פרשת וַיִגַש: הדרך לשעבוד

סיפור יוסף והמיסים שהטיל על המצרים ממחיש את חרב הפיפיות של התערבות ממשלתית מוגברת בשוק

יוסף מפקח על אסמי פרעה | Lawrence Alma-Tadema, 1874

בסיומה של פרשת ויגש מסופר לנו על סופה של "תוכנית יוסף" לארגון מחדש של הכלכלה המצרית. המצרים מכלים את כל כספם בקניית התבואות מיוסף בשנות הרעב, אך שנות הרעב עדיין לא כלו. המצרים מבקשים "הָבָה לָּנוּ לֶחֶם וְלָמָּה נָמוּת נֶגְדֶּךָ, כִּי אָפֵס כָּסֶף" (בראשית מז,טו), אך יוסף אינו מוכן לחלק מתנות חינם. "הָבוּ מִקְנֵיכֶם", דורש מהם יוסף (מז,טז), והם אכן מביאים את כל מקניהם. אך כל המקנה מספיק לשנה אחת, והפעם למצרים יש הצעה:

לָמָּה נָמוּת לְעֵינֶיךָ גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אַדְמָתֵנוּ? קְנֵה אֹתָנוּ וְאֶת אַדְמָתֵנוּ בַּלָּחֶם, וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְאַדְמָתֵנוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה, וְתֶן זֶרַע וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת, וְהָאֲדָמָה לֹא תֵשָׁם" (מז,יט)

בדיוק לזה חיכה יוסף. הוא קונה בתבואה שאגר את כל אדמת מצרים, ובפועל הופכים המצרים לעבדים – מעין צמיתים – של מלך מצרים. הוא מעביר את העם "לֶעָרִים, מִקְצֵה גְבוּל מִצְרַיִם וְעַד קָצֵהוּ" (מז,כא), כלומר מנתק כל אדם מאדמתו הראשונית כדי שלא תהיינה תביעות על בעלות. וכעת הוא מבהיר את ההשלכות:

וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל הָעָם: הֵן קָנִיתִי אֶתְכֶם הַיּוֹם וְאֶת אַדְמַתְכֶם לְפַרְעֹה, הֵא לָכֶם זֶרַע וּזְרַעְתֶּם אֶת הָאֲדָמָה.  וְהָיָה בַּתְּבוּאֹת, וּנְתַתֶּם חֲמִישִׁית לְפַרְעֹה, וְאַרְבַּע הַיָּדֹת יִהְיֶה לָכֶם לְזֶרַע הַשָּׂדֶה וּלְאָכְלְכֶם וְלַאֲשֶׁר בְּבָתֵּיכֶם וְלֶאֱכֹל לְטַפְּכֶם. וַיֹּאמְרוּ: הֶחֱיִתָנוּ, נִמְצָא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי וְהָיִינוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה. וַיָּשֶׂם אֹתָהּ יוֹסֵף לְחֹק עַד הַיּוֹם הַזֶּה עַל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה לַחֹמֶשׁ" (מז,כג-כו)

מן הרפורמה נובע אם כן מס – חמישית מהתבואה השנתית מועברת למדינה. לכלל הזה יש יוצא מן הכלל אחד: כהני מצרים היו זכאים לקצבה מפרעה, ועל כן לא נזקקו למכור את אדמתם, וממילא המס הזה לא הוחל עליהם.

נטל המס המצרי

כאן עולה קושי מסוים. אם הרפורמה של יוסף גרמה לייסוד מס של 20%, משמע שלפני כן לא היה מס כזה. אך כזכור בפרשה הקודמת יוסף אסף תבואה מהמצרים, הפקיד פקידים ו"חימש" את ארץ מצרים – לדעת כמה פרשנים הכוונה היא שגבה חמישית מן התבואה. מה אם כן ההבדל? מה נשתנה?

ניתן לטעון שעצם ההנגדה מורה שיוסף לא גבה מס של חמישית מן התבואה בשנות השבע. אולי היה זה מס פחוּת, ו"חימש" משמעותו "זירז" (כדברי רש"י), כלומר חיזק. אך שמא זה לא היה מס בכלל. ייתכן שהפקידים שהפקיד יוסף רכשו את התבואה במחיר הזול ששרר אז, ולא גבו אותה בלי לשלם.

מכל מקום ראוי להתבונן בדברים. מס של 20% מהתבואה נחשב בעיני המקרא כמס גדול במיוחד, כזה שיש עבורו צורך בצידוק של סיפור שנות השובע והרעב ומכירת הקרקעות לפרעה. בימינו, נטל מס שכזה נחשב נמוך מאוד.

נטל המס בישראל (כלל המסים חלקי כלל התמ"ג) הוא כ-38%. פחות מחצי מהשכירים בישראל משלמים מס הכנסה, אבל גם העשירונים הנמוכים משלמים מסים עקיפים כמו מע"מ, שיכולים להגיע ליותר מ-26% מהכנסתם. בשבדיה, אגב, נטל המס הוא 50%, וגם היא ממסה באופן כבד את העניים כדי לממן את מדינת הרווחה שלה.

