעט אף פעם המצב אינו בכיוון ההפוך, צריכה בירור. אנו יודעים שכל עסקה שנעשית בין שני צדדים באופן וולונטרי היא לטובת שני הצדדים, בראייתם לפחות. אילולא היו שני הצדדים מרוויחים מהעסקה לדעתם, הם לא היו מבצעים אותה.

לא תמיד אנחנו מרוויחים מהעסקה, כמובן, משום שכל עסקה עוסקת בעתיד וזה אינו ידוע: אני יכול לקנות ביצים והן יישברו בדרך הביתה וכך הפסדתי מהעסקה. בפרשה הקודמת למדנו כיצד העסקה שהסכים לה עשיו במכירת הבכורה, נראתה לו קצת פחות טובה בהמשך. ועדיין, עקרונית בשעת העסקה כל אחד מהצדדים חשב שהוא מרוויח, והטעויות יכולות להיות לכאן או לכאן.

עסקה לכל דבר

ההסכם בין העובד והמעסיק הוא עסקה לכל דבר, בדומה מאוד למכירת מוצרים: העובד מתחייב לספק שירות מסוים, והמעסיק מתחייב לספק את התמורה. לכן עקרונית שניהם שווים זה לזה, ואם יש ניצול הרי הוא הדדי.

כמו שלמדנו מלבן, המעסיק עלול לרמות את העובד ולשנות למפרע את תנאי ההסכם – אבל רמאות שכזו יכולה להיות גם מן הכיוון השני. יעקב יודע שהוא היה יכול לעבוד פחות טוב, ואולי לקחת לעצמו איזו כבש או שתיים, וגם הוא נקט תחבולות במסגרת החוזה כדי להבטיח לעצמו שכר הוגן. מדוע אם כן אנו רגילים לחשוב שהמעסיק נמצא בעמדת כוח לעומת המועסק?

ההנמקה התאורטית לכך היא הטענה שיש אסימטריה בין המעסיק לשכיר. למעסיק יש יותר ידע ויותר הון ולכן מחזיק ב"כוח" במיקוח בינו לבין העובד. העסקה עדיין מתבצעת משום שהיא עדיפה לעובד מאשר החלופות, אבל המטוטלת נעה לכיוון המעסיק. זאת משום שלכל אחד מהצדדים יש רצף של תנאים ושכר שבו הם מוכנים להסכים לעסקה: העסקה תתבצע אם הרצפים חופפים, אבל (כך הטיעון) תיטה לכיוון מי שיש לו יותר "כוח".

אך האם זה המצב? למעסיק אכן יש ידע במובנים מסוימים, אך לעובד יש יותר ידע במובנים אחרים: רק הוא יודע את יכולותיו האמיתיות לפני ההעסקה, והמעסיק יכול רק לנחש. העובד יודע הרבה יותר מהמעסיק האם הוא עובד היטב או מחפף, האם הוא ממצה את יכולותיו או לא, והאם הוא עושה פעילות על חשבון המעסיק לטובתו האישית. ובדיוק כשם שהעובד מתחרה מול אחרים על מקום העבודה, כך גם המעסיק מתחרה מול מעסיקים אחרים על העובד.

מה הרמב"ם למד מיעקב

עם זאת, כשמעיינים בתורה רואים דגש מיוחד דווקא על הלנת שכרו של השכיר, ופחות דגש על חובתו של השכיר כלפי בעל הבית. האם גם לדעת התורה יש אסימטריה בין המעסיק למועסק?

נראה לי שעניינה של התורה הוא אחר: השכיר, בזמן התורה, היה בדרך כלל עני. אין לו הון עצמי ואין לו ביטחון לשעת חירום ואף שכל פגיעה היא רעה, פגיעה בעני היא רעה במיוחד. לשון אחר: אין אסימטריה בין המעסיק והשכיר בגלל תפקידם כמעסיק וכשכיר, אלא בשל דרך הרוב בה השכיר הוא בדרך כלל עני יותר מבעל הבית.

המקרה של יעקב ולבן הוא אופייני: ללבן יש עדרי צאן פוריים, ואילו יעקב ברח מארץ כנען, לן על אבנים בדרך ובא ברגליו. ההתעללות והרמאות כלפי יעקב העני מקבלת אפוא ממד נוסף – לא בשל היותו שכיר, אלא בשל היותו עני. ועדיין, כפי שלמדנו מיעקב, החובות הן הדדיות. חובה על המעסיק לדקדק כחוט השערה עם תשלומו לשכיר, וחובה על השכיר – גם אם הוא עני – להקפיד בממונו של בעל הבית. היטיב לנסח זאת הרמב"ם בהלכות שכירות:

כְּדֶרֶךְ שֶׁמֻּזְהָר בַּעַל הַבַּיִת שֶׁלֹּא יִגְזֹל שְׂכַר עָנִי וְלֹא יְעַכְּבֶנּוּ, כָּךְ הֶעָנִי מֻזְהָר שֶׁלֹּא יִגְזֹל מְלֶאכֶת בַּעַל הַבַּיִת וְיִבָּטֵל מְעַט בְּכָאן וּמְעַט בְּכָאן, וּמוֹצִיא כָּל הַיּוֹם בִּמְאֵרָה, אֶלָּא חַיָּב לְדַקְדֵּק עַל עַצְמוֹ בִּזְמַן מְלָאכָה; הֲרֵי הִקְפִּידוּ חֲכָמִים עַל בְּרָכָה רְבִיעִית שֶׁלְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן שֶׁלֹּא יְבָרֵךְ אוֹתָהּ.

וְכֵן חַיָּב לַעֲבֹד בְּכָל כֹּחוֹ, שֶׁהֲרֵי יַעֲקֹב הַצַּדִּיק אָמַר: "כִּי בְּכָל כֹּחִי עָבַדְתִּי אֶת אֲבִיכֶן" (בראשית לא,ו); לְפִיכָךְ נָטַל שְׂכַר זֹאת אַף בָּעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ מְאֹד מְאֹד" (שם ל,מג).

מיעקב אבינו בפרשתנו למד הרמב"ם את הסימטריה בחובות בין השכיר לבין המעסיק, גם אם השכיר הוא עני והמעסיק לא. את הלקח הזה, כך נראה, חשוב במיוחד להפנים היום, בעולם של שכירים הרגילים לדבר על זכויותיהם, ושוכחים לפעמים שיש להם גם חובות.

לחצו כאן לכל הטורים של הלל גרשוני