סיפור יוסף ואשת פוטיפר הוא דוגמה למקרה בו גם כאשר הראיות נראות לנו מרשיעות, יתכן שהקשר בינן לבין האמת קלוש
פרשתנו היא פרשת תלונות השווא. פעם אחר פעם הולכים השליטים שולל אחרי עיניהם, הראיות הנסיבתיות מצטברות ומשכנעות, וחסרונו של אקדח מעשן לא מאוד מפריע להם. כך למשל, יהודה חורץ את דינה של תמר שהוגד לו שהרתה לזנונים, ויוסף מושלך לבית הסוהר בגלל תלונתה של אשת פוטיפר. אלה שני המקרים הבולטים, אבל נראה שיש לפחות עוד אחד לפני כן.
לאחר שעֵר, בכורו של יהודה, מת בלא ילדים כשהוא נשוי לתמר, ואונן אחיו ייבם אותה ומת גם הוא, מחליט יהודה שלא לתת לתמר את שֵלָה, הבן השלישי, לדבריו "עַד יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִי" (בראשית לח,יא), אבל בעצם לעולם לא. יהודה שולח אותה לבית אביה וגוזר למעשה על תמר אלמנוּת חיוּת, משום שמצד דיני הייבום היא עדיין "זקוקה" לייבום, ואינה יכולה לשאת אדם שאינו משפחת יהודה. וכל כך למה? "פֶּן יָמוּת גַּם הוּא כְּאֶחָיו" (שם).
יהודה חושד בתמר שהיא "אישה קטלנית", מושג המוכר לנו מחז"ל אבל רווח מן הסתם בעולם הקדום. יהודה מזהה תבנית – אישה שבעלה מת, ואז עוד בעל שלה מת, והוא לא רוצה שהבן השלישי ישלים את הסדרה. וכך גוזר יהודה את דינה של כלתו לערירות לנצח, וכל זה משום חשד שווא. הרי, אומרת לנו התורה, ער לא מת בגלל תמר אלא כי הוא היה "רַע בְּעֵינֵי ה'" (לח,ז), וכך גם אונן: "וַיֵּרַע בְּעֵינֵי ה' אֲשֶׁר עָשָׂה וַיָּמֶת גַּם אֹתוֹ" (לח,י).
זהו הרמז הראשון של התורה המכוון אותנו אל הלקח שלא לשפוט לפי מראה עיניים, והוא מתעצם והולך כאשר יהודה שולח לשריפה את תמר כלתו לאחר שנאמר לו שזנתה, והיא הרה לזנונים. העדויות, לכאורה, חד-משמעיות: תמר זקוקה לייבום ולכן אסור לה לשאת איש אחר. אבל היא לא הייתה עם שלה, וגם לא עם יהודה, כי הרי היא יושבת בבית אביה. מכאן שהיא עברה על הדין, ונוסף על כך שהיא קטלנית, ברור למדי שהיא מנאפת.
אבל אז שולחת תמר ליהודה את החותמת, הפתילים והמטה שהפקיד אצלה כעירבון כשחשב אותה לזונה, ויהודה מבין בבת אחת שהיא צדקה ממנו. גם בכך שהוא לא נתנה לבנו, וגם בכך שחרץ עליה דין מוטעה.
מלחמת גרסאות
ולבסוף אנו מגיעים לפרשה הידועה ביותר של האשמות השווא, פרשת יוסף ואשת פוטיפר. התורה מספרת לנו מה קרה בחדרי חדרים, אך העובדות הגלויות לעין כל הן אלה: אשת פוטיפר מחזיקה בידה את בגדו של יוסף, טוענת שהוא ניסה לאנוס אותה, וברח כאשר היא הרימה את קולה. הוא לעומת זאת מספר סיפור מפוקפק למדי, לפיו היא זו שניסתה לפתות אותו, ואחזה בבגדו כך שהוא נאלץ להימלט.
קשה יותר לקנות את הגרסה של יוסף. כמה אנשים אנחנו מכירים שאישה ניסתה לפתות אותם, והם נאלצו לברוח ממנה כל עוד רוחם בם, ואף להשאיר אצלה את הבגד? הגרסה של אשת פוטיפר הגיונית לפי מה שמוכר לנו מן החיים. יתרה מזו, קשה להבין מדוע אשת פוטיפר תטפול עליו אשמה כזו, בפרט לשיטתו לפיה היא זו רצתה לשכב איתו. מובן שניתן לתרץ שהדחייה שלו גרמה לה לרצות להתנקם, אבל התירוץ הזה מרגיש דחוק. העדויות, מה לעשות, ברורות למדי ומצביעות על כך שהאשם הוא כרגיל הגבר.
יוסף מושלך לבית הסוהר, אך מדוע אין הוא מוצא להורג? ר' יוסף בכור שור (לט,כ) נותן שני נימוקים: האחד הוא שאפילו לגרסת אשת פוטיפר בפועל הוא לא ביצע את זממו, הוא רק ניסה. לפי השני, פוטיפר עצמו אינו בטוח בגרסת אשתו:
כי לא היה דינו ליהרג, שהרי לא היה לה עדים; ואם היתה אומרת שהוא בא לאונסה, הוא אומר שהיא באה לאונסו"
במילים אחרות, זה מקרה קלאסי של "הוא אמר, היא אמרה". באורח מעניין, יהודה מוצג כך באופן שלילי על רקע מנהגי המשפט המצריים: בעוד יוסף מושלך לבית הסוהר, יהודה דווקא ממהר לחרוץ את דינה של תמר למוות בייסורים.
מכל מקום, הפרשה מראה לנו עד כמה מראה העיניים והעדויות הנסיבתיות יכולים להטעות. גם אם בדרך כלל התוקפן הוא הגבר, אין זה אומר שבמקרה הזה זה נכון. גם אם יש סדרת ראיות הנראות לנו מרשיעות, ייתכן שרק תפרנו אותן סביב סיפור שנראה לנו מתאים, אך הקשר בינו לבין האמת קלוש.
ובוודאי שאין להאמין תמיד לגבר, גם אם נדמה לנו שהוא חזק ויודע וסמכותי, בדיוק כמו שאין להאמין תמיד לאישה, גם אם נדמה לנו שהיא תמיד הקרבן. "בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ", מתרה בנו ספר ויקרא (ט,טו), וצדק אינו תמיד הדבר הקל או מראה הדברים החיצוני.
תודה לפרעה
בשולי הדברים, מעניין להציץ לפרשה הבאה. פרעה חולם חלומות, ויוסף מורץ מן הבור כפותר חלומות. לאחר שהוא פותר את החלום ומציע התוויית מדיניות, ממנה אותו פרעה למשנה למלך ולממונה על תוכנית החומש להצלת המזרח התיכון מהרעב הכבד הקרב.
מה לא קרה? יוסף מעולם לא זוכה וטוהר. האשמתה של אשת פוטיפר עדיין עמדה וקיימת, ויוסף לא הוכיח את חפותו. מה שהוא כן הוכיח, זה את העובדה שהוא איש חכם ונבון שתושייתו יכולה להציל את מצרים. מבחינת פרעה, זה מספיק.
תארו לעצמכם שהמינוי של יוסף היה מטורפד בגלל ההאשמות שתקף מינית את אשתו של אחד השרים, בלי להתחשב בכלל ביכולותיו או בכך שההאשמות מעולם לא הוכחו. האם הדבר היה תורם במשהו לעולם, שהיה עלול לשקוע בשבע שנות רעב בגלל טהרנות שכזו? אכן ראוי להודות על כך שפרעה של אז עשה את הצעד הנכון, ובבואו למינוי מכריע פשוט התעלם מהאשמות שלא הובאו להן ראיות מלבד "היא אמרה".
פרעה אמר כמו טראמפ על MBS: אולי הוא עשה את זה ואולי הוא לא עשה את זה.
קצת מצחיק שהכותב מצביע עלכך שגירסתא של אשת פוטיפר הרבה יותר חזקה מגרסת יוסף ומנסה להציג את זה כ"מקרה של היא אמרה-הוא אמר".
אם אכן המקרה היה שקול קשה להאמין שפוטיפר היה זורק לכלא עבד מוצלח ונאמן כל כך כשאפשר להסתפק בהעברה לתפקיד רחוק מהאשה…
ודווקא על הרקע הזה ההחלטה של פרעה מצטיירת במלוא תפארתה. מבחינתו: נכון, האיש שלפניו הוא אנס מורשע ויש את כל הראיות לתמוך בזה אבל זה לא אומר דבר על יכולותיו בתור משנה למלך ואחראי על כלכלת מצרים (והעולם)! אם יוסף הוא האיש האחד שיש לו את החכמה לנהל את התפקיד נכון ועדויות האופי שהוא עובד נאמן וחרוץ. מה עוד צריך?
רק תחשבו כמה בלגנים ועיכובי מינויים מיותרים(ע"ע ברט קוואנו ומינוי המפכ"ל לדוגמא) היו נחסכים אם הועדות הרלוונטיות היו יודעות לענות: "יכול להיות שהוא אשם בזה אבל זה לא רלוונטי. אם יש לך תלונות נגדו את מוזמנת לפנות למשטרה שיחקרו וימצו את הדין בל זה לא התפקיד שלנו".
כתבת כך:
״האיש שלפניו הוא אנס מורשע ויש את כל הראיות לתמוך בזה״
ֿֿוכך כתב גרשוני:
״הגרסה של אשת פוטיפר הגיונית לפי מה שמוכר לנו מן החיים״
מלבד הגרסה של אשת פוטיפר (והבגד של יוסף שנשאר בידה) אין שום ראיות.
אין עדים
אין תמונות
אין הודעות sms מרשיעות
משפט צדק אינו מבוסס על שמועות או גרסאות, אלא על עובדות וראיות.
ניסיתי לומר שמבחינת פרעה יוסף הוא אנס מורשע שעוד לא סיים לשלם את חובו לחברה. הוא סומך על מערכת המשפט שלו שעשתה את עבודתה נאמנה ולכן ישאר ש״יש את כל הראיות״.
מן הסתם הוא לא פתח את התיק הפלילי של יוסף כי זה לא רלוונטי לעניינו של פרעה כמו שכתבתי.
תאר לעצמך שהמינוי של יוסף היה מטורפד בגלל האשמות שמבוססות על ראיות ועובדות בלי להתחשב כלל ביכולותיו מה אז? האם הדבר היה תורם? אין פה שום עניין של היא אמרה הוא אמר אלא תקף או לא תקף ותו לא. אם לא תקף יש סיעתא דשמיא אם תקף אין סיעתא וכו התנך הוא ספר דתי יוסף לא הוצא מהבור במצוות פרעה ועד כמה שהדבר היה תלוי בפרעה היה מניח אותו למות שם בבור