בימי קדם, מכל מקום, אף אחד לא חלם על נטל מס שכזה. ברומא העתיקה, לדוגמה, נטל המס נע בין אחוז אחד לשלושה. גם כאשר ביקשו קיסרים להגדיל את הכנסות הממלכה, הם לא העלו מסים באופן ישיר אלא דיללו את המטבעות, כלומר יצרו אינפלציה שיצרה מס סמוי.

מדוע היום אנו משלמים מס גבוה שכזה, בעוד שבעבר היו צפויות התקוממויות על נטל מס נמוך בהרבה? התשובה היא: כי אנחנו עשירים יותר. הרבה יותר. ככל שיש לנו יותר כסף, כך אותו אחוז של מס כואב לנו הרבה פחות, כי התועלת השולית שלו קטנה יותר. כך ממשלות יכולות לגבות מסים גבוהים מאוד יחסית לכל מה שמישהו העלה על דעתו בעבר: המס כואב – לעתים כואב מאוד – אבל פחות.

זו יכולה להיות תשובה נוספת לקושיה שהעלינו על המס שקבע יוסף. ייתכן שבשנות השובע הוא אכן גבה מס של 20% מהתבואה. אלא שאז היה זה יוצא דופן: המצרים היו הרבה יותר עשירים, והחמישית האחרונה של התבואה הייתה שווה יחסית פחות. לעומת זאת, כאשר הדבר נקבע כחוק, אין זה רק לשנות שובע מופלג, ואכן המיסוי בגובה הזה מצריך הצדקה מיוחדת.

הרפורמה של יוסף כחרב פיפיות

חשוב להדגיש: כל מה שיוסף עשה היה לקנות את הקרקע של המצרים, אבל הוא לא נטל פיקוד על ניהול אדמותיהם. יוסף לא היה "מתכנן מרכזי", אלא נתן לאיכרים לעבד את אדמתם (או למעשה: אדמת פרעה) כפי שהם רואים לנכון, תוך הבטחה שהם יזכו בארבע חמישיות מן היבול, ובכך הותיר את היוזמה הפרטית ואת משנת האינטרס העצמי על מכונהּ.

ממקרים מודרניים כאובים אנו יודעים מה קורה כאשר המדינה משתלטת גם על ניהול הקרקעות, ומחלקת את היבול כרצונה: הרעב הגדול באוקראינה, ההולודומור, שבו מתו מיליוני אוקראינים כתוצאה מהקולקטיביזציה של החוות בידי סטאלין; והרעב הגדול בסין בעת הקפיצה הגדולה קדימה, שבו מתו עשרות מיליוני סינים כתוצאה – שוב – מקולקטיביזציה של החוות וביטול הרכוש הפרטי בידי מאו דזה דונג.

פרידריך האייק | Mises Institute

אצל יוסף, כאמור, אין זכר לקולקטיביזציה, אבל בהחלט רואים את השתלטות המלך על האדמות ועל האנשים, שהוא למעשה קונה אותם לעבדים. כך הופכת מצרים, למעשה, ל"בית עבדים" אחד גדול, ואולי גם נטמנים זרעי השעבוד הצפוי בספר שמות.

כאן אנו רואים כמה הרעיון של "המדינה הגדולה", גם אם הוא קורץ לכאורה ונראה מבטיח, הוא הרה-אסון. פרידריך האייק הזהיר בספרו הקלאסי "הדרך לשעבוד" שהרחבת המדינה לצורך שירותים סוציאליים עלולה להידרדר לשלטון דיקטטורי ודכאני, וסיפור יוסף יכול להוות המחשה טובה לדבריו: ברגע שהכנת את המערכת המדינתית הכול-יכולה, ייתכן שהיא תעשה דברים נפלאים כשאתה בשלטון; אבל במוקדם או במאוחר יקום מלך אשר לא ידע את יוסף, וישתמש במערכת הזו לדברים אחרים לגמרי. דרכו של יוסף, אם כן, נראית כסלילתה של הדרך לשעבוד של בני ישראל במצרים.

לחצו כאן לכל הטורים של הלל גרשוני

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

4 תגובות למאמר

  1. לפי מה שהבנתי ההרעבה של אוקראינה בידי סטלין הייתה בכוונת מכוון, ולא עקב טעויות ניהוליות.

  2. בתור מי שמכין תלושים אני יודע שלמרבה הזוועה אם לוקחים בחשבון שווי רכב שנדרש לצורך העבודה, מ"ה ב"ל עובדים ומס בריאות – טכנאי פשוט עם שכר מינימום וטנדר צמוד כבר משלם 30% מס שולי (לא כולל חסכון פנסיוני ומיסי מעסיק ואגרות שונות). מבחינת המעסיק 50 % מס שולי מהשקל הראשון ומדרגת המס הראשונה. על זה יש מעמ 15% מהנטו של העובד, ארנונה שאינה מוכרת ומשולמת מהנטו אחרי המיסים האחרים, ומכסים שונים ובלו על הדלקים. ומס על רכישה ומכירה של קרקעות.

    כמה רחמנים היו יוסף ופרעה.

  3. כבר זמן רב אין לי טור שאני עוקב אחריו, ישר כוח, מעניין כל פעם מחדש